אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, וַיֹּאמַר״ אֵלָיו: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, הַרְבֵּה נִימִין בָּרָאתִי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, וּלְכָל נִימָא וְנִימָא בָּרָאתִי לוֹ גּוּמָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת, שֶׁאִלְמָלֵא שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת – מַכְחִישׁ מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. גּוּמָּא בְּגוּמָּא לֹא נִתְחַלֵּף לִי, אִיּוֹב בְּאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?

איוב מן הסערה ויאמר" (איוב לח, א) אליו: שוטה שבעולם, הרבה נימין (שערות) בראתי בראשו של אדם, ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה, בכדי שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת. שאלמלא (שאילו היו) שתים יונקות מגומא אחת — היה הדבר מכחיש (מחליש) את מאור עיניו של אדם. ומאחר שאפילו גומא בגומא לא נתחלף לי, מי ששמו איוב באויב נתחלף לי? ולענייננו מוכח מכאן כי אין שתי שערות צומחות בגומה אחת!

לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּגוּפָא, הָא – בְּרֵישָׁא.

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאמרנו שיכולות לצמוח שתי שערות בגומה אחת — הרי זה בגופא [בשערות הגוף], ואילו הא [זה] שלמדנו מדברי התשובה לאיוב כי אין שתי שערות יוצאות מגומה אחת — הרי זה ברישא [בשערות הראש].

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ אַחַת עַל הַכַּף וְאַחַת עַל הַבֵּיצִים.

ועוד בהגדרת שתי השערות של סימן גדלות, אמר רב יהודה, אמר שמואל: שתי שערות שאמרו חכמים שהם סימני גדלות — אפילו לא היו בקירבת מקום זו לזו, אלא היו רחוקות זו מזו, שהיתה שערה אחת על הכף (מקום שמעל האבר, ומתחת לכרס, ובולט כעין כף) ושערה אחת על הביצים של הבן הקטן.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ אַחַת בְּגַבָּהּ וְאַחַת בִּכְרֵיסָהּ, אַחַת עַל גַּבֵּי קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל יָד וְאַחַת עַל גַּבֵּי קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל רֶגֶל, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבָּנַן אָמַר רַב חִסְדָּא: עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: שתי שערות שאמרו חכמים שהן סימן גדלות — אפילו היתה שערה אחת בגבה (מתחת לבית הערוה של הילדה) ושערה אחת בכריסה. או שהיתה שערה אחת על גבי קשרי אצבעותיה של יד, ושערה אחת על גבי קשרי אצבעותיה של רגל, אלו דברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום [בשם] ר' שמעון. ואילו רבנן [חכמים], מה דעתם בענין זה? אמר רב חסדא: לשיטת חכמים אין השערות משמשות סימן גדלות עד שיהו שתי שערות במקום אחד.

תָּנוּ רַבָּנַן: עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת? עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַד שֶׁתַּקִּיף הָעֲטָרָה. בֶּן שְׁלָקוֹת אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּכַלְכֵּל.

שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' יהודה עד מתי יכולה הקטנה למאן, שלדעת חכמים ממאנת עד שתביא שתי שערות משהגיעה לגיל בגרות, ולדעת ר' יהודה ממאנת אף לאחר שתביא שתי שערות, עד שירבה השחור. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור. ר' יוסי אומר: עד שתקיף העטרה בשיער. בן שלקות אומר: עד שתכלכל (שיהיה מקום הערוה רצוף שיער).

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מְצָאָנִי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי בְּצַיְדָן, וְאָמַר: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא אֱמוֹר לוֹ ״עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת״? אִם יֹאמַר לְךָ ״עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת״, אֱמוֹר לוֹ ״וַהֲלֹא בֶּן שְׁלָקוֹת הֵעִיד בְּמַעֲמַד כּוּלְּכֶם בְּיַבְנֶה עַד שֶׁתְּכַלְכֵּל, וְלֹא אֲמַרְתֶּם לוֹ דָּבָר״!

