כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא – לְמַשָּׂא. וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא – מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים. וּבְמַגָּע, אָדָם – מְטַמֵּא, בְּגָדִים – לֹא לְטַמֵּא, מִידֵי דַּהֲוָה אַמַּגַּע נְבֵלָה!

ואולם כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] לדרשה זו, הרי זה לענין טומאת הזוב במשא. ושואלים עוד: עדיין יש לדון בטומאת הזוב עצמו, כי אימא [אמור] מתוך דרשה זו, שאכן במשא, הריהו מטמא את האדם הנושא אותו, וכמו כן את בגדים שעליו. ואולם במגע — את האדם הנוגע בו הריהו מטמא, ואולם את הבגדים שעליו — לא לטמא [אינו מטמא]. והרי זה מידי דהוה [כמו שהוא] בטומאת מגע נבלה המטמאת את האדם הנוגע בה, ולא את הבגדים שעליו. אף שבמשא הריהי מטמאת את האדם ואת הבגדים!

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מַקִּישׁ זוֹבוֹ לוֹ. מַה הוּא – לֹא חִלַּקְתָּ בֵּין מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף זוֹבוֹ – כֵּן.

ודוחים: לא סלקא דעתך [אין להעלות על הדעת] הצעה שכזו, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אחרים אומרים כי הכתוב החותם את פרשת הטומאות "ו הזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לג) מקיש (משווה) את דין זובו של האדם לו, לדינו של הזב עצמו. מה הוא בטומאת הזב, לא חלקת בין מגעו למשאו — שדין שניהם לטמא אדם הנוגע והנושא ולטמא בגדים שעליהם, אף בטומאת זובו כן הוא, שמטמאת אדם ובגדים, הן במגע והן במשא.

וְהָשְׁתָּא דְּנָפְקָא לָן מֵ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, ״זוֹבוֹ טָמֵא״ לָמָּה לִי?

ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו, שיוצא לנו, שנלמד] דין טומאת הזוב מההיקש שבכתוב "הזב את זובו", אם כן הכתוב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (שם ב) שממנו למדנו (כמובא בתחילת הסוגיה) את דין טומאת הזוב, למה לי?

אֲמַר רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ – שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר, וְאִי מִשּׁוּם ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״ – לְמִנְיָינָא הוּא דַּאֲתָא.

אמר רב יהודה מדסקרתא בתשובה: איצטריך [נצרך] כתוב זה, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי דין שעיר המשתלח יוכיח שאין הזוב טמא. שהרי השעיר המשתלח גורם טומאה לאחרים (לאדם המשלח אותו לעזאזל), ובכל זאת הוא השעיר עצמו טהור. והיה מקום לומר שאף הזוב, אף שגורם טומאה לאדם שיצא ממנו, מכל מקום הוא עצמו לא יהיה טמא. ואי [ואם] תאמר כי אין לומר כן, משום הכתוב "הזב את זובו" המלמדנו שהזוב עצמו נטמא, ובדומה לזב — יש מקום לדחות ולומר כי לא בא היקש זה שבין הזוב לזב ללמדנו לענין טומאת הזוב, אלא ללמדנו לענין מניינא [מנין, מספר] ראיות הזיבה שבהן חלה על הרואה טומאת זב הוא דאתא [שבא], שהן שלוש ראיות.

״זוֹב״ – חַד, ״זוֹבוֹ״ – תַּרְתֵּי, וּבַשְּׁלִישִׁי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה!

ובאופן זה: הכתוב "זוב" (הכלול במלה "זובו") — מלמד על חד [ראיה אחת] של זיבה. הכתוב "זובו" — מלמד על תרתי [שתי ראיות] של זיבה. ומן הכתוב "לזכר" למדים אנו שבשתי ראיות דינו שונה משל הנקבה (שאין הוא מטמא בראיית אונס כאשה). ואולם לענין ראייה בשלישי בא הכתוב הנוסף "או לנקבה" שבו אקשיה רחמנא [הקישו הכתוב] לנקבה, ללמדנו כי בראייה שלישית, אפילו היתה זו באונס, הריהו נטמא ומביא קרבן על טומאתו, ולא היינו יודעים עדיין כי הזוב עצמו הריהו טמא.

