וְהָא שֶׁבֶת דְּמִיחַיַּיב בְּפֵאָה, וּמִיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר, דִּתְנַן: כָּל שֶׁחַיָּיב בְּפֵאָה – חַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר.

ומעתה יש לומר: והא [והרי] השבת הוא צמח דמיחייב [שחייב] בפאה, כמבואר במשנה, ומכאן שמיחייב [חייב] אף במעשר, דתנן [שכן שנינו במשנה למעלה] שכל שחייב בפאה — חייב במעשר.

וּמִדְּחַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, אַלְמָא: כָּל מִילֵּי דַּעֲבִיד לְטַעֲמָא – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, דְּהַאי שֶׁבֶת לְטַעֲמָא עֲבִידָא.

ומתוך שהוא חייב במעשר — הריהו אף מטמא טומאת אוכלין, וכמו ששנינו במשנה כי כל החייב במעשרות ראוי לקבל טומאת אוכלין. אלמא [מכאן נסיק] כי כל מילי דעביד לטעמא [דבר שעשוי לשם טעם] כדוגמת השבת — מטמא טומאת אוכלין, דהאי [שהרי זה] השבת לטעמא עבידא [לטעם הוא עשוי].

וּרְמִינְהִי: הַקּוֹשְׁט, וְהַחִימּוּם, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, וְהַתֵּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִים, וְחַלַּת חָרִיעַ – נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין – דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על מסקנה זו ממה ששנינו במשנה במסכת עוקצין בדין האוכלים שאינם מקבלים טומאת אוכלין: צמחי התבלין — הקושט, והחימום, וראשי בשמים, והתיאה, והחלתית, והפלפלים, וחלת חריע — אף שהם באים רק לתבל את האוכל, נחשבים הם בכלל דברי מאכל, לענין זה שהם נקחין (נקנים) בכסף מעשר שני שנאמר שקונים בו רק דברי מאכל ושתיה. ואולם אינם נחשבים לגמרי כמאכל, ולכן אין הם מטמאין טומאת אוכלין, אלו דברי ר' עקיבא.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר – מִפְּנֵי מָה אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין? וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין – אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר!

אמר לו ר' י וחנן בן נורי: אם נחשבים הם כמאכל לענין שנקחין בכסף מעשר, מפני מה אין הם נחשבים כמאכל לענין שמטמאין טומאת אוכלין? ואם אינן מטמאין, משום שאינם נחשבים כמאכל, אם כן אף הם לא ילקחו בכסף מעשר!

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: נִמְנוּ וְגָמְרוּ שֶׁאֵין נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.

ואמר ר' יוחנן בן נורי בהלכה זו: נמנו החכמים וגמרו שאין צמחי התבלין הללו נקחין בכסף מעשר, ואין הם מטמאין טומאת אוכלין. ומעתה קשה על מה ששנינו למעלה כי השבת, שהוא צמח תבלין, מיטמא טומאת אוכלים!

אָמַר רַב חִסְדָּא: כִּי תַּנְיָא הַהִיא – בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לִכְמָךְ.

אמר רב חסדא בתירוץ סתירה זו: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שהשבת נחשב כדבר מאכל, לענין שיקבל טומאת אוכלין — הרי זה בשבת העשויה (שיוחדה) לכמך (לכתישה ונתינה בכותח — רוטב שנועד לתיבול מאכלים שונים).

אָמַר רַב אַשִׁי אָמְרִיתָהּ לִשְׁמָעֲתֵיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: (אָמַר) לָא תֵּימָא בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לִכְמָךְ – הָא סְתָמָא לִקְדֵרָה, אֶלָּא – סְתַם שֶׁבֶת לִכְמָךְ עֲשׂוּיָה, דִּתְנַן: הַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה – אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין.

אמר רב אשי אמריתה לשמעתיה קמיה [אמרתי את השמועה הזו, תירוצו של רב חסדא, לפני] רב כהנא, (אמר): לא תימא [אל תאמר תדייק בדברים] שמדובר דווקא בשבת העשויה (המיועדת מלכתחילה) לכמך — שמכאן תוכל להסיק: הא סתמא [הרי בסתם] השבת מיועדת לקדרה, אלא ודאי סתם שבת לכמך היא עשויה, דתנן [שכן שנינו במשנה בעוקצין]: השבת של תרומה ששמו אותו בתוך הקדירה המתבשלת כדי לתת טעם בתבשיל, ולאחר מכן הוציאוהו מן הקדירה, משנתנה טעם בקדרה ויצא ממנו טעמו המיוחד — שוב אין בה בשבת זה משום איסור אכילת תרומה, ואין הזר שאכלו חייב. ואינה מטמאה טומאת אוכלין.