ואמר ר' שמעון, מצאני חנינא בן חכינאי ביישוב צידן ואמר לי: כשאתה מגיע אצל ר' עקיבא, אמור לו: "עד מתי הבת ממאנת"? אם יאמר לך: "עד שתביא שתי שערות", אמור לו: "והלא בן שלקות העיד במעמד כולכם ביבנה: עד שתכלכל", ולא אמרתם לו דבר! הרי שהודיתם לו בכך.

כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לִי: כִּלְכּוּל זֶה – אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, בֶּן שְׁלָקוֹת – אֵינִי מַכִּיר, עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת – עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.

וסיפר ר' שמעון: כשבאתי אצל ר' עקיבא, ואמרתי לו את הדברים, ואמר לי: כלכול זה — איני יודע מהו, בן שלקות — איני מכיר, ולדעתי עד מתי הבת ממאנת — עד שתביא שתי שערות.

מתני׳ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָה, וּבִנְגָעִים, וְהָאֲמוּרוֹת בְכָל מָקוֹם – כְּדֵי לָכוֹף רֹאשָׁן לְעִיקָּרָן – דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹץ בְּצִיפּוֹרֶן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִיטָּלוֹת בְּזוּג.

שתי שערות האמורות בפרה אדומה, שאם נמצאו בה שתי שערות שחורות או לבנות הריהי פסולה, וכן שתי שערות האמורות בנגעים, שכשצמחו שתי שערות לבנות בתוך הבהרת הריהן סימן שזהו נגע טמא. וכן שתי שערות האמורות בכל מקום — אין הן נחשבות אלא אם כן הן גדולות במידה כזו שיש בהן כדי לכוף (לכופף) את ראשן עד שיגיע לעיקרן (לשורשן), אלו דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר: צריך שתהיינה גדולות במידה שיש בהן כדי לאחוז בהן ולקרוץ (לחתוך) אותן בציפורן. ר' עקיבא אומר: צריך שתהיינה גדולות במידה כזו כדי שיהו ניטלות בזוג (נגזזות במספריים).

גמ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מָר עוּקְבָא: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי כּוּלָּן לְהַחְמִיר.

שנינו במשנתנו שיטות שונות בגודל השערות המחשיבן לשיער, ועל כך אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: הלכה כדברי כולן, ככל השיטות הללו, להחמיר. שרק אם התקיימו כל התנאים הללו נחשבות אלה לשערות, או לחילופין, יש להחמיר שאפילו אם התקיים תנאי אחד בלבד מכל אלה, הרי אלו נחשבות שערות.

מתני׳ הָרוֹאָה כֶּתֶם – הֲרֵי זוֹ מְקוּלְקֶלֶת

האשה הרואה כתם אדום על בגדה, הרי זו מקולקלת (לסדר זמני נדתה), שכיון שאינה יודעת מתי נראה הדם, אינה יודעת גם מתי הם שבעת ימי נדתה, ומתי יתחיל מנין אחד עשר הימים של זיבה.

וְחוֹשֶׁשֶׁת מִשּׁוּם זוֹב – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בִּכְתָמִים מִשּׁוּם זוֹב.

ודינה, שהיא חוששת משום זוב. שאם ראתה את הכתם לאחר שעברו שלושה ימי זיבה מזמן שלבשה את חלוקה זה, והכתם הוא בגודל שלושה גריסים ויותר, יש לחשוש שמא בכל יום ויום משלושת הימים הללו ראתה כגריס ועוד (כשיעור הכתם המטמא). ולאחר שעברו עליה שלושת ימי זיבה, הריהי מעתה זבה גמורה וצריכה למנות שבעה נקיים. אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: אין במקרה זה, שלבשה חלוק אחד במשך שלושה ימים ומצאה בו כתם כזה שיש בו שיעור שלושה כתמים משום חשש לזוב.

גמ׳ מַאן חֲכָמִים? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כְּתָמִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם זוֹב. וּפְעָמִים שֶׁהַכְּתָמִים מְבִיאִין לִידֵי זִיבָה.

