רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹפֵף אָזְנֵי קְדֵרָה לְתוֹכָהּ, וּמֵצִיף עָלֶיהָ מַיִם, וְאִם כּוֹנֵס – בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה, וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה.

ר' יהודה אומר: כך היא הדרך בה בודקים כלי חרס אם הנקב שבו ככונס משקה (ופסול לשמש לקידוש מי חטאת) או כמוציא משקה (וכשר לקדש מי חטאת בתוכו) — כופף אזני קדרה לתוכה, כלומר, הופך את הקדירה הנקובה על פיה ומניח אותה כך בתוך גיגית ריקה ממשקה, ולאחר מכן מציף עליה מים. ומתבוננים עתה, אם כונס (חדרו מים אל תוך הקדירה) — בידוע שהנקב הוא בשיעור של כונס משקה, ואם לאו [לא] — בידוע שהנקב הוא רק בשיעור של מוציא משקה.

אוֹ שׁוֹפְתָהּ עַל גַּבֵּי הָאוּר, אִם הָאוּר מַעֲמִידָהּ – בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה, וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁמַּכְנִיס מַשְׁקֶה.

או אפשרות בדיקה נוספת: שופתה (מעמידה) את הקדירה הנקובה כשבתוכה משקה על גבי האור (האש). ומתבוננים: אם האור מעמידה (עוצר) את יציאת המשקה שבתוכה החוצה — בידוע שאין הנקב הזה אלא כמוציא משקה, ואם לאו [לא] נעצרת יציאת המשקה מהקדירה, אף שהיא עומדת על האש — בידוע שהנקב הוא בשיעור כמכניס משקה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא שׁוֹפְתָהּ עַל גַּבֵּי הָאוּר – מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מַעֲמִידָהּ, אֶלָּא שׁוֹפְתָהּ עַל גַּבֵּי הָרֶמֶץ. אִם רֶמֶץ מַעֲמִידָהּ – בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה, וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה. הָיָה טוֹרֵד טִיפָּה אַחַר טִיפָּה – בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה.

ר' יוסי אומר: אף לא שופתה על גבי האור כדי לבדוק את שיעור הנקב, שאין זו שיטת בדיקה טובה, מפני שיתכן שהנקב הוא כשיעור כונס משקה, ואולם אין המשקה יוצא החוצה משום שהאור הוא שמעמידה, ולא מחמת שיעורו הקטן של הנקב. אלא עושה כך: שופתה על גבי הרמץ (אפר חם, גחלים עמומות), ומתבוננים מעתה: אם הרמץ מעמידה (עוצרה) — בידוע שהנקב הוא רק בשיעור מוציא משקה, ואם לאו [לא] — בידוע שהנקב הוא בשיעור כונס משקה. ואופן הבדיקה: ממלא את הכלי משקה, ואם היה המשקה טורד (דולף החוצה) בטפטוף טיפה אחר טיפה — בידוע ששיעור הנקב בכונס משקה.

מַאי אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי יְהוּדָה? אֲמַר עוּלָּא: כִּינּוּס עַל יְדֵי הַדְּחָק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ומבררים: מאי איכא [מה, איזה הבדל להלכה יש] בין שיטת הבדיקה של תנא קמא [התנא הראשון] הנעשית על ידי הכנסת הקדירה אל תוך גיגית מים, לשיטת הבדיקה של ר' יהודה על ידי הכנסת הקדירה תחילה כשהיא הפוכה, ולאחר מכן להציף אותה במים? אמר עולא: בדין כינוס (כניסה) של מים לתוך הכלי הנבדק על ידי הדחק (כתוצאה מהפעלת כוח), האם נחשב הדבר לכניסה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת ר' יהודה הכנסה של קדירה לתוך גיגית מלאה מים, כרוכה בהפעלת כוח מסויים, ואם יכנסו כתוצאה מכך מים לקדירה — אין זו נחשבת כניסה. ואילו לשיטת התנא הראשון, אף כניסה כזו — נחשבת כניסה.

״כָּל אֵבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן״ וכו׳. יֵשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, יֵשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

שנינו במשנתנו כי כל אבר שיש בו צפורן בודאי יש בו גם עצם, ואולם יש אפשרות של אבר שיש בו עצם אך אין בו צפורן. ומסבירים מה עניינה להלכה של הבחנה זו: אבר שיש בו צפורן (וכאמור, בודאי שיש בו אף עצם) — הריהו נחשב כאבר לכל דבר, ודינו שהוא מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא ובטומאת אהל, ואפילו אין בו כשיעור זית. ויש אפשרות של אבר שיש בו עצם ואין בו צפורן — ודינו של זה שהוא מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא, אף שאין בו כשיעור כזית, ואינו מטמא באהל אלא אם כן היה בו שיעור כזית.

אָמַר רַב חִסְדָּא, דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

אמר רב חסדא, דבר זה שייאמר להלן רבינו הגדול (=רב) אמרו, המקום יהיה בעזרו: אם היתה בגוף אצבע יתרה יתירה על מנין האצבעות הקבוע, שיש בו עצם, ואולם אין בו צפורן — מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא, ואינו מטמא בטומאת אהל.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּכְשֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן בהגדרת הדברים הללו: ודין זה שאצבע יתירה נחשבת כאבר דווקא כשיש בה עצם וציפורן, אמור רק כשאינה נספרת על גב היד, כלומר, שהיא חורגת מקו שאר אצבעות היד, אבל אם היתה האצבע הנוספת נתונה בצד שאר האצבעות, בקו אחד, הרי זו כשאר אברים, ומטמאה בטומאת אהל גם אם אין בה צפורן ועצם.

