יְמֵי לֵידָה שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן, מַהוּ שֶׁיַּעֲלוּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ?

הרי זו ספק זיבה ספק לידה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: תָּא שְׁמַע, רָאֲתָה שְׁנַיִם, וְלַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מַה הִפִּילָה

ולכך מביאה קרבן, וקרבן זה הריהו ספק קרבן יולדת, ספק קרבן זבה, ספק חולין. ומשום כך אינו נאכל. וימי לידתה (אף שספק אם היתה זו לידה) שאין רואה בהן — עולין לה לספירת זיבתה. הרי זו איפוא פתרון לשאלת חכמים, שימי טומאת לידה שלא ראתה בהם, נחשבים כימי ספירת נקיים של זבה.

הֲרֵי זוֹ סְפֵק זִיבָה סְפֵק לֵידָה.

אמר רב פפא: אין זו הוכחה שכן שאני התם [שונה שם], כיון דאיכא למימר [שיש מקום לומר] שיולדת זכר היא, וכל הני [אלו] השבעה ימים יתירי דקיהבינן [יתרים שאנו נותנים] לה משום הספק שמא ילדה נקבה, ונזקקת לטומאת ארבעה עשר יום — סלקי [עולים] לה לספירת זיבתה.

מְבִיאָה קָרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וִימֵי לֵידָתָהּ שֶׁאֵין רוֹאָה בָּהֶן – עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: ביולדת זכר איכא לספוקי [יש מקום להסתפק], ביולדת נקבה ליכא לספוקי [אין מקום להסתפק]? ובכל זאת, אומרים אנו, שעולים לה הימים הללו שלא ראתה בהם, אף שאולי יולדת נקבה היתה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] כי עולין! ומסכמים: אכן שמע מינה [תשמע מכאן] שכך הוא.

אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְמֵימַר יוֹלֶדֶת זָכָר הִיא, וְכָל הָנֵי שִׁבְעָה יְתֵירֵי דְּקָיָהֲבִינַן לָהּ – סָלְקִי לָהּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ.

וממשיכים בדברי הברייתא. האשה הרואה בקביעות תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין — משמשת עם בעלה שמונה ימים מתוך שמונה עשר.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: בְּיוֹלֶדֶת זָכָר – אִיכָּא לְסַפּוּקֵי, בְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה – לֵיכָּא לְסַפּוּקֵי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: עוֹלִין, שְׁמַע מִינָּהּ.

הרואה עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים — ימי שמושה כימי זיבתה. וכן למאה וכן לאלף.

תִּשְׁעָה יָמִים טְמֵאִין וְתִשְׁעָה יָמִים טְהוֹרִין – מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה יָמִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנָה עָשָׂר.

עֲשָׂרָה יָמִים טְמֵאִין וַעֲשָׂרָה יָמִים טְהוֹרִים – יְמֵי שִׁמּוּשָׁהּ כִּימֵי זִיבָתָהּ. וְכֵן לְמֵאָה וְכֵן לְאֶלֶף. הדרן עלך בא סימן

דם הנדה וכן כזית מבשר המת — מטמאין במגע ובמשא כשהם לחין ומטמאין כשהם יבשין. אבל הזוב (טיפות הזוב היוצאות מן הזב), והניע (הליחה המצויה באף או בפה) והרוק היוצאים מהזב. והשרץ המת, ובשר הנבלה, והשכבת זרע — כל אלה מטמאין רק כשהם לחין, ואין מטמאין כשהם יבשין. ואולם אם יכולין להשרות את היבשים במים, ועל ידי כך לחזור להיות לכמות שהן בתחילה — הריהם מטמאין לחין ומטמאין יבשין.

מתני׳ דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת – מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. אֲבָל הַזּוֹב, וְהַנִּיעַ, וְהָרוֹק, וְהַשֶּׁרֶץ, וְהַנְּבֵלָה, וְהַשִּׁכְבַת זֶרַע – מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְאִם יְכוֹלִין לְהַשְׁרוֹת וְלַחֲזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן – מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין.

ומסבירים: כמה זמן היא שרייתן במים, שעל פיה ייקבע אם יחזרו להיות לחים ומטמאים? במים פושרין, בפרק זמן של מעת לעת (יממה). ר' יוסי אומר: בשר המת יבש, ואינו יכול להשרות אותו ולחזור על ידי כך לכמות שהיה — הריהו טהור מלטמא בטומאת המת בשיעור כזית. ואולם הריהו מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד.

וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן? בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת יָבֵשׁ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה – טָהוֹר.

שנינו במשנתנו כי דם הנדה מטמא במגע ובמשא הן כשהוא לח והן כשהוא יבש. ומבררים הלכה זו, ותחילה באשר לעצם טומאת דם הנדה: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? אמר חזקיה: שכך אמר קרא [הכתוב] בדינה של הנדה "והדוה בנדתה" (ויקרא טו, לג) — השווה הכתוב את דין הדבר הזב מן הנדה ("דוה") לדין הנדה עצמה, שיהא דין המדוה (דם הנדה) כמותה: מה היא עצמה מטמאה במגע ובמשא. אף המדוה מטמאה במגע ובמשא.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, דַּאֲמַר קְרָא ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״, מַדְוֶה כְּמוֹתָהּ, מַה הִיא מְטַמְּאָה, אַף מַדְוֶה מְטַמְּאָה.

