מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּצִפּוֹר אֶחָד, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא כְּסֶלַע דָּם, וְנִמְצָא כְּסֶלַע עַל זוֹ וּכְסֶלַע עַל זוֹ – שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת? שָׁאנֵי הָתָם – דְּאִיכָּא סֶלַע יְתֵירָה.

ושואלים על דברי רב ששת: מאי שנא [במה שונה, נבדל] דין זה שהאשה השניה (ששאלה את החלוק) טמאה, אך הראשונה (שבדקה את חלוקה, והשאילתו) טהורה, מהא דתניא [מהלכה זו ששנויה בברייתא] בדין שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שחוט, ואין בו בצפור זה אלא כשיעור סלע דם, ונמצא דם ששיעורו כשני סלעים, כסלע על זו וכסלע על זו — שתיהן טמאות, אף שיש מקום לתלות את דמה של אחת מהן בצפור שהתעסקו עמו. ואף במקרה זה של רב ששת, יש לומר שהגם שבדקה עצמה — תטמא, שמא לא בדקה היטב! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] — דאיכא [שיש] סלע יתירה.

תָּנוּ רַבָּנַן: לָבְשָׁה שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת הַבְּדוּקִין לָהּ, אִם יְכוֹלָה לִתְלוֹת – תּוֹלָה, וַאֲפִילּוּ בַּתַּחְתּוֹן. אֵין יְכוֹלָה לִתְלוֹת – אֵינָהּ תּוֹלָה, וַאֲפִילּוּ בָּעֶלְיוֹן.

ועוד מדברי חכמים בכתם שלא בא מן הציפור אלא מקורו בשתים מן הנשים, תנו רבנן [שנו חכמים]: לבשה האשה שלשה חלוקות זה על גבי זה, ואלה החלוקים היו בדוקין לה שאין בהם כתם דם. ולאחר מכן מצאה על אחד החלוקים כתם דם, מה דינה? אם היא יכולה (אם יש מקום) לתלות את הימצאותו של הדם בחלוק בגורם חיצוני — הריהי תולה בו, והריהי טהורה. ואפילו אם נמצא כתם הדם בחלוק התחתון הקרוב לגופה. ואם אין היא יכולה לתלות את הדם בגורם חיצוני — אינה תולה, והריהי טמאה. ואפילו אם נמצא הכתם בחלוק העליון.

כֵּיצַד, עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים – תּוֹלָה, אֲפִילּוּ בַּתַּחְתּוֹן. לֹא עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים – אַף בָּעֶלְיוֹן אֵינָהּ תּוֹלָה.

ומפרטים: כיצד? אם עברה בשוק של טבחים, מאחר שמצויים בו דמים, ויש אפשרות שניתז דם על בגדיה — הריהי תולה את הימצאות הדם על חלוקה כמי שבא משוק של טבחים, והריהי טהורה, ואפילו אם נמצא הדם בחלוק התחתון. ואם לא עברה בשוק של טבחים, ולא במקום אחר בו מצויים דמים, אף כשנמצא כתם הדם בחלוק העליון — אינה תולה את הדם בגורם חיצוני, והריהי טמאה.

מתני׳ וְתוֹלָה בְּכָל דָּבָר שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִתְלוֹת: שָׁחֲטָה בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, נִתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה בְּצַד הָעֲסוּקִין בָּהֶן, הָרְגָה מַאֲכוֹלֶת – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

ותולה האשה המוצאת כתם דם (על גופה או על בגדה) את הימצאותו בכל דבר שהיא יכולה לתלות. ומפרטים: שחטה האשה בהמה או חיה וכן עוף, או שנתעסקה בהסרתם של כתמים של דם שהיו על בגדי נשים אחרות, או בניקוי כתם דם שמקורו בפצע שבמקום אחר בגופה. או שישבה בצד אנשים העסוקין בהן, או שהרגה מאכולת (כינה) — הרי זו תולה בה את הדם שנמצא.

עַד כַּמָּה תּוֹלָה? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: עַד כִּגְרִיס שֶׁל פּוֹל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָרְגָה. וְתוֹלָה בִּבְנָהּ אוֹ בְּבַעְלָהּ. אִם יֵשׁ בָּהּ מַכָּה, וְהִיא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע וּלְהוֹצִיא דָּם – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה.