הָא עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה – יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וּמִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סְתָמָא לִקְדֵרָה – כִּי לָא נָתְנָה נַמִי, סְתָמָא לִקְדֵרָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – סְתָמָא לִכְמָךְ עֲשׂוּיָה. שְׁמַע מִינָּהּ.

ונדייק: הא [הרי מכאן יוצא] שעד שלא (בטרם) נתנה השבת טעם בקדרה — יש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סתמא [בסתם] שבת מיועדת לנתינה בקדרה — כי [כאשר] לא נתנה בקדירה נמי סתמא [גם כן בסתם] לקדרה היא עומדת, ותיאסר אכילתה ותקבל טומאה אף לפני שניתנה לקדירה! אלא לאו שמע מינה [האם לא נשמע מכאן] כי סתמא [בסתם] השבת לכמך היא עשויה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] כי כך הוא.

מתני׳ כָּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז – חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בְּמַתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

כל שחייב בראשית הגז שמצות התורה לתת לכהן מראשית גיזת הכבשים (רחלים ואילים) — חייב במתנות כהונה, שהיא מצות התורה לתת לכהן מהבהמה הטהורה שנשחטה את הזרוע הלחיים והקיבה. ויש מבעלי החיים שחייב בהם במתנות כהונה, כגון בקר ועיזים, ואולם אינו חייב בהם בראשית הגז.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר – יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.

וכלל דומה: כל פרי שגדל בשנה השביעית (שנת השמיטה) שיש לו (עליו) חובת ביעור מן הבית, בזמן שכלה אותו מין לחיה שבשדה — יש לו (עליו) דיני קדושת שביעית, שאסור בסחורה וחייב להפקירו כשהוא עדיין מחובר לקרקע. ואולם יש מן הפירות שיש לו דיני קדושת שביעית, וכגון פרי שאינו כלה לחיה מן השדה, כיון שהוא פרי המתקיים בארץ, ומשום כך אין לו חובת ביעור.

גמ׳ כְּגוֹן עֲלֵה הַלּוּף שׁוֹטֶה, וְהַדַּנְדְּנָה. יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר – עִיקַּר הַלּוּף שׁוֹטֶה, וְעִיקַּר הַדַּנְדְּנָה.

שנינו במשנתנו שכל פרי שיש עליו חובת ביעור, יש עליו כל דיני שביעית, ואולם יש פרי שיש עליו דיני שביעית ואין עליו חובת ביעור. ומביאים מקרה של צמח מסויים, שמתקיימים בו (בחלקיו השונים) שתי ההלכות הללו: כגון צמח הלוף (צמח בעל פקעת ועלים גדולים). שההלכה הראשונה, שכל פרי שיש בו חובת ביעור, יש בו דיני שביעית — הריהי נוהגת בעלה הלוף שוטה, והדנדנה, שהם כלים מן השדה בימות הגשמים. ואילו ההלכה השניה, שיש פרי שיש לו שביעית ואין לו ביעור — מתקיימת בעיקר (בשורש) הלוף שוטה, ועיקר הדנדנה.

דִּכְתִיב ״וְלִבְהֶמְתֶּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל״, כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה – אַתָּה מַאֲכִיל לִבְהֶמְתְּךָ בַּבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה – כַּלֵּה לִבְהֶמְתֶּךָ שֶׁבַּבַּיִת, וְהָנֵי לָא כָּלוּ לְהוּ.

והסבר דין חובת הביעור, דכתיב [שכן נאמר] בדין השביעית "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ז), והרי זה בא ללמדנו: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, שלא כלה אותו מין מהשדה — אתה מאכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה — כלה לבהמתך שבבית, והרי זו מצות הביעור. ואילו הני [אלו, עיקרי הלוף והדנדנה] לא כלו להו [להם] מן השדה, ולכן אין עליהם חובת ביעור.

מתני׳ כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם – יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם.

נאמר בתורה בדיני הדג הכשר לאכילה "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת" (ויקרא יא, ט). וכלל הוא בסימני הדגים, כל דג שיש לו קשקשת — בידוע שיש לו גם סנפיר, ואולם יש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. וכן נאמר בדין בעלי החיים הכשרים לאכילה "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (שם ג). וכלל הוא בסימן הבהמה המפרסת פרסה (שפרסותיה סדוקות, טלפים) שכל בעל חיים שיש לו קרנים — יש לו טלפים, ואולם יש בעל חיים שיש לו טלפים ואין לו קרנים.

גמ׳ כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – דָּג טָהוֹר, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – דָּג טָמֵא. מִכְּדִי, אֲנַן אַקַּשְׂקֶשֶׂת סָמְכִינַן, ״סְנַפִּיר״ דְּכָתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי?