״כָּל הַמִטַּמֵּא מִדְרָס״ וכו׳. כָּל דַּחֲזִי לְמִדְרָס – מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת.

עוד שנינו במשנתנו כי כל כלי המטמא (הראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב — הריהו ראוי להיטמא אף בטומאת טמא מת. ואולם יש שראוי להיטמא בטומאת מת, ואינו מיטמא בטומאת מדרס הזב. ודנים בדבר: כל דחזי [שראוי] לטומאת מדרס הזב — הריהו גם מטמא (ראוי להיטמא) בטמא מת,

״וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת – וְאֵין מִטַּמֵּא מִדְרָס״, לַאֲתוּיֵי מַאי? לַאֲתוּיֵי סְאָה וְתַרְקַב,

ויש שמטמא טמא מת ואין מטמא מדרס, לאתויי מאי [לרבות מה]? ומשיבים: לאתויי [לרבות] אף כלי מדידה, כגון כלי מדידה בשיעור של סאה וכלי מדידה בשיעור של תרקב (חצי סאה).

דְּתַנְיָא: ״וְהַיּוֹשֵׁב עַל הַכְּלִי״, יָכוֹל כָּפָה סְאָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ, אוֹ תַּרְקַב וְיָשַׁב עָלָיו יְהֵא טָמֵא

דתניא [שכן שנינו ברייתא] על האמור בטומאת מדרס הזב "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב... וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ו): יכול גם אם הזב כפה (הפך על פניו) כלי למדידת סאה וישב עליה, או כלי למדידת תרקב וישב עליו יהא טמא אותו כלי מדידה, ככל מושב הזב?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב״ – מִי שֶׁמְּיוּחָד לִישִׁיבָה, יָצָא זֶה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ ״עֲמוֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ״.

תלמוד לומר "אשר ישב עליו הזב" — ללמדנו: רק מי שמיוחד לישיבה הוא המושב הנטמא בזב, יצא מכלל אלו, כלי זה שאומרים לו לאדם היושב עליו: "עמוד קום מכלי זה, ונעשה בו, בכלי הזה את מלאכתנו, המדידה", שאין הוא בהגדרתו כלי מושב, אלא כלי למלאכה מסויימת.

מתני׳ כָּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת – רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁרָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

כל אדם הראוי (הכשר) לדון דיני נפשות — ראוי לדון אף דיני ממונות. ויש מי שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות.

גמ׳ אֲמַר רַב יְהוּדָה: לַאֲתוּיֵי מַמְזֵר.

על האמור במשנתנו כי יש הכשרים לדון דיני ממונות ואין הם כשרים לדון דיני נפשות, אמר רב יהודה הלכה זו באה לאתויי [להביא, לרבות] אף את הממזר, שאין הוא אמנם ראוי לדון בדיני נפשות, ואולם רשאי הוא לדון דיני ממונות.

תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְהָוֵינַן בָּהּ: לַאֲתוּיֵי מַאי? וַאֲמַר רַב יְהוּדָה: לַאֲתוּיֵי מַמְזֵר! חֲדָא – לַאֲתוּיֵי גֵּר, וַחֲדָא – לַאֲתוּיֵי מַמְזֵר.

ושואלים על כך: והרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת], שכן שנינו במשנה במסכת סנהדרין כי הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, והוינן [ושאלנו] בה, בלשון "הכל כשרין" שבמשנה זו לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה הלכה זו? ואמר רב יהודה בהסבר הדבר: לאתויי [להביא, לרבות] ממזר! ומשיבים: חדא [משנה אחת] באה לאתויי [להביא, לרבות] גר, וחדא [ומשנה אחת] באה לאתויי [להביא, לרבות] ממזר.

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן גֵּר – מִשּׁוּם דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל מַמְזֵר דְּאֵין רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל – אֵימָא לָא.

ומסבירים עוד: וצריכי [ונצרכו] שני הריבויים הללו, משום דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק שגר כשר לדון בדיני ממונות, הייתי אומר שהקילו בו משום שראוי לבא בקהל (לשאת בת ישראל), אבל ממזר שאין ראוי לבא בקהל (שאסור הוא בבת ישראל), אימא [אמור] שלא כשר הוא לדין דיני ממונות.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן מַמְזֵר – מִשּׁוּם דְּקָאָתֵי מִטִּפָּה כְּשֵׁרָה, אֲבָל גֵּר דְּקָאָתֵי מִטִּפָּה פְּסוּלָה – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומן הצד האחר, אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] רק שממזר כשר לדון דיני ממונות, הייתי אומר שהקילו בו משום דקאתי [שהוא בא, נוצר] מטפה כשרה, שהרי אביו מולידו (בעבירה) הינו יהודי, אבל גר, דקאתי [שבא] מטפה פסולה (שכן נולד מאביו הגוי), אימא [אמור] שלא כשר הוא לדון אף בדיני ממונות. משום כך צריכא [צריך] את שני הריבויים הללו.

מתני׳ כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן – כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן.

כל הכשר לדון (לשמש כדיין), כשר אף להעיד בדין. ואולם יש מי שכשר להעיד, ואינו כשר לדון.

גמ׳ לַאֲתוּיֵי מַאי? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַאֲתוּיֵי סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. וּמַנִּי?

שנינו במשנתנו כי יש שאדם כשר להעיד אך אינו כשר לדון, ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה המשנה? אמר ר' יוחנן: משנתנו באה לאתויי [להביא, לרבות] את הסומא באחת מעיניו, שאף שכשר הוא להעיד, אין הוא כשר לדון. וכשיטת מני [מי היא]?