כְּתַב רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא״. וְהָשְׁתָּא דַּאֲמַר רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ – דְּרוֹשׁ בֵּיהּ נַמִי הַאי.

לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "זובו טמא". והשתא דאמר רחמנא [ועכשיו שאמר הכתוב] "זובו טמא הוא", וכדרך שנדרש הכתוב — דרוש ביה נמי האי [דרוש בו גם כן דרשה זו] הנלמדת מהכתוב "הזב את זובו".

״וְהָרוֹק״. רוֹק מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְכִי יָרֹק״, יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּטָּהוֹר״ – עַד שֶׁיִּגַּע בַּטָּהוֹר.

ועוד שנינו במשנתנו כי הרוק של הזב מטמא לח ואינו מטמא ביבש. ומבררים: עצם דין הטומאה שברוק הזב מנלן [מנין לנו]? דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בפרשת הזב "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ח). ומבררים: יכול יהא הדין שהרוק מטמא את האדם הטהור, אף על פי שלא נגע בו, אלא שרק נרוק לעברו — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "וכי ירוק הזב בטהור" — שאין הטהור נטמא ביריקה זו עד שיגע הרוק בטהור.

אֵין לִי אֶלָּא רוּקּוֹ, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָרֹק״.

ומוסיפים לברר: מלשון הכתוב "וכי ירוק" אין לי לטמא אלא את רוקו של הזב בלבד, ואולם לענין כיחו וניעו ומי האף שלו שאף הם מטמאים מנין לי? לכך תלמוד לומר "וכי ירק" בתוספת וא"ו (שהרי היה יכול לכתוב "כי"), כלשון ריבוי המלמדת שאף אלה מטמאים. ומעתה דנים בדברי הברייתא.

אֲמַר מָר: יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע, מִהֵיכָא תֵּיתֵי?

אמר מר [החכם בברייתא]: יכול יטמא הרוק אף על פי שלא נגע בזה שנרוק לעברו, והביא מן הכתוב ללמדנו שאין הרוק מטמא אלא בנגיעה. ותוהים על עצם השאלה: מהיכא תיתי [מהיכן תבוא, מדוע נעלה על דעתנו] לומר שיהא האדם הטהור נטמא אף ביריקה שלא נגעה בו, עד שנצרך הכתוב להשמיענו שלא כך הדין.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: נֵילַף ״רוֹק״ ״רוֹק״ מִיבָמָה, מַה הָתָם – אַף עַל פִּי דְּלָא נָגַע, אַף הָכָא נַמִי – דְּלָא נָגַע, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי נילף [נלמד] בגזירה שווה של המלה "רוק" האמורה בזב, מהמלה "רוק" האמורה בדין היבמה החולצת (שנאמר בה "וירקה בפניו". דברים כה, ט). מה התם [שם, במעשה חליצת יבמה] — הרי זה מעשה חליצה ראוי, אף על פי שלא נגע הרוק בפני היבם, אף הכא נמי [כאן, בטומאת רוק הזב, גם כן] — מטמא הרוק את האדם הטהור, אף שלא נגע בו, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שאין הרוק מטמא אלא כשנגע באדם הטהור.

וְאֵימַר: הָנֵי מִילֵּי – בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא – לָא, מִידֵי דַּהֲוָה אַשֶּׁרֶץ! אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אֲמַר קְרָא ״בַּטָּהוֹר״ – מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לָךְ.