ומבררים עוד: אשכחן [מצאנו] מכאן מקור לטומאת דם הנדה הלח ("הדוה" = הדבר הזב), ואולם דם הנדה היבש מנלן [מנין לנו] שאף הוא מטמא? אמר ר' יצחק: שכך אמר קרא [הכתוב] בטומאת הנדה "דם יהיה זובה בבשרה" (שם, יט) — והרי זה מורה: דם זה בהויתו יהא, שאף שהוא יבש, הריהו מטמא, וכדם הלח.

אַשְׁכַּחַן לַח, יָבֵשׁ מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֲמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ – בַּהֲוָיָתוֹ יְהֵא.

ומקשים: ואימא [ואמור] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדם שהיה בתחילתו לח ונעשה אחר כך יבש, שבכגון זה הריהו כבתחילתו, ומטמא. ואולם הדם שהיה יבש מעיקרו, מנלן [מנין לנו] שהריהו מטמא? ותו, הא דתנן [ועוד, זה ששנינו במסכתנו בתחילת פרק "המפלת"]: המפלת כמין קליפה, או כמין עפר, כמין שערה, כמין יבחושין (יתושים) אדומים — תטיל אותן חתיכות למים, אם נמוחו במים — הרי זה דם טמא, מנלן [מנין לנו] שאף דם כזה מטמא? ומשיבים: הכתוב "יהיה" — רבויא [ריבוי] הוא, המלמד שבכל האופנים הללו מטמא הדם בנדה.

וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּלַח וְנַעֲשָׂה יָבֵשׁ, יָבֵשׁ מֵעִיקָּרוֹ מְנָלַן? וְתוּ, הָא דִּתְנַן: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפָּה, כְּמִין עָפָר, כְּמִין שְׂעָרָה, כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִּים – תַּטִּיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ טָמֵא מְנָלַן? ״יִהְיֶה״ רִבּוּיָא הוּא.

ושואלים על לימוד זה: אי [אם] כן, נוסיף ונלמד מאותה דרשה: מה היא הזבה — עושה (מטמאת) משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו, אף שלא נגע בהם המשכב, כדין אב הטומאה. ומעתה נאמר שאף דמה נמי [גם כן] עושה משכב ומושב, כאב הטומאה, לטמא אדם ולטמא בגדים? ומשיבים: אטו [וכי] דמה בר [בן] משכב ומושב הוא?! ולכך אין מקום לומר שיטמא טומאת משכב ומושב.

אִי מַה הִיא עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף דָּמָהּ נַמִי עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים? אַטּוּ דָּמָהּ בַּר מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הוּא?

ושואלים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] זו, שאין טומאת משכב ומושב נוהגת אלא בדבר שהוא בן משכב ומושב — מעתה, אבן המנוגעת (בנגע הצרעת), וכי בת משכב ומושב היא, דאיצטריך קרא למעוטי [שהוצרך הכתוב למעט] שאינה מטמאת טומאת משכב ומושב? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים? ויש מקום לומר כן, שהרי

וּלְטַעֲמִיךְ, אֶבֶן מְנוּגַּעַת בַּת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הִיא, דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי? דְּתַנְיָא: יָכוֹל תְּהֵא אֶבֶן מְנוּגַּעַת עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים.

דין (קל וחומר) הוא: ומה זב, הקל בדינו, שכן אינו מטמא בביאה (שאין אדם הנכנס לבית עם זב, נטמא בכך) — הריהו עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. אבן מנוגעת, שהיא חמורה, שכן היא מטמאה בביאה (שאדם הנכנס לבית שנמצאת בו, נטמא בכך) — אינו דין שתהא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים!

וְדִין הוּא, וּמַה זָּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, אֶבֶן מְנוּגַּעַת שֶׁמְּטַמְּאָה בְּבִיאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בדין טומאת משכב ומושב "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" (ויקרא טו, ד). ובאה המלה היתירה הזב להורות: דווקא הזב הוא המטמא בטומאת משכב ומושב, ולא אבן מנוגעת. ונדייק מכאן: טעמא דמעטיה קרא [הטעם שאין אבן המנוגעת מטמאת משכב ומושב הוא משום שמיעטה הכתוב], ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי שבלא כך] הריהי מטמאה, אף שאין היא בת משכב ומושב!

תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזָּב״, הַזָּב – וְלֹא אֶבֶן מְנוּגַּעַת. טַעֲמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָאו הָכִי מְטַמְּאָה!

האשה שילדה כשהיא זבה, ובאופן שלאחר הלידה במשך ימי טומאת לידה (שבעה ימים ליולדת זכר, ושבועיים ליולדת נקבה, שהיולדת טמאה בהם, אף אם לא ראתה דם) אינה רואה בהן, מהו דינה לענין שיעלו (שייחשבו) הימים הללו לספירת שבעת ימי נקיות מטומאת זיבתה?

וּמִינָּהּ, לָאו מִי אָמְרַתְּ הַזָּב – וְלֹא אֶבֶן מְנוּגַּעַת, הָכִי נַמִי אֲמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר הִיא יוֹשֶׁבֶת עָלָיו״ – הִיא וְלֹא דָּמָהּ.

אמר רב כהנא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ראתה שנים (יומיים) בתוך אחד עשר ימי זיבתה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה, אם היה זה נפל והריהי טמאה טומאת לידה, או רוח סתם ואינה טמאה טומאת לידה —