ועד כמה (עד איזה גודל) יהא הכתם ותהא תולה אותו בדם המאכולת? ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד שיהא שיעור שטחו כגריס של פול. ומוסיף ר' חנינא בן אנטיגנוס: והריהי תולה בדם מאכולת, אף על פי שלא זכור לה שהרגה מאכולת. וכן הריהי תולה את הופעת הדם עליה בבנה או בבעלה המצויים אצלה, ויש בהם פצע. וכן אם יש בה באשה עצמה מכה (פצע). ואף כשהגלידה המכה ושוב אינה מדממת, אם עדיין היא יכולה להגלע (להיפתח) ולהוציא דם — הרי זו תולה במכה זו את הדם, וטהורה היא.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמְרָה לוֹ: רָאִיתִי כֶּתֶם. אָמַר לָהּ: שֶׁמָּא מַכָּה הָיְתָה בִּיךְ? אָמְרָה לוֹ: הֵן, וְחָיְתָה. אָמַר לָהּ: שֶׁמָּא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע וּלְהוֹצִיא דָּם? אָמְרָה לוֹ: הֵן. וְטִהֲרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא.

ומספרים: מעשה באשה אחת שבאת (שבאה) לפני ר' עקיבא לברר מה דינה לענין טומאת הנדה. אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך (בך)? אמרה לו: הן, ואולם המכה כבר חיתה (נרפאה), ואין היא מדממת. אמר לה: שמא יכולה המכה עדיין להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. ועל סמך דברים אלה טהרה ר' עקיבא.

רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִין זֶה בָּזֶה, אָמַר לָהֶם: מַה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם? שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים הַדָּבָר לְהַחְמִיר – אֶלָּא לְהָקֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ״, ״דָּם״ – וְלֹא כֶּתֶם.

ראה ר' עקיבא את תלמידיו שהם מסתכלין זה בזה בתמהון על שהורה רבם להקל בדבר זה. אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם על שאני מקל בהוראת כתמים? אין הטעם אלא מפני שלא אמרו חכמים את הדבר (שגזרו על הכתמים הנמצאים באשה שיטמאוה) כדי להחמיר — אלא להקל בה, ולכך אף במקרה שיש בו כשהסיכוי שבא הדם מגורם חיצוני מועט, תולים אנו את הופעת הדם בו, והריהי טהורה. שמן התורה האשה אינה נטמאת בכתמים, שכן נאמר בדין טומאת האשה בנדה "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה" (ויקרא טו, יט). הדגיש הכתוב — דווקא בדם הריהי נטמאת ולא בכתם. וחכמים הם שגזרו טומאה בכתם הנמצא.

עֵד שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַכַּר וְנִמְצָא עָלָיו דָּם, עָגוֹל – טָהוֹר, מָשׁוּךְ – טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק.

ודין נוסף: עד (פיסת בד המשמשת את האשה לבדיקה אם יצא דם מהמקור) שהוא נתון תחת הכר עליו מניחה האשה את ראשה בשעת שינה, ובבוקר נמצא עליו כתם דם, ואין ידוע אם דם בדיקה הוא, וטמא. או שמא דם מאכולת שנמעכה תחתיו הוא, וטהור — אם הכתם עגול, הרי זה דם טהור, שאין זה כתם שנוצר על ידי הבדיקה, שאין כתם בדיקה בא בצורה שכזו. ואולם אם הריהו משוך (צורה מארכת) — הרי זה טמא, אלו דברי ר' אליעזר בר' צדוק.

גמ׳ תָּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה וְתָלָה רַבִּי מֵאִיר בְּקִילוֹר, וְרַבִּי תָּלָה בִּשְׂרַף שִׁקְמָה.

שנינו במשנתנו כי האשה המוצאת כתם דם תולה כתם זה בכל דבר שניתן לתלות בו. ומעירים: תנינא להא [שנינו את זה] בדברי הברייתא, שכך נהגו חכמים הלכה למעשה, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: מעשה שבא כתם דם לפני ר' מאיר לדון בו אם לטמאו או לטהרו, ותלה ר' מאיר את הופעת הכתם הזה בקילור (משחת תרופה) שהתעסקה בה האשה לפני כן, וטיהרה. וכן בא כתם דם לפני ר' יהודה הנשיא (רבי) לדון בו, וטיהרו רבי, אחר שתלה את הופעתו בשרף עץ השקמה שנגעה בו האשה לפני כן.

״אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה״. יָשְׁבָה – אִין, לֹא יָשְׁבָה – לָא.

דשנינו במשנתנו שאם התעסקה האשה בכתמים לפני שנמצא הכתם עליה או שישבה בצדם של אלה שמתעסקים בכתמים — הרי זה דם טהור, שכן תולה היא בהם את הופעת כתם זה. ומדייקים בדברים: דווקא כאשר היא יודעת בבירור שישבה בצדם של המתעסקים בכתמים — אין [כן], כך הוא דינה. ואולם אם היא לא יודעת בבירור שישבה בצדם, אלא רק עברה שם — הריהי לא תולה בהם, ואין אנו אומרים שמא באותה עת היא גם ישבה לצדם (בלא לשים לב לכך).

תָּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים, סָפֵק נִיתַּז עָלֶיהָ סָפֵק לֹא נִיתַּז עָלֶיהָ – תּוֹלָה, סָפֵק עָבְרָה סָפֵק לֹא עָבְרָה – טְמֵאָה.

ומעירים: תנינא להא [כן שנינו את זה] בדברי הברייתא. דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: עברה בשוק של טבחים, ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה — הריהי תולה. ואולם אם יש לה ספק אם עברה בשוק של טבחים ספק לא עברה — הריהי טמאה.

״הָרְגָה מַאֲכוֹלֶת״. הָרְגָה – אִין, לֹא הָרְגָה – לָא. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּתַנְיָא: הָרְגָה – תּוֹלָה, לֹא הָרְגָה – אֵינָהּ תּוֹלָה, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תּוֹלָה.

שנינו במשנתנו שאם לפני הבדיקה הרגה האשה מאכולת, הריהי תולה את הכתם בדם המאכולת, וטהורה היא. ומדייקים: דווקא כאשר הרגה מאכולת לפני כן — אין [כן], כך הם הדברים. ואולם אם לא הרגה מאכולת לפני כן — הריהי לא, תולה את הכתם בדם מאכולת. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הרגה מאכולת קודם למציאת הכתם — תולה, לא הרגה — אינה תולה, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל. ואילו חכמים אומרים: בין כך ובין כך הריהי תולה.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לִדְבָרַי אֵין קֵץ, וּלְדִבְרֵי חֲבֵרַי אֵין סוֹף.

אמר רבן שמעון בן גמליאל על הקושי שבשיטתו ובשיטת חבריו החכמים: לדברי (לשיטתי המחמירה בדין כתם, שאין תולה בדם בעל חיים אלא רק כשהרגתו) — אין קץ, ולדברי חברי (לשיטתם המקילה בדין מציאת כתם, שהריהי תולה בדם בעלי חיים, בכל אופן) — אין סוף.

לִדְבָרַי אֵין קֵץ – שֶׁאֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁטְּהוֹרָה לְבַעְלָהּ, שֶׁאֵין לְךָ כָּל מִטָּה וּמִטָּה שֶׁאֵין בָּהּ כַּמָּה טִיפֵּי דָּם מַאֲכוֹלֶת.

ומסביר את דבריו: לדברי — נמצא שאין קץ (אין שיעור, אין מידה קצוצה וקבועה) לגודלו של הכתם הנמצא. שאפילו היה זה כתם קטן ביותר, וכגודלו של גרגר צמח החרדל, הריהי טמאה. ומעתה, נמצא שאין לך אשה בישראל שתהא טהורה לבעלה, שהרי אין לך כל מטה ומטה של הנשים שאין בה כמה טיפי דם מאכולת. וכיון שלשיטתי אינה תולה בדם מאכולת אלא רק כאשר היא יודעת שהרגה מאכולת לפני כן — תהיינה כל הנשים טמאות.

לְדִבְרֵי חֲבֵרַי אֵין סוֹף – שֶׁאֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ טְהוֹרָה לְבַעְלָהּ, שֶׁאֵין לְךָ כָּל סָדִין וְסָדִין שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה טִיפֵּי דָּם.

ומן הצד האחר, לדברי חברי — אין סוף (דבר המגביל) את היתרן של הנשים, שכן לשיטת חכמים, אין לך אשה בישראל שאינה טהורה לבעלה, שהרי אין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם. ותבוא האשה ותתלה את טיפות הדם הללו בדם המאכולת (הגם שהיא לא הרגה מאכולת לפני כן).

אֲבָל נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִדְּבָרַי וּמִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: עַד כַּמָּה הִיא תּוֹלָה – עַד כִּגְרִיס שֶׁל פּוֹל, וְלִדְבָרָיו אָנוּ מוֹדִים. וּלְרַבָּנַן דְּאָמְרִי תּוֹלָה, עַד כַּמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תּוֹלָה בְּפִשְׁפֵּשׁ – וְעַד כְּתוּרְמוּס.

אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס יותר מדברי ומדבריהם של חכמים. שכך היה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כמה (עד איזה גודל) של כתם דם הריהי תולה שהרי זה דם המאכולת, שכן דמה של המאכולת הוא דם מועט? עד כגריס של פול, ולדבריו של ר' חנינא בן אנטיגנוס אנו מודים. ומבררים: לרבנן, דאמרי [לדעת חכמים, שאומרים] כי בכל אופן הריהי תולה את הכתם הנמצא בדם מאכולת, עד כמה יהא גודל כתם הדם ותהא תולה, והרי יש כתמים הנמצאים ששיעורם גדול בהרבה משיעור דמה של מאכולת? אמר רב נחמן בר יצחק: בכתמי דם ששיעורם גדול יותר, הריהי תולה בדם פשפש (שדמו מרובה משל מאכולת), ואמורים הדברים בכל כתם ששיעור שטחו הוא עד כרוחב התורמוס.

תָּנוּ רַבָּנַן: פִּשְׁפֵּשׁ זֶה, אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ, וְטַעְמוֹ כְּרֵיחוֹ, בְּרִית כְּרוּתָה לוֹ – שֶׁכָּל הַמּוֹלְלוֹ מֵרִיחַ בּוֹ. אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ – לְעִנְיַן כְּתָמִים,

מאחר והוזכר הפשפש ושיעור דמו, מביאים עוד בעניינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: פשפש זה, שיעור ארכו הריהו כשיעור רחבו, וטעמו של הפשפש הריהו כריחו הרע. ולענין ריחו מסרו כי ברית כרותה לו (חוק בל יעבור החל עליו) — שכל המוללו (ממעכו) הריהו מריח בו את ריחו הרע. ומסבירים לאיזה ענין שבהלכה נזכרו מאפייני הפשפש: ארכו כרחבו — לענין כתמים, שאם נמצא כתם ששיעור אורכו כשיעור רוחבו, אף שהריהו גדול משיעור כגריס של פול, תולים אותו בדם הפשפש.

טַעְמוֹ כְּרֵיחוֹ – לְעִנְיַן תְּרוּמָה. דִּתְנַן: אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ בְּפִיו – הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט. מְנָא יָדַע? טַעְמוֹ כְּרֵיחוֹ. וְאַכַּתִּי מְנָא יָדַע? בְּרִית כְּרוּתָה לוֹ, שֶׁכָּל הַמּוֹלְלוֹ מֵרִיחַ בּוֹ.

טעמו כריחו — לענין אכילת תרומה, דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין האוכל תרומה, שיש והריהו נדרש לפלוט מפיו את התרומה: או שטעם טעם פשפש בפיו, והרי הפשפש אסור באכילה — הרי זה יפלוט את כל שבפיו, אף שתרומה בפיו, ומפסידה בכך. ומנא ידע [מנין הוא יודע] שאכן פשפש הוא זה שבפיו? שכן טעמו כריחו. ואכתי מנא ידע [ועדיין מנין הוא יודע] שזה הוא ריחו של הפשפש? ומשיבים: אין אדם טועה בריחו של הפשפש, כי ברית כרותה לו לפשפש, שכל המוללו הריהו מריח בו את ריחו הרע, והרי זה איפוא ריח מוכר היטב.

אָמַר רַב אַשִׁי: עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲזִירִים – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְתָמִים. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְהָא דְּדוּקֶרֶת – כְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲזִירִים דָּמְיָא.

שנינו במשנתנו כי המוצאת כתם הריהי תולה אותו (במקום שניתן לתלות) בדם בעלי חיים, וטהורה היא. ובענין זה אמר רב אשי: עיר שיש בה חזירים, והרי אלה נטבחים לאכילתם בידי הגוים, ודמם מרובה. ואף סביבת גידול החזירים מרובה בפשפשים ובשאר רמשים — אין חוששין לכתמים הנמצאים על גופה או על בגדה של אשה הדרה בעיר זו. שכן תולים את הכתם בדם הבא מבחוץ לה. אמר רב נחמן בר יצחק: והא [וזו] העיר דדוקרת, שמצוים בה הרבה משחטות ואשפות ושקצים ורמשים — כעיר שיש בה חזירים דמיא [הריהי נחשבת].

״עַד כַּמָּה הִיא תּוֹלָה״ וכו׳. אָמַר רַב הוּנָא: כִּגְרִיס – אֵינָהּ תּוֹלָה, פָּחוֹת מִכִּגְרִיס – תּוֹלָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כִּגְרִיס – תּוֹלָה, יָתֵר מִכִּגְרִיס – אֵינָהּ תּוֹלָה.

שנינו במשנתנו: עד כמה יהא שיעור הכתם ויכולה היא תולה את כתם הדם במאכולת? ותשובתו של ר' חנינא בן אנטיגנוס שהוא עד כשיעור גריס של פול. ומביאים מחלוקת חכמים בהסבר דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס. אמר רב הונא: אם היה שיעור הכתם כגריס — שוב אינה תולה בדם מאכולת. היה שיעורו פחות מכגריס — הריהי תולה בדם מאכולת. ואילו רב חסדא אמר: אם היה גודל הכתם כגריס — הריהי עדיין תולה בדם מאכולת, ורק אם גודל הכתם יתר מכגריס — שוב אינה תולה בדם מאכולת.