ודנים עוד: ואימר [ואמור] כי הני מילי [דברים אלה] שרוקו של הזב מטמא, אמורים דווקא במגע, אבל במשא — לא מטמא, מידי דהוה [כמו שכך הוא] הדין בטומאת השרץ (המטמא במגע, ולא במשא)! אמר ריש לקיש: אין לומר כן, שהרי כך תנא דבי [שנה החכם של בית] המדרש של ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב] "בטהור" — ללמדנו כי כל מה מטומאת רוק הזב שנמצא ביד הטהור, ואף שאין הוא נוגע בו במישרין, אלא רק נישא על ידו, גם כן טמאתי לך.

וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא – מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע – אָדָם לְטַמֵּא, בְּגָדִים – לָא לְטַמֵּא, מִידֵי דַּהֲוָה אַמַּגַּע נְבֵלָה!

ודנים עוד: ואימא [ואמור] כי אף שנטמא הטהור במגע ובמשא, נבחין בדיניהן, ובמשא הטהור את רוק הזב — הריהו מטמא את האדם הנושא וכן את הבגדים שעליו. ואילו במגע — את האדם הנוגע עצמו לטמא, אך את הבגדים שעליו — לא לטמא, מידי דהוה [כמו שכך הוא] הדין בטומאת מגע נבלה, שאין היא מטמאת אלא את הנוגע, ול

אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֲמַר קְרָא ״בַּטָּהוֹר״ – טָהֳרָה שֶׁטִּהַרְתִּי לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר טִמֵּאתִי לְךָ כָּאן, וְאֵיזֶה זֶה – זֶה מַגַּע נְבֵלָה.

ריש לקיש, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית המדרש] של ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב] "בטהור" — ללמדנו כי טהרה שטהרתי לך במקום אחר, טמאתי לך כאן, ואיזה זה? — זה מגע נבלה שאכן אינה מטמאת אדם ובגדים, ואולם רוק הזב מטמא אדם ובגדים.

וְאֵימָא כְּמַשָּׂא דְּשֶׁרֶץ! אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״בָּאָדָם״, מַאי ״בַּטָּהוֹר״ – שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומקשים: ואימא [ואמור] כי כך היא כוונת הכתוב שטהרה שטהרתי לך במקום אחר, כטומאת המשא של השרץ, שאין הוא מטמא במשא, טמאתי לך כאן ברוקו של הזב, שהריהו מטמא במשא. ואולם עדיין יש מקום לומר שתהא טומאת רוק הזוב כטומאת הנבלה, המטמאה את האדם בלבד, ולא את הבגדים שעליו! ודוחים: אין לומר כן, שהרי אם כן הוא, נכתוב קרא [שתכתוב התורה] "וכי ירוק הזב באדם", מאי [מה טעם] נאמר "וכי ירוק הזב בטהור" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], שנוהגת טומאת משא ברוק הזב, ושמגעו מטמא את הנוגע ואת הבגדים שעליו.

״וּמֵי הָאַף״. מַאי ״מֵי הָאַף״? אָמַר רַב: בְּנִגְרָרִין דֶּרֶךְ הַפֶּה, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמֵי הָאַף בְּלֹא צִחְצוּחֵי הָרוֹק. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּנִגְרָרִין דֶּרֶךְ הַחוֹטֶם, אַלְמָא קָסָבַר: מַעְיָין הוּא, וְרַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ.

ועוד שנינו בברייתא כי מי האף של הזב מטמאים בלח ולא ביבש. ומבררים: מאי [מה הם] מי האף? אמר רב: מדובר במי האף הנגררין (נפלטים) דרך הפה של האדם. והטעם שהם טמאים: לפי שאי אפשר למי האף היוצאים דרך הפה בלא שיהיה בתוכם צחצוחי (שאריות מועטות) הרוק. והריהם טמאים איפוא מטומאת הרוק. ואילו ר' יוחנן אמר כי המדובר במי האף, אפילו בנגררין כדרכם דרך החוטם. ומסבירים את דעתו: אלמא קסבר [הרי סבור הוא] כי גם הנוזל מן האף מעיין הוא, ורחמנא רבייה [והתורה ריבתה אותו] בכתוב "וכי ירוק", שאף הוא מטמא, כרוק.

