אִיכְרְפוּ דַּדַּיִךְ – לָא הַדְרַת בָּךְ, אִישְׁתְּדוּ דַּדַּיִךְ – נַמִי לָא הַדְרַת בָּךְ.

אף שאיכרפו [שהחלו לגדול] דדיך, עדיין לא הדרת [לא חזרת] בך מדרך הזנות. ועוד זאת, שכבר אישתדו [גדלו ביותר] דדיך, נמי [גם כן ] עדיין לא הדרת [לא חזרת] בך.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא – אַתַּחְתּוֹן סָמְכִינַן, מְנָלַן? אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֲמַר קְרָא ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה, מָה אִישׁ – בְּסִימָן אֶחָד, אַף אִשָּׁה – בְּסִימָן אֶחָד.

ושואלים: דכולי עלמא מיהא [על כל פנים לכולם, לכל השיטות, בין לחכמים ובין לר' מאיר] על הסימן התחתון סמכינן [אנו סומכים], ועל כך שואלים: מנלן [מנין לנו] שסומכים עליו בלבד, ואין מצריכים שיהיה גם הסימן העליון? אמר רב יהודה, אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו) — השוה הכתוב דינה של האשה לדינו של האיש לכל עונשין שבתורה. ומכאן נסיק, מה (כשם) דינו של האיש הנחשב לגדול — הריהו בסימן אחד (והוא הסימן התחתון, שתי שערות במקום הערוה), אף דינה של האשה, שתיחשב כגדולה לחיוב עונשים — הריהו בסימן אחד, והוא הסימן התחתון.

וְאֵימָא: אוֹ הַאי אוֹ הַאי! כְּאִישׁ, מָה אִישׁ – תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן, אַף אִשָּׁה – תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן.

ושואלים על מסקנה זו: ואימא [ואמור]: שדינה של האשה יהיה אמנם בסימן אחד כבאיש, אבל או האי [זה, התחתון] או האי [זה, העליון, ומנין לנו שדווקא בתחתון היא נחשבת לגדולה? ומשיבים: הושווה דין האשה להיות כדינו של האיש, מה איש — נחשב לגדול בסימן התחתון ולא בסימן עליון (שהרי אין לו סימן שכזה), אף אשה — נחשבת כגדולה בסימן התחתון ולא בסימן העליון.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, כָּךְ הָיוּ מְפָרְשִׁין בְּיַבְנֶה, וְאָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁבָּא תַּחְתּוֹן – שׁוּב אֵין מַשְׁגִּיחִין – עַל עֶלְיוֹן.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], שדי בסימן התחתון באשה להחשיבה כגדולה, אמר ר' אליעזר בר' צדוק: כך היו חכמים מפרשין בבית המדרש שביבנה, ואמרו: כיון שבא הסימן התחתון — שוב אין משגיחין על הופעתו של הסימן העליון כדי לקבוע את גדלותה של האשה, שכן הריהי כבר גדולה.

תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּנוֹת כְּרַכִּים – תַּחְתּוֹן מְמַהֵר לָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁרְגִילוֹת בְּמֶרְחֲצָאוֹת. בְּנוֹת כְּפָרִים – עֶלְיוֹן מְמַהֵר לָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹחֲנוֹת בָּרֵחַיִם.

ועוד בענין סדר הופעת הסימנים אצל הבנות, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אצל בנות הכרכים — הסימן התחתון ממהר (מקדים) לבא לפני הופעתו של הסימן העליון, וטעם הדבר, מפני שרגילות במרחצאות, ורחצה מרובה זו מזרזת את צמיחת השערות. ואילו אצל בנות הכפרים — הסימן העליון ממהר לבא לפני התחתון, מפני שטוחנות ברחים, ועבודה קשה זו מאיצה את צמיחת דדיהן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּנוֹת עֲשִׁירִים – צַד יָמִין מְמַהֵר לָבֹא, שֶׁנִּישּׁוֹף בְּאַפְקְרִיסוּתָן. בְּנוֹת עֲנִיִּים – צַד שְׂמֹאל מְמַהֵר לָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹאֲבוֹת כַּדֵּי מַיִם עֲלֵיהֶן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׂאִין אַחֵיהֶן עַל גְּסַסֵיהֶן.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמני צמיחת הדדים עצמם, של ימין ושל שמאל, יש להבחין, שכן אצל בנות עשירים — הדד שבצד ימין של גופן ממהר לבא, מפני שנישוף (מתחכך) באפקריסותן (לבוש עליון של בנות עשירים). ואילו אצל בנות עניים — הדד שבצד שמאל של גופן הוא הממהר לבא, מפני ששואבות כדי מים עליהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע הדד שבצד שמאל מקדים לצמוח אצל בנות עניים לפני הדד שבצד ימין, מפני שהבנות הללו נושאין את אחיהן הקטנים על גססיהן [צידן] השמאלי.