שנינו במשנתנו בדין סימני הדגים הכשרים לאכילה כי כל דג שיש לו קשקשת — בידוע שיש לו גם סנפיר, והרי הוא איפוא דג טהור (כשר לאכילה). ויש דג שיש לו סנפיר, ואולם אין לו קשקשת — והרי הוא דג טמא (אסור באכילה). ושואלים: מכדי [כיון] שאנן [אנחנו] על סימן הקשקשת בלבד סמכינן [סומכים אנו], שהרי אם יש בו קשקשת, בודאי יש בו גם סנפיר, ואם כן סנפיר דכתיב רחמנא [שכתבה התורה] כתנאי נוסף לכשרות הדג, למה לי?

אִי לָא כָּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר, הֲוָה אָמִינָא: מַאי ״קַשְׂקֶשֶׂת״ דִּכְתִיב – סְנַפִּיר, וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא – כָּתַב רַחֲמָנָא ״סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת״.

ומשיבים: אי [אם] לא כתב רחמנא [לא היתה כותבת התורה] גם את סימן הסנפיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מהי] קשקשת זו דכתיב [שנאמרה] בתורה — הכוונה לסנפיר, ואפילו דג טמא, זה שאין לו קשקשת, אלא רק סנפיר בלבד, כשר לאכילה — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] את שני הסימנים, סנפיר וקשקשת.

וְהָשְׁתָּא דְּכָתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מְנָלַן דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא? דִּכְתִיב ״וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ״.

ושואלים עוד: והשתא דכתיב רחמנא [ועכשיו שאמרה התורה] סנפיר וקשקשת מנלן [מנין לנו] שקשקשת לבושא [לבוש] הוא? — דכתיב [שנאמר] על גלית הפלישתי "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז, ה).

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי ״סְנַפִּיר״! אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.

ושואלים שוב: ומעתה שלמדים אנו מכתוב זה שהקשקשת הריהי לבושו של הדג, ולא נטעה איפוא בה שמשמעה סנפיר, ולכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] קשקשת ולא בעי [ולא צריך] לכתוב שוב סנפיר! אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל: טעם הדבר הוא לקיים הנאמר "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא), ששבח הוא כשהתורה גדלה ומתרחבת, מרחיבה את דבריה.

מתני׳ כָּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו – טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו, וְיֵשׁ שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו.

ועוד כלל דומה, כל דבר (כגון מאכל ומשתה) הטעון (החייב) ברכה לאחריו (לאחר אכילתו או שתייתו) — הריהו גם טעון ברכה לפניו (לפני האכילה או השתייה). ואולם יש דבר שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו.

גמ׳ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי יָרָק. וּלְרַבִּי יִצְחָק דִּמְבָרֵךְ אַיָּרָק, לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי מַיָּא.

שנינו במשנתנו כי יש דבר מאכל ומשתה החייב בברכה לפני אכילתו, ולא לאחר אכילתו. ומבררים: לאתויי מאי [לרבות את מה] בא כלל זה? ומשיבים: לאתויי [לרבות] ירק, שמברכים עליו ברכה לפני אכילתו, ולא לאחר אכילתו. ושואלים: לשיטת ר' יצחק שמברך על ירק אף לאחרי אכילתו, לאתויי מאי [לרבות מה] בא כלל זה שבמשנתנו? ומשיבים: לאתויי מיא [לרבות מים], שמברכים עליהם לפני שתייתם, ולא לאחר שתייתם.

וּלְרַב פַּפָּא דִּמְבָרֵךְ אַמַּיָא, לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי מִצְוֹת. וְלִבְנֵי מַעֲרָבָא דִּמְבָרְכִי בָּתַר דִּסְלִיקוּ תְּפִילַּיְיהוּ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹר חוּקָּיו״, לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי

ושואלים: ולשיטת רב פפא שמברך אמיא [על מים] גם לאחר שתייתם, לאתויי מאי [לרבות מה] בא כלל זה שבמשנתנו? ומשיבים: לאתויי [לרבות] מצו‍ת. שמברכים על מעשה המצוות, כגון לבישת הציצית ונטילת הלולב ושאר המצוות, לפני קיום מצוותן, ולא לאחר עשייתן. ושואלים: ולמנהגם של בני מערבא [המערב, ארץ ישראל] דמברכי בתר דסליקו תפילייהו [שמברכים לאחר שהסירו תפיליהם] ברכה זו "אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו לשמור חוקיו", לאתויי מאי [לרבות מה] כלל זה שבמשנתנו? לאתויי [לרבות]