וְרַב, נַחְשׁוֹב נַמִי דִּמְעַת עֵינוֹ! דַּאֲמַר רַב: הַאי מַאן דְּבָעֵי דְּלִסְתְּמֵיהּ לְעֵינֵיהּ – לִיכְחוֹל מִגּוֹי. וְלֵוִי אֲמַר: הַאי מַאן דְּבָעֵי דְּלֵימוּת – לִיכְחוֹל מִגּוֹי.

ושואלים: ולדעת רב הסבור כי מי האף נטמאים משום שיש בהם שאריות של רוק, מעתה במשנתנו נחשוב נמי [נמנה גם כן] ברשימת הדברים היוצאים מן הזב המטמאים, את דמעת עינו של הזב. שכן אמר רב: האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה [זה שרוצה לעוור את עינו] — ליכחול [שיכחול, ימרח חומר על עיניו] מגוי, שעלול הגוי לתת בתוך חומר זה דבר המעוור עינים. ולוי אמר: האי מאן דבעי דלימות [זה שרוצה למות] — ליכחול [שיכחול] מגוי, שעלול הגוי לתת סם מוות בתוך הכחילה.

וַאֲמַר רַב חִיָּיא בַּר גּוּרְיָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַב דְּלָא אֲמַר הָא מַאן דְּבָעֵי דְּלֵימוּת – הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָן וּלְהוֹצִיאָן דֶּרֶךְ הַפֶּה! וְרַב, נְהִי דְּזִיהֲרָא – נָפֵיק, דִּמְעָתָא גּוּפָא – לָא נָפֵיק.

ובהסבר דברי רב הללו אמר רב חייא בר גוריא: מאי טעמא [מה הטעם] לדברי רב שלא אמר (כלוי) הא מאן דבעי דלימות [זה שרוצה למות], שיכחול עיניו מגוי, אלא הזכיר רק את סכנת העיוורון — כי לדעת רב אין סכנת מוות בדבר, אף אם יש חומר ממית בכחילה, הואיל ויכול הוא לגוררן ולהוציאן דרך הפה. הרי איפוא שגם נוזלי העין נגררים דרך הפה, ומעתה תטמא גם דמעת עינו של הזב! ומתרצים: לדעת רב, נהי דזיהרא [אף כי אמנם ארס מוות] הניתן לעינו של אדם נפיק [יוצא] דרך פיו של האדם, ואולם דמעתא גופא [דמעה בעצמה] — לא נפיק [אינה יוצאת] דרך הפה. ודנים עתה בדעותיהם של רב ור' יוחנן אלה.

תָּא שְׁמַע, תִּשְׁעָה מַשְׁקִין הַזָּב הֵן: הַזֵּיעָה, וְהַלֵּיחָה סְרוּחָה, וְהָרֵיעִי – טְהוֹרִין מִכְּלוּם. דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ, וַחֲלֵב הָאִשָּׁה – מְטַמְּאִין טוּמְאַת מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית. אֲבָל זוֹבוֹ, רוּקּוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו – מְטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה. וְאִילּוּ ״מֵי הָאַף״ לָא קָתָנֵי.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: תשעה משקין יוצאים מן הזב ואלו הן: הזיעה, והליחה סרוחה, והריעי (צואה) — טהורין מכלום (שאין בהם כל טומאה). דמעת עינו, ודם מגפתו (פצעו), וחלב האשה — מטמאין טומאת משקין, לטמא אוכלים ומשקים, כשאר המשקים הטמאים, ושיעור טומאתם הוא ברביעית. אבל זובו, רוקו, ומימי רגליו — מטמאין טומאה חמורה. ואילו מי האף לא קתני [לא שנה].

