הַכַּף.

בדברי רבי שאמר שהלכה כדברי כל התנאים להחמיר, נחלקו רב פפא ורב חיננא בריה [בנו] של רב איקא, באיזה ענין אמרו. חד מתני אהא [אחד מהם שונה את דברי רבי על זה ששנינו כאן, בסימני הבוגרת], וחד מתני [ואחד מהם שונה את דברי רבי] בענין חצר צורית. ומסבירים, דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין המעשרות, איזוהי חצר צורית שחייבת (שמחייבת את התבואה הנכנסת אליה) במעשר? ר' שמעון אומר: חצר הצורית, זו החצר שהכלים נשמרים בתוכה.

וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן יוֹחַי) אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה סִימָנִין נָתְנוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה מִלְּמַטָּה, וּכְנֶגְדָּן מִלְמַעְלָה. פַּגָּה מִלְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. בּוֹחַל מִלְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. צֶמֶל מִלְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁנִּתְמַעֵךְ הַכַּף.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "חצר הצורית"? אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: חצר זו נקראת כך, שכן בעיר צור נוהגים שמושיבין שומר על פתח החצר, כדי שיישמרו הכלים שבתוכה. ומשום כך, כל חצר שנשמרים הכלים שבתוכה נקראת "חצר צורית". ר' עקיבא אומר: כל חצר כזו שאין בה שומר קבוע הפותח ונועל, אלא אחד מהדרים בתוכה פותח אותה ואחד נועל אותה, וכגון חצר שיש לה כמה שותפים, שכל אחד נוהג בה כרצונו ובלא דעת חבירו — הרי זו פטורה (אינה מחייבת) את התבואה הנמצאת בה במעשר, שאינה נחשבת כחצר שמורה.

מַאי ״כַּף״? אָמַר רַב הוּנָא: מָקוֹם תָּפוּחַ יֵשׁ לְמַעְלָה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁמַּגְדֶּלֶת – מִתְמַעֵךְ וְהוֹלֵךְ. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? שָׁלַח לְהוּ: כְּדִבְרֵי כוּלָּן לְהַחְמִיר.

ר' נחמיה אומר: כל חצר שנסתרת מעיניהם של הנמצאים מחוצה לה, וכך אין אדם בוש לאכול בתוכה — הרי זו חייבת (מחייבת) את התבואה הנמצאת בה במעשרות, שזוהי חצר שמורה. ר' יוסי אומר: כל חצר שכאשר נכנסים לה (לתוכה) אנשים שאינם גרים בה, ואין אומרים לו לנכנס "מה אתה מבקש" — הרי זו פטורה (אינה מחייבת) את התבואה שבה במעשרות, שאין זו נחשבת כחצר שמורה.

רַב פַּפָּא וְרַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, חַד מַתְנֵי – אַהָא, וְחַד מַתְנֵי – אַחָצֵר צוֹרִית. דִּתְנַן, אֵיזוֹהִי חָצֵר צוֹרִית שֶׁחַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָצֵר הַצּוֹרִית, שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִים בְּתוֹכָהּ.

ר' יהודה אומר: היו שתי חצרות זו לפנים מזו, באופן שאין הגרים בחצר הפנימית יכולים להיכנס לביתם אלא כשהם עוברים בחצר החיצונית תחילה, ואולם הגרים בחצר החיצונית אינם נכנסים לחצר הפנימית — התבואה הנמצאת בחצר הפנימית חייבת במעשרות, שהרי חצר זו הינה חצר שמורה (מפני אחרים), ואילו התבואה הנמצאת בחצר החיצונה — פטורה מן המעשרות, שאין זו חצר שמורה, שהרי הגרים בחצר הפנימית עוברים בה.

מַאי ״חָצֵר הַצּוֹרִית״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכֵּן בְּצוֹר מוֹשִׁיבִין שׁוֹמֵר עַל פֶּתַח הֶחָצֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶחָד פּוֹתֵחַ וְאֶחָד נוֹעֵל – פְּטוּרָה.

ובענין זה שאלו התלמידים את רבי: הלכה כדברי מי מהחכמים הללו: אמר להו [להם]: הלכה כדברי כולן, להחמיר. שכל חצר שנחשבת כחצר המחייבת בהפרשת תרומה את התבואה הנמצאת בה, לפי כל אחת מהשיטות הללו, יש להחמיר בה, ולהפריש תרומה.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ לֶאֱכוֹל