צְרִיכוֹת מַחֲשָׁבָה לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ. קָסָבַר: מַחֲשֶׁבֶת חִבּוּר לֹא שְׁמָהּ מַחֲשָׁבָה.

כדי שיהיו ראויים לקבל טומאת אוכלין צריכות שיחשוב עליהם מחשבה נוספת לאכילת אדם, לכשיתלשו. ומסבירים את דברי ר' יוחנן, קסבר [סבור הוא]: כי מחשבת חבור (מחשבה זו שחשב בשעה שהצמחים היו עדיין מחוברים לקרקע) לא שמה מחשבה.

אֲמַר רָבָא: אַף אֲנַן נַמִי תְּנֵינָא, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן – צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. אַלְמָא: מַחֲשֶׁבֶת חַיִּים – לֹא שְׁמָהּ מַחֲשָׁבָה, הָכָא נַמִי – מַחֲשֶׁבֶת חִבּוּר לֹא שְׁמָהּ מַחֲשָׁבָה.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כשיטה זו: שלשה עשר דברים נאמרו בדין טומאת נבלת עוף טהור. וזה אחד מהן — שעל מנת שתיטמא ותטמא מאכלים במגעה, הריהי צריכה מחשבה שתיאכל, ואינה צריכה הכשר (באחד משבעת המשקים) לקבלת טומאה, ואף מקבלת טומאה בלא שיגע בה שרץ, אלא נבלת עוף טהור נטמאת מאליה. ואף שחשב על עוף זה לאוכלו בעודו בחיים, הריהו צריך לחשוב עליו שוב לאכילה (על מנת שיקבל טומאה) לאחר שהתנבל, אלמא [מכאן נסיק] כי מחשבת חיים לא שמה מחשבה, הכא נמי [כך גם כן] מחשבת חבור לא שמה מחשבה.

רַבִּי זֵירָא אֲמַר: הָכָא בְּגוֹזָל שֶׁנָּפַל מִן הָרוּם עָסְקִינַן, דְּלָא הֲוָה קַמָּן דְּלִחְשׁוֹב עֲלֵיהּ.

ר' זירא אמר: אין להביא מכאן ראיה לשיטת ר' יוחנן, כי הכא [כאן] בגוזל עוף שנפל מן הרום (מגובה), ממקום שלא ראינוהו מקודם, עסקינן [עוסקים אנו], שלא הוה [לא היה] עוף זה לפני שהתנבל קמן, דלחשוב עליה [לפנינו, שנחשוב עליו]. לאכילה, ולכן נצרך לחשוב עליו לאכילה משהתנבל, אבל אילו אכן היה חושב עליו בחיים — מחשבה זו היתה מועילה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבְּיַבְנֶה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: תַּרְנְגוֹל בָּרָא הֲוָה.

אמר ליה [לו] אביי לר' זירא: תרנגולת שביבנה (עליה ידובר להלן), שטימאוה חכמים בהסתמך על מחשבה משהתנבלה, והיתה לפניהם בהיותה בחיים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי שמחשבת חיים אינה נחשבת מחשבה! אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי בתשובה: תרנגול ברא הוה [בר היה] זה, שלא היה לפנינו בהיותו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בחיים.

אַחִיכוּ עֲלֵיהּ: תַּרְנְגוֹל בָּרָא – עוֹף טָמֵא הוּא, וְעוֹף טָמֵא מִי קָמִטַּמֵּא? אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵי: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא לָא תָּחִיכוּ עֲלֵיהּ, בְּתַרְנְגוֹלֶת שֶׁמָּרְדָה, וּמַאי בָּרָא – דְּאִיבְרַאי מִמָּרָה.

אחיכו עליה [גיחכו עליו, על הסבר זה של ר' זירא]: והרי תרנגול ברא [בר] עוף טמא הוא, ועוף טמא מי קמטמא [האם מטמא]? אמר להו [להם] אביי: גברא רבה [אדם גדול] כר' זירא אמר מילתא [דבר], לא תחיכו עליה [אל תגחכו עליו], שכן כוונתו היתה שמדובר בתרנגולת שמרדה (שברחה) מבעליה אל המדבר, ובו גדלה את אפרוחיה. והרי אלו כשרים לאכילה, וחזר אחד מהם אל מקומו, ובאופן שלא היה לפנינו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בהיותו בחיים, ומאי [ומה פירוש] הלשון שאמר ר' זירא "ברא" — דאיבראי [שנברא] ממרה (ממורדת).

רַב פַּפָּא אֲמַר: תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא הֲוַאי. רַב פַּפָּא לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב פַּפָּא: תַּרְנְגוֹל דְּאַגְמָא – אָסוּר, תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא – שָׁרְיָא,

רב פפא אמר הסבר אחר: תרנגולתא דאגמא הואי [תרנגולת של אגם, מקום צמחיה שומם מבני אדם, היתה] זו, ומשום כך לא חשבו עליה לאכילה בחיים, ונצרכת מחשבת אכילה משנתנבלה. ומסבירים: רב פפא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר רב פפא: תרנגול זכר דאגמא [של אגם] — אסור, שהריהו עוף טמא. ואולם תרנגולתא דאגמא [תרנגולת של אגם] — שריא [מותרת], שהיא עוף כשר.

וְסִימָנֵיךְ – עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית. דָּרַשׁ מָרֵימָר: תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא – אֲסִירָא. חַזְיוּהָ רַבָּנַן דְּדָרְסָה וְאָכְלָה, וְהַיְינוּ גֵּירוּתָא.