לֵימָא בְּעַד וְעַד בִּכְלָל קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַב הוּנָא סְבַר: עַד – וְלֹא עַד בִּכְלָל, וְרַב חִסְדָּא סְבַר: עַד – וְעַד בִּכְלָל.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי בשאלת "עד ועד בכלל קא מיפלגי [הם חלוקים], והרי זו מחלוקת הנוגעת ללשון חכמים, שכל מקום שהזכירו בו שיעור מסויים שהוא "עד" משהו מסויים — האם הכוונה שאף ה"עד" הריהו בכלל המדובר, או שאין הוא בכלל המדובר. רב הונא סבר [סבור]: עד — ולא עד בכלל, ור' חנינא בן אנטיגנוס אמר את דבריו עד לכגריס של פול, ואין הם כוללים שיעור גריס של פול עצמו. ואילו רב חסדא סבר [סבור]: עד — ועד בכלל. ודוחים: אין צורך להעמיד כן את מחלוקתם.

אֲמַר לָךְ רַב הוּנָא: אִיכָּא עַד וְעַד בִּכְלָל, וְאִיכָּא עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל, וְהָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא.

כי אמר לך [יכול לומר לך] רב הונא שאף הוא סבור לפעמים שעד ועד בכלל. שכן איכא [יש] מקומות שבהם אנו אומרים עד ועד בכלל, ואיכא [יש] מקומות שבהם אנו אומרים עד ולא עד בכלל, והכא לחומרא [וכאן, במקום שאומרים בו עד ועד בכלל, הרי זה להחמיר, וכמו בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס הללו], והכא לחומרא [וכאן, במקום שאין אומרים בו עד ועד בכלל, הרי זה להחמיר],

וְרַב חִסְדָּא אֲמַר לָךְ: בְּעָלְמָא אֵימָא לָךְ – לְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן. וְהָכָא – כִּדְרַבִּי אַבָּהוּ, דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל שִׁעוּרֵי חֲכָמִים – לְהַחְמִיר, חוּץ מִכִּגְרִיס שֶׁל כְּתָמִים – לְהָקֵל.

ורב חסדא אמר לך [יכול לומר לך]: בעלמא אימא לך [בסתם, במקרים רגילים, אומר אני לך] כדברי רב הונא שההכרעה שעד ועד בכלל — לחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן [להחמיר אנו אומרים כן, להקל אין אנו אומרים כן]. ואולם הכא [כאן, בדין כתמים], שאומרים אנו להקל (ולכך אף הרואה בשיעור כגריס אינה טמאה) — הרי זה כשיטתו של ר' אבהו, שכן אמר ר' אבהו: כל שעורי חכמים — הריהם להחמיר, ח וץ מכגריס של כתמים — שהריהו להקל.

אִיכָּא דְּאָמְרִי לַה לְהָא שְׁמַעֲתָא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ. רַב הוּנָא אָמַר: כִּגְרִיס – כְּיָתֵר מִכִּגְרִיס, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כִּגְרִיס – כְּפָחוֹת מִכִּגְרִיס, וְקָמִיפַּלְגִי בְּ״עַד וְעַד״ דְּהָכָא, כִּדְאָמְרִינַן. מֵיתִיבֵי:

ומביאים עוד את מחלוקתם זו של רב הונא ורב חסדא, איכא דאמרי לה להא שמעתא באפי נפשה [יש שאומרים, ששונים, אותה, את זו ההלכה בפני עצמה], כהלכה עקרונית כללית, ולא כמוסבת דווקא על השנוי במשנתנו בדין הכתמים. שרב הונא אמר כי כל מקום שבו נקבע שיעור זה של עד כגריס — הרי שיעור מדוייק של כגריס נחשב כיתר מכגריס. ואילו רב חסדא אמר כי כגריס מדוייק נחשב כפחות מכגריס. וקמיפלגי [והריהם חלוקים] בשאלת "עד ועד בכלל" במקרה זה של כתמים דהכא [שבכאן], וכדאמרינן [כפי שאמרנו], שלדעת רב הונא דין הגריס בכתמים כלמעלה מכגריס, שהיא הכרעת הדין להחמיר. ואילו רב חסדא אמר שדין הגריס כפחות מכגריס, כיון שבכתמים יש להקל, וכשיטת ר' אבהו. מיתיבי [מקשים],