שנינו במשנתנו מחלוקת ר' מאיר וחכמים בדינה של האשה שמצאה כתם על חלוקה. ומבררים: כשיטת מאן [מי] היא שיטתם זו של חכמים? ומשיבים: כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כתמים אין לחשוש בהן משום זוב. ואולם יש פעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה.

כֵּיצַד – לָבְשָׁה שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת הַבְּדוּקוֹת לָהּ וּמָצְאָה עֲלֵיהֶם כֶּתֶם, אוֹ שֶׁרָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים וְחָלוּק אֶחָד – הֵן הֵן הַכְּתָמִים הַמְבִיאִין לִידֵי זִיבָה.

ומסבירים: כיצד הוא האופן שהכתמים מביאים לידי זיבה, לשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס? — לבשה האשה במשך שלושה ימים שלשה חלוקות שונים, הבדוקות לה לפני כן שהם נקיים מכתם, בכל יום חלוק אחד, ומצאה עליהם, על כל אחד מהם, כתם. או שראתה שני ימים בזה אחר זה דם מגופה, ו ביום השלישי מצאה כתם על חלוק אחד שלבשתו באותו יום — הן הן הכתמים המביאין לידי זיבה.

הָשְׁתָּא שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת דְּלָאו מִגּוּפָהּ קָחָזְיָא – חָיְישִׁינַן, שְׁנֵי יָמִים וְחָלוּק אֶחָד מִיבָּעֲיָא?

ושואלים: לשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס השתא [עכשיו] שאפילו ראתה כתם בשלשה חלוקות, דלאו [שלא] מגופה קחזיא [היא רואה] — בכל זאת חיישינן [חוששים אנו] בה לזיבה. אם ראתה דם מגופה שני ימים ומצאה כתם בחלוק אחד מיבעיא [נצרך] לומר שחוששים בה לזיבה?

מַהוּ דְּתֵימָא – כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: יש חידוש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כל מקרה כי האי גוונא [כעין זה], שראתה יומיים דם מגופה, וכתם על חלוקה ביום השלישי שתהא מביאה קרבן ונאכל כדין זבה ודאית, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין היא אלא זבה מספק, ומביאה חטאת העוף הבאה על הספק, ואינה נאכלת.

אָמַר רָבָא, בְּהָא זָכַנְהוּ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס לְרַבָּנַן: מַאי שְׁנָא פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה גְּרִיסִין בִּמְקוֹם אֶחָד דְּלָא חָיְישִׁינַן – דְּאָמְרִינַן: בִּתְרֵי יוֹמֵי חֲזִיתֵיהּ, שְׁלֹשָׁה גְּרִיסִין בְּמָקוֹם אֶחָד נַמִי – נֵימָא: תַּרְתֵּי וּפַלְגָּא מִגּוּפָהּ חֲזִיתֵיהּ, וְאִידָךְ אַגַּב זוּהֲמָא דַּם מַאֲכוֹלֶת הוּא.

אמר רבא: בהא זכנהו [בטענה זו זכה, ניצח בויכוח] ר' חנינא בן אנטיגנוס לרבנן [את חכמים]: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] פחות משלשה גריסין במקום אחד שלא חיישינן [חוששים אנו] בה לזיבה — משום דאמרינן [שאומרים אנו] כי בתרי יומי חזיתיה [בשני ימים ראתה אותו], ומכאן בזמן שמצאה על חלוקה שלשה גריסין במקום אחד נמי [גם כן] נימא תרתי ופלגא [נאמר כי שנים וחצי גריסים] מגופה חזיתיה [ראתהו], ואילו אידך [הגריס האחר] אגב (על ידי) זוהמא הכרוכה בדם הנדות באה מאכולת (כינה), והדם הוא מן המאכולת הזו.

וְרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּאִיכָּא לִפְלוּגֵי בִּגְרִיס וְעוֹד לְכָל יוֹמָא – לָא תָּלֵינַן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה משיבים הם על כך? ומשיבים: לדעתם כיון שבמקרה שמצאה כתם שגודלו שלושה גריסים ויותר, דאיכא לפלוגי [שיש מקום לחלק] בגריס ועוד לכל יומא [יום] משלושת הימים הללו — לא תלינן [אין אנו תולים] את הכתם בדם מאכולת.

וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס שְׁלֹשָׁה גְּרִיסִין בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא דְּלָא חָיְישִׁינַן, הָא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – חָיְישִׁינַן? הָא אָמְרַתְּ בִּשְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת – אִין, בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – לָא!

ור' חנינא בן אנטיגנוס, מה משיב הוא על כך? שלשה גריסין במקום אחד הוא דלא חיישינן [שאין אנו חוששים], הא [הרי] נסיק מכאן כי בשלשה מקומות — חיישינן [חוששים אנו]. ושואלים: הא [הרי] אמרת כי בשלשה חלוקות — אין [כן], בשלשה מקומות — לא!

לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ, לְדִידִי – בִּשְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת – אִין, בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – לָא: אֶלָּא לְדִידְכוּ, אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּהֵיכָא דַּחֲזַאי שְׁלֹשָׁה גְּרִיסִין בְּמָקוֹם אֶחָד, דְּאָמְרִינַן – תְּרֵי וּפַלְגָּא מִגּוּפָהּ חֲזִיתֵיהּ, וְאִידָךְ – אַגַּב זוּהֲמָא דַּם מַאֲכוֹלֶת הוּא!

ומשיבים: לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים הוא אמר להם]. וכך אמר: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] בשלשה חלוקות — אין [כן], בשלשה מקומות — לא. אלא לדידכו [לכם, לשיטתכם], אודו [הודו] לי מיהת [לפחות], דהיכא דחזאי [שהיכן, במקרה שראתה] שלשה גריסין במקום אחד, דאמרינן [שאומרים אנו]: תרי ופלגא [שנים וחצי] מגופה חזיתיה [ראתה אותו], ואידך [והאחר] — אגב זוהמא [על ידי הלכלוך, שבהפרשת הדם מגופה] באה מאכולת, ודם מאכולת הוא!

וְרַבָּנַן – כֵּיוָן דְּאִיכָּא לִפְלוּגֵי בִּגְרִיס וְעוֹד לְכָל יוֹמָא – לָא תָּלֵינַן.

ורבנן [וחכמים], מה הם סבורים? — כיון דאיכא לפלוגי [שיש מקום לחלק] בגריס ועוד לכל יומא [לכל יום] — לא תלינן [אין אנו תולים].

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאָה כֶּתֶם, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַלֵּק שְׁלֹשָׁה גְּרִיסִין, שֶׁהֵן כִּגְרִיס וְעוֹד – חוֹשֶׁשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.

ועוד בענין אשה המוצאת כתם בחלוקה, תנו רבנן [שנו חכמים], הרואה כתם על חלוק שלבשתו כמה ימים, ואינה יודעת ממתי הכתם, וכיצד בא, מה דינה? אם יש בו בכתם זה שיעור כדי לחלק אותו לכדי שלשה גריסין, שהן כלומר, שבכל אחד יש כגריס ועוד (שהוא שיעור הכתם המטמא) — הריהי חוששת לזיבה, שמא נוצר כתם זה משלוש ראיות, שיש בכל אחת מהן כדי שיעור טומאה. ואם לאו [לא], שהיה הכתם קטן משיעור זה — אינה חוששת.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אַגְרָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ – חוֹשֶׁשֶׁת.

ר' יהודה בן אגרא אומר משום [בשם] ר' יוסי: אחת זו שראתה שיעור כתם שגודלו שלושה גריסים ועוד, ואחת זו שמצאה כתם פחות משיעור זה — הריהי חוששת משום זיבה, שכן יש לחשוש שמא אמנם ראתה שתי ראיות המטמאות, אבל אחת הראיות היתה בזמן בין השמשות, וראיה זו עולה לראיית יומיים, ובכללן הן שלוש ראיות.