תָּנוּ רַבָּנַן, צַד שְׂמֹאל קוֹדֵם לְצַד יָמִין, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא קָדַם צַד שְׂמֹאל לְצַד יָמִין, חוּץ מֵאַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתִי, שֶׁקָּדַם צַד שְׂמֹאל לְצַד יָמִין, וְחָזַר לְאֵיתָנוֹ.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: הדד שבצד שמאל צומח קודם לדד שבצד ימין. ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אומר: מעולם לא קדם צד שמאל לצד ימין, ח וץ מבת אחת שהיתה בשכונתי, שקדם אצלה צמיחתו של הדד שבצד שמאל לדד שבצד ימין, וחזר לאיתנו, שחזר הימני לצמוח כדרכו.

תָּנוּ רַבָּנַן, כָּל הַנִּבְדָּקוֹת – נִבְדָּקוֹת עַל פִּי נָשִׁים, וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹסֵר לְאִשְׁתּוֹ, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוֹסֵר לְאִמּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הבנות הנבדקות אם הופיעו סימניהן — נבדקות על פי נשים, שיש נאמנות לנשים להעיד על הבדיקה. ונמסר שכן היה נוהג למעשה ר' אליעזר, שהיה מוסר את הבנות לבדיקה אצל אשתו, ואילו ר' ישמעאל היה מוסר את הבנות לבדיקה אצל אמו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִפְנֵי הַפֶּרֶק וּלְאַחַר הַפֶּרֶק – נָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן, תּוֹךְ הַפֶּרֶק – אֵין נָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן, שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין סְפֵקוֹת עַל פִּי נָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף תּוֹךְ הַפֶּרֶק – נָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן. וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לְהַחְמִיר אֲבָל לֹא לְהָקֵל.

ר' יהודה אומר: לפני הפרק (לפני שהבת היא בת אחת עשרה שנים ויום אחד), שאף אם תימצאנה שערות אצלה, הריהי עדיין קטנה, שאין השערות אלא שומה בלבד, וכמו כן לאחר הפרק (אחר שהגיעה הבת לשתים עשרה שנה ויום אחד), וכרגיל הבנות מביאות שערות — נשים בודקות אותן, ונאמנות הן על כך. ואולם תוך הפרק (בתקופת הזמן שבין אחת עשרה שנים ויום אחד לשתים עשרה שנים ויום אחד) — אין נשים בודקות אותן. וטעם הדבר, משום שאין משיאין (פותרים) ספקות על פי נשים. ר' שמעון אומר: אף תוך הפרק — נשים בודקות אותן. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל.

כֵּיצַד, ״גְּדוֹלָה הִיא״ – שֶׁלֹּא תְּמָאֵן, ״קְטַנָּה הִיא״ – שֶׁלֹּא תַּחֲלוֹץ.

ומסבירים: כיצד (באיזה אופן) נאמנת אשה לבדוק סימני בגרות, להחמיר אבל לא להקל? אם העידה שהבת "גדולה היא" — עדותה מתקבלת רק לענין להחמיר עליה שלא תמאן בבעל שהשיאו לה אמה ואחיותיה, וכדין הקטנה הרשאית למאן (אבל לא להקל עליה, שתחלוץ או שתיבם). ולהיפך, אם הנשים הבודקות העידו ש"קטנה היא" — מתקבלת עדותן לענין זה שלא תחלוץ.

אֲבָל אֵין נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר ״קְטַנָּה הִיא״ – שֶׁתְּמָאֵן, – וּ״גְדוֹלָה הִיא״ – שֶׁתַּחֲלוֹץ.

אבל אין נאמנת לומר "קטנה היא" להקל עליה, שתמאן, וכן אין עדותן של הנשים הבודקות האומרות ש"גדולה היא" מתקבלת לענין להקל עליה שתחלוץ על סמך בדיקה ועדות זו.

אָמַר מָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִפְנֵי הַפֶּרֶק וּלְאַחַר הַפֶּרֶק – נָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן. בִּשְׁלָמָא לִפְנֵי הַפֶּרֶק – בָּעֵי בְּדִיקָה, דְּאִי מִשְׁתַּכְּחִי לְאַחַר הַפֶּרֶק – שׁוּמָא נִינְהוּ.

ומבררים את הדברים שבברייתא זו. אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק — נשים בודקות אותן. ועל כך שואלים: בשלמא [זה נוח, מובן] שלפני הפרק בעי [צריך] בדיקה, דאי משתכחי [שכן אם יימצאו] השערות שנראו בבדיקה שלפני הפרק גם לאחר הפרק — נדע שאין שערות אלו סימן בגרות, אלא שומא נינהו [הן].

אֶלָּא לְאַחַר הַפֶּרֶק לָמָּה לִי בְּדִיקָה? וְהָאֲמַר רָבָא: קְטַנָּה שֶׁהִגִּיעָה לִכְלַל שְׁנוֹתֶיהָ – אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, חֲזָקָה הֵבִיאָה סִימָנִין! כִּי אֲמַר רָבָא חֲזָקָה – לְמֵיאוּן, אֲבָל לַחֲלִיצָה – בָּעֲיָא בְּדִיקָה.

אלא לאחר הפרק, למה לי בדיקה? והאמר [והרי אמר] רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה — אינה צריכה בדיקה, שכן חזקה שהביאה סימנין! ומשיבים: כי [כאשר] אמר רבא חזקה זו מועילה לענין מיאון בלבד, אבל לענין חליצה בעיא [צריכה] בדיקה.

תּוֹךְ הַפֶּרֶק – אֵין נָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן, – קָסָבַר: תּוֹךְ הַפֶּרֶק כִּלְאַחַר הַפֶּרֶק (דָּמִי),

עוד שנינו בברייתא זו, שר' יהודה סבור שדווקא לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, אבל בתוך הפרק — אין נשים בודקות אותן, ומסבירים: קסבר [סבור הוא, ר' יהודה] כי תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי [נחשב]). ומשום כך, הסימנים שהביאה בתוך הפרק, הריהם סימני גדלות, והריהי נחשבת גדולה לפני היותה בת שתים עשרה שנים ויום אחד. ואם תתקבל עדותן של הנשים על כך, הרי תחלוץ או תתייבם זו כגדולה. ומשום כך אין לסמוך עליהן על בדיקה שבתוך הפרק.

וּלְאַחַר הַפֶּרֶק דְּאִיכָּא חֲזָקָה דְּרָבָא – סָמְכִינַן אַנָּשִׁים וּבָדְקִי, תּוֹךְ הַפֶּרֶק דְּלֵיכָּא חֲזָקָה דְּרָבָא – לָא סָמְכִינַן אַנָּשִׁים, וְלָא בָּדְקִי נָשִׁים.

ומעתה נאמר, לאחר הפרק, דאיכא [שיש כאן] בזמן זה החזקה של רבא שהביאה סימנים — משום כך אף סמכינן [סומכים אנו] על הנשים ובדקי [ובודקות]. ואילו תוך הפרק, דליכא [שאין כאן] את החזקה של רבא — לא סמכינן [אין סומכים אנו] על הנשים ולא בדקי [ולא בודקות] אותן נשים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף תּוֹךְ הַפֶּרֶק נָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן, קָסָבַר: תּוֹךְ הַפֶּרֶק – כְּלִפְנֵי הַפֶּרֶק, וּבָעֲיָא בְּדִיקָה, דְּאִי מִשְׁתַּכְּחִי לְאַחַר הַפֶּרֶק – שׁוּמָא נִינְהוּ.

ואילו ר' שמעון אומר: אף תוך הפרק — נשים בודקות אותן, ומסבירים, קסבר [הוא סבור]: תוך הפרק — כלפני הפרק, והרי היא איפוא קטנה וודאי, ואין הבדיקה יכולה להפקיעה מכלל קטנות. ואולם בכל זאת הריהי בעיא [צריכה] בדיקה, משום דאי משתכחי [שאם יימצאו] אותן שערות שנמצאו בבדיקה שבתוך הפרק אף לאחר הפרק — נדע שאין אלו סימני בגרות אלא שומא נינהו [הם].

וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לְהַחְמִיר אֲבָל לֹא לְהָקֵל. הַאי מַאן קָתָנֵי לָהּ? אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה – וְאַתּוֹךְ הַפֶּרֶק,

ועוד שנינו בברייתא זו כי נאמנת אשה בבדיקה זו להחמיר בדינה של הנבדקת אבל לא להקל עליה בדינה. ודנים בדברים הללו, האי [הלכה זו] מאן קתני לה [מי התנא ששנה אותה]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הלכה זו שנה אותה ר' יהודה, ועל תוך הפרק,