בִּשְׁלָמָא לְרַב לָא קָתָנֵי – דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לְמִתְנֵי, זִימְנִין דְּאָתֵי דֶּרֶךְ הַפֶּה וְזִימְנִין דְּאָתֵי דֶּרֶךְ הַחוֹטֶם. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן – לִיתְנֵי!

בשלמא [זה נוח] לדעת רב הסבור שמי האף מטמאים משום צחצוחי רוק שבהם, מובן מדוע לא קתני [אין נשנים מי האף] — שכן לא פסיקא ליה למתני [אין זה פסוק, חתוך ומוחלט, דין מי האף, לו, לתנא, שישנה אותם], שכן זימנין דאתי [לפעמים שבאים] מי האף דרך הפה — והריהם טמאים, ואולם זימנין דאתי [פעמים שבאים] דרך החוטם, ואינם טמאים. אלא לר' יוחנן האומר כי מי האף נחשבים כמעיין לעצמם, והתרבו מן הכתוב "וכי ירוק", ליתני [שישנה] התנא גם את מי האף.

וּלְטַעֲמִיךְ – ״כִּיחוֹ וְנִיעוֹ״ מִי קָתָנֵי? אֶלָּא: תָּנָא רוֹק וְכָל דַּאֲתָא מֵרִבּוּיָא, הָכָא נַמִי – תָּנָא רוּקּוֹ, וְכָל דַּאֲתָא מֵרִבּוּיָא.

ודוחים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך], כדעת רב, כיחו וניעו מי קתני [האם הוא התנא שנה]? אלא יש לומר כי תנא [שנה] רוק וכל דאתא מרבויא [שבא מריבוי הכתוב, ככיחו וניעו], הכא נמי [כך גם כן] יש לומר כי תנא [שנה] רוקו, וכל דאתא מרבויא [שבא מריבוי הכתוב, כמי האף]. שנינו בברייתא כי דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה נחשבים כמשקים, ולכך הם מטמאים טומאת משקים.

דִּמְעַת עֵינוֹ – דִּכְתִיב ״וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ״. וְדַם מַגֵּפָתוֹ – דִּכְתִיב ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״, מַה לִּי קַטְלֵיהּ כּוּלֵּיהּ, מַה לִּי קַטְלֵיהּ פַּלְגֵיהּ. חֲלֵב הָאִשָּׁה – דִּכְתִיב ״וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ״.

ומביאים מקור לדברים: דמעת עינו — דכתיב [שכן נאמר] "ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ, ו). ודם מגפתו — דכתיב [שכן נאמר] "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד) מה לי קטליה כוליה [הרג אותו כולו], שנחשב דמו כמשקה, הרי שנקרא משקה, מה לי קטליה פלגיה [הרגו למחצה], כדם זה היוצא מן הפצע, שאף הוא נחשב כמשקה. חלב האשה — דכתיב [שכן נאמר] "ותפתח את נאוד החלב ותשקהו" (שופטים ד, יט).

מֵימֵי רַגְלָיו מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא…וְזֹאת״ – לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטוּמְאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמָה רוֹק הַבָּא מִמְּקוֹם טָהֳרָה – טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו הַבָּאִין

עוד שנינו בברייתא בין הדברים המטמאים טומאה חמורה את מימי רגליו. ומבררים: מנלן [מנין לנו] שכך הוא דינם? דתניא: [שכן שנויה ברייתא] על האמור בתחילת פרשת הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו" (ויקרא טו, א—ב): באה המלה "וזאת" לרבות את מימי רגליו לטומאה חמורה, שאף הם הריהם כזוב. ומסבירים: והלא אין צורך בדרשה זו כדי ללמדנו כן, שהרי דין (קל וחומר) הוא, ובאופן זה: ומה רוק של הזב, הבא ממקום טהרה (מן הפה) — הריהו טמא, מימי רגליו של הזב הבאין