וסימניך לזכור מי המותר ומי האסור — ההלכה הנודעת בעניינם של האסורים לבוא בקהל: עמוני ולא עמונית, ואף בענייננו, הזכר אסור, ולא תרנגולת (נקבה) של אגם המותרת. דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא [תרנגולת של אגם] — אסירא [אסורה] ושלא כשיטת רב פפא. וסיבת הדבר, שכן חזיוה רבנן דדרסה ואכלה [ראוה חכמים את התרנגולת הזו שהיא דורסת ואוכלת]. והיינו [וזהו] העוף הנקרא גירותא שהוא טמא.

תָּנוּ רַבָּנַן, גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת, וְחִשֵּׁב עָלָיו לְהַעֲלוֹתוֹ לְכוּתִי – טָמֵא, לְכֶלֶב – טָהוֹר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף לְכֶלֶב – טָמֵא.

ועוד בעניינו של גוזל עוף טהור שנפל ומת, תנו רבנן [שנו חכמים]: גוזל עוף טהור שנפל לתוך גת (מקום חצוב בסלע לדריכת ענבים ליין), ומת שם, וחשב בעליו עליו להעלותו מהגת. אם חשב להעלותו לשם אכילתו של כותי — הגוזל טמא, כדין כל נבלת עוף טהור. ואם חשב להעלות את הגוזל משם כדי להאכיל בו כלב — הריהו טהור. ר' יוחנן בן נורי אומר: אף אם חשב להעלותו לאכילת כלב — הריהו טמא, שכן הגוזל כשלעצמו ראוי לאכילת אדם, ואין צורך איפוא במחשבה לאכילת אדם דווקא כדי שיטמא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: קַל וָחוֹמֶר, אִם מִטַּמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה, לֹא יִטַּמֵּא טוּמְאָה קַלָּה שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה?

ובנימוק שיטתו זו אמר ר' יוחנן בן נורי: קל וחומר הוא, אם נבלת עוף טהור הריהי מטמא טומאה חמורה (טומאת בגדים, באכילת כזית ממנה, בהיותו בבית הבליעה) אף שלא במחשבה (שלא ידע בשעת אכילה, שזוהי נבלת עוף טהור), לא יטמא טומאה קלה (טומאת אוכלים, שאינה מטמאה אלא במגע) שלא במחשבה?!

אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹרֶדֶת לְכָךְ, תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה – שֶׁכֵּן יוֹרֶדֶת לְכָךְ!

אמרו לו חכמים: לא, אין זה קל וחומר, שכן אם אמרת שאין צורך במחשבה בטומאה חמורה (טומאת בגדים, באכילה), הרי זה משום שכן אינה יורדת לכך (לדין מחשבה), תאמר שאין צורך במחשבה בטומאה קלה (טומאת אוכלים) שכן יורדת לכך!

אָמַר לָהֶן: תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבְּיַבְנֶה תּוֹכִיחַ, שֶׁיּוֹרֶדֶת לְכָךְ – וְטִמְּאוּהָ שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? כּוּתִים הָיוּ שָׁם, וְחָשְׁבוּ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה.

אמר להן: תרנגולת שביבנה תוכיח, שכך היה מעשה ביבנה, שמתה תרנגולת, ובא דינה לפני חכמים, שיורדת לכך — וטמאוה שלא במחשבה. אמרו לו: משם ראיה? כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בַּכְּרַכִּים – לָמָּה לָהּ מַחֲשָׁבָה? וְהָתְנַן: נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת עוֹף טָהוֹר וְהַחֵלֶב בַּכְּרַכִּים – אֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר!

ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בכרכים שהם מקומות שיש בהם עם רב, ורבים הם האוכלים, ונאכל בהם הכל, ואף נבלת עוף טהור וחלב בהמה — למה לה מחשבה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נבלת בהמה טהורה, בכל מקום (בין במקומות מעוטי אנשים ובין במקומות מרובי אנשים), ונבלת עוף טהור והחלב, בכרכים — אין צריכין לא מחשבה לאכילת אדם ולא הכשר משקה ולא הכשר טומאה!

אֶלָּא בַּכְּפָרִים, וּמִי אִיכָּא לְמַאן דַּאֲמַר דְּלָא בָּעֲיָא מַחֲשָׁבָה? וְהָתְנַן: נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת עוֹף טָהוֹר בַּכְּפָרִים – צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר!

אלא המדובר בכפרים שמעטים האוכלים דבר זה, ואולם גם על צד יש לשאול: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שלא בעיא [לא צריכה] נבלת עוף טהור מחשבה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת עוף טהור בכפרים — צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר!

אָמַר רַבִּי זְעֵירָא בַּר חֲנִינָא: לְעוֹלָם – בִּכְרַךְ, וְגִתּוֹ – מְאַסְתּוֹ וַעֲשָׂאַתּוּ כִּכְפָר.

אמר ר' זעירא בר חנינא: לעולם מדובר בכרך, ואשר לשאלה שבכרכים אין צריך נבלת עוף טהור מחשבה, שונה המקרה כאן, שנפל הגוזל לתוך הגת, שכן גתו מאסתו (לכלכה אותו), ועשאתו ככפר שמעטים האוכלים דבר זה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: קַל וָחוֹמֶר, אִם מִטַּמְּאָה טוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה – לֹא תְּטַמֵּא טוּמְאָה קַלָּה שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה?

ומבררים את מה ששנינו למעלה. אמר ר' יוחנן בן נורי: קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה?

אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹרֶדֶת לְכָךְ.

אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה יורדת לכך.

מַאי ״אֵינָהּ יוֹרֶדֶת לְכָךְ״? אֲמַר רָבָא, הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ

ומבררים: מאי [מה פירוש] "אינה יורדת לכך"? אמר רבא, הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו חכמים לר' יוחנן בן נורי]: לא, אם אמרת