וַהֲדַר חָיֵיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי. וְהַאי תַּנָּא סָבַר: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵישַׁךְ שַׁיָּיךְ בִּדְרַבִּי יְהוּדָה.

והדר חייל [ואז שב חל] בין השמשות של ר' יוסי, שספק הוא, ויש לחשוש שאולי ראתה בו. והאי [ואילו זה] התנא האחרון סבר [סבור] כי בין השמשות של ר' יוסי מישך שייך [שייך] הוא חלק מבין השמשות של ר' יהודה, וכיון שבודקת כל בין השמשות הזה, הריהי איפוא גם בודקת בבין השמשות של ר' יוסי, ולכן אין מקום לחשוש בה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאָה כֶּתֶם – מְטַמְּאָה עַצְמָהּ וְקָדָשִׁים לְמַפְרֵעַ – דִּבְרֵי רַבִּי.

ועוד בדינה של הרואה כתם, תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה כתם בבגדה — מטמאה את עצמה בכך לענין טהרות וקדשים שנגעה בהם למפרע, עד לשעה שנתכבס הבגד שנמצא בו הכתם. אלו דברי רבי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קֳדָשִׁים – מְטַמְּאָה, עַצְמָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה, שֶׁלֹּא יְהֵא כִּתְמָהּ חָמוּר מֵרְאִיָּיתָהּ.

ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: קדשים שנגעה בהם — מטמאה אותם למפרע, במציאת כתמה. ואולם את עצמה לענין שייטמאו הטהרות שנגעה בהן עד שעת הכיבוס — אינה מטמאה. וטעמו של דבר, משום שלא יהא דינו של כתמה חמור מדין ראייתה דם. שהרי הרואה דם, מטמאה למפרע טהרות שנגעה בהן רק עד מעת לעת.

וְהָא מָצִינוּ כִּתְמָהּ חָמוּר מֵרְאִיָּיתָהּ לְעִנְיַן קֳדָשִׁים!

ושואלים על נימוקו זה של ר' שמעון בן אלעזר: והא מצינו [והרי מצאנו] שר' שמעון בן אלעזר עצמו סבור שכתמה חמור מראייתה לענין קדשים, שמציאת הכתם מטמאה קדשים למפרע עד שעת כיבוס הבגד, ואילו ראיית דם אינה מטמאה קדשים למפרע אלא מעת לעת בלבד!

אֶלָּא תְּנֵי הָכִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף קֳדָשִׁים אֵינָהּ מְטַמְּאָה, שֶׁלֹּא יְהֵא כִּתְמָהּ חָמוּר מֵרְאִיָּיתָהּ לְכָל דָּבָר.

ומתרצים: אלא תני הכי [שנה כך] בברייתא זו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף קדשים אינה מטמאה למפרע עד שעת הכיבוס, אלא מעת לעת בלבד. וטעם הדבר, שלא יהא דין כתמה חמור מדין ראתה לכל דבר.

תָּנוּ רַבָּנַן: רָאֲתָה כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם – תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּיתָהּ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [ שנו חכמים] : ראתה כתם, ואחר כך ראתה דם, מה דינה? — הריהי תולה את מציאת כתמה בראייתה, וכאילו ראתה בשעת מציאת הכתם, ודין רואה עליה, ולכן הריהי מטמאה למפרע רק מעת לעת. ובלבד, שנראה הדם בתוך מעת לעת מזמן שמצאה את כתמה. ואולם אם בין מציאת כתמה וראייתה עבר יותר ממעת לעת — אינה תולה את הכתם בראיית הדם. אלו דברי רבי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרָיו מִדְּבָרַי, שֶׁהוּא – מְתַקְּנָהּ, וַאֲנִי – מְעַוְּותָהּ.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אינה תולה את הכתם בראיית הדם, אלא אם כן ראתה בו ביומו, אבל אם ראתה לאחר יום מציאת הכתם, אף שלא עבר עדיין מעת לעת ממציאת הכתם — אינה תולה את הכתם בראיית הדם, ומטמאה למפרע משעת כיבוס. אמר רבי: נראין דבריו של ר' שמעון בן אלעזר יותר מדברי, משום שהוא בשיטתו מתקנה (מקל עליה), ואילו אני לשיטתי מעוותה (מחמיר עליה). וכיון, שטומאת כתם הריהי מדברי חכמים, יש ללכת בה אחר שיטת המקיל.

מְתַקְּנָהּ? עֲווּתִי מַעֲוִית לָהּ! אָמַר רָבִינָא: אֵיפּוּךְ.

ותוהים על כך: וכי ר' שמעון בן אלעזר בשיטתו מתקנה? והרי עוותי מעוית לה [מקלקל אותה ], שהרי אם ראתה דם לאחר יום מציאת הכתם, ובתוך מעת לעת, לשיטת ר' שמעון בן אלעזר הריהי מטמאה למפרע משעת כיבוס, ואילו לשיטת רבי במקרה זה אינה מטמאה למפרע אלא מעת לעת! אמר רבינא: איפוך [הפוך] את דברי רבי, שכך אמר: נראים דבריי מדברי ר' שמעון בן אלעזר, שאני מתקנה והוא מעוותה.

רַב נַחְמָן אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוּךְ, שֶׁהוּא מְתַקֵּן הִלְכוֹתֶיהָ לִידֵי זִיבָה,

רב נחמן אמר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי רבי, ומה שאמר שר' שמעון בן אלעזר בשיטתו מתקנה ואילו הוא בשיטתו מעוותה, כוונתו: שהוא ר' שמעון בן אלעזר מתקן הלכותיה לידי זיבה. שכן מעתה אם תראה דם ביום שלאחר מציאת הכתם, הרי מנין שבעת ימי נדותה מתחיל מזמן זה (ולא מזמן מציאת הכתם, שהרי אין הכתם תלוי בראייתה זו), ונמצא איפוא שאם תראה ביום השביעי לראייתה זו (שהוא היום השמיני למציאת הכתם) — אין היא נחשבת זבה קטנה, ויכולה היא להיטהר מטומאת נדתה.

וַאֲנִי מְעַוֵּות הִלְכוֹתֶיהָ לִידֵי זִיבָה.

ואילו אני (רבי, לשיטתי) נמצא מעוות הלכותיה לידי זיבה. שכן במקרה זה, כיון שהכתם תולה בראיית הדם שלמחרת היום (בתוך מעת לעת), הרי איפוא בראייה שראתה ביום השמיני למציאת הכתם, הריהי זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום.

בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִי: כְּתָמִים צְרִיכִין הֶפְסֵק טָהֳרָה אוֹ לֹא? אִשְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי.

ועוד בדין הכתמים, בעי מיניה [שאל ממנו] ר' זירא מר' אסי: האם דין הכתמים הריהו כדין ראיית דם, וצריכין שתבדוק עצמה להפסק טהרה לפני הטבילה ביום השביעי בערב, או לא? אשתיק [שתק], ר' אסי ולא אמר ליה [לו] לר' זירא ולא מידי [דבר].

זִימְנִין אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּיתָהּ מֵעֵת לְעֵת – דִּבְרֵי רַבִּי.

ומסופר כי זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר [פעמים מצאו ר' זירא את ר' אסי שיושב ואומר] את דינה של הרואה כתם ואחר כך רואה דם, כי תולה היא את כתמה בראייתה, אם ראתה בתוך מעת לעת, לדברי רבי.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁבָּדְקָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה.

והוסיף ואמר שנחלקו בכך חכמים, שכן אמר ריש לקיש: והוא (ובתנאי) שבדקה עצמה בסוף היום השביעי למציאת הכתם. שבדיקה זו מוכיחה שאכן הכתם שייך לראיית הדם, ונוהגת איפוא ככל הפוסקת לטהרה בסוף היום השביעי. ואולם אם לא בדקה אלא בסוף היום השמיני למציאת הכתם, שהוא היום השביעי לראיית הדם, מוכיח הדבר שאין מציאת הכתם קשורה לראיית הדם. ואילו ר' יוחנן אמר: מציאת הכתם קשורה לראיית הדם, בכל אופן שבו נהגה האשה בבדיקתה. ולכן אף על פי שלא בדקה בסוף היום השביעי למציאת הכתם, אלא בסוף היום השביעי לראיית הדם, עדיין מציאת הכתם קשורה לראיית הדם.

אֲמַר לֵיהּ: מִכְּלָל – דִּכְתָמִים צְרִיכִין הַפְסָקַת טָהֳרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְהָא זִימְנִין סַגִּיאִין בְּעָא מִינָּךְ וְלָא אָמְרַתְּ וְלָא מִידִי, דִּלְמָא אַגַּב שִׁיטְפַךְ אָתְיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַגַּב שִׁיטְפַאי אָתְיָא לִי.

כששמע כן ר' זירא אמר ליה [לו] לר' אסי: האם מכלל הדברים האלו יש להסיק כי כתמים צריכין הפסקת טהרה? אמר ליה [לו]: אין [כן]. שאלו: והא זימנין סגיאין בעא מינך [והרי פעמים רבות שאלתי אותך] האם כתמים צריכים הפסק, ולא אמרת ולא מידי [דבר], דלמא [שמא] אגב שיטפך אתיא [שטף לימודך באה נזכרה] לך הלכה זו? אמר ליה [לו]: אין [כן], אגב שיטפאי אתיא [שטף לימודי באה] לי הלכה זו.

מתני׳ הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה, תְּחִלַּת זִיבָה וְסוֹף זִיבָה,

אשה הרואה דם ביום האחרון של ימי הזיבה, שהוא היום האחד עשר, בין השמשות, כיון שספק אם ראייה זו נחשבת כשל יום זה ובתוך ימי זיבה ראתה או של הלילה ובתוך ימי נידה ראתה — ראייה זו נחשבת מספק כתחלת נדה (שמא ראיית לילה היא), וטמאה מעתה שבעת ימים, וכסוף נדה. תחלת זיבה וסוף זיבה (ואם ראתה עוד יומיים הריהי זבה גמורה וצריכה לספור שבעה נקיים).

יוֹם אַרְבָּעִים לְזָכָר, וְיוֹם שְׁמוֹנִים לִנְקֵבָה, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכוּלָּן – הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת.

ובדומה לכך, הרואה דם בין השמשות של יום הארבעים ללידת זכר, שהוא היום האחרון לימי טהרת היולדת זכר, שאם ראתה בימי טהרתה — אינה נטמאת בכך. ומעתה, אם נחשבת ראייה זו כראיית יום — אינה נטמאת. ואם נחשבת היא כראיית לילה — הריהי נטמאת. וכן הרואה בין השמשות של יום השמונים ללידת נקבה, שהוא היום האחרון לימי טהרת היולדת נקבה. שדין הראייה בין השמשות לכולן, כל אלה — הרי אלו טועות בדעתן, שמסופקות הן, ואף הקרבן שהן מביאות, כיון שבא על הספק, אינו נאכל.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַשּׁוֹטוֹת, בֹּאוּ וְתַקְּנוּ אֶת הַפִּקְּחוֹת.

אמר ר' יהושע: עד שאתם מתקנים את השוטות (הטועות) מחמת הספק, באו ותקנו את הפקחות (היודעות בוודאות) זמן ראייתן, שאף הן נצרכות לתיקון מחמת רוב ראיות שרואות.

גמ׳ תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה? תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף זִיבָה הִיא!

שנינו במשנתנו כי הרואה דם בבין השמשות של היום האחד עשר לימי זיבתה, שראייה זו נחשבת תחלת נדה וסוף נדה. ותוהים על כך: והרי אין החשש בראייה זו אלא שתחלת נדה היא (אם נחשב זמן בין השמשות ללילה) וסוף זיבה היא (אם נחשב זמן בין השמשות ליום)!

אָמַר רַב חִסְדָּא, הָכִי קָאָמַר: הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – תְּחִילַּת נִדָּה וְסוֹף זִיבָה,

אמר רב חסדא: הכי קאמר [כך הוא התנא אומר]: הרואה יום אחד עשר בין השמשות — יש לחשוש בה גם שתחילת נדה היא וגם שסוף זיבה היא, ולכן אם ראתה גם בתשיעי ובעשירי קודם לכן — הריהי זבה מספק.

וּבַשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ – סוֹף נִדָּה וּתְחִלַּת זִיבָה.

וכן בהמשך דברי המשנה "תחילת זיבה וסוף זיבה", כך אומר התנא: והרואה בין השמשות בשביעי לנדתה — יש לחשוש בה שסוף נדה היא ותחלת זיבה היא.

״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִין אֶת הַשּׁוֹטוֹת״ כו׳. הָנֵי

שנינו במשנתנו שאמר ר' יהושע לחכמים: עד שאתם מתקנין את השוטות, באו ותקנו את הפקחות. ושואלים על כך: וכי הני [אלו] הרואות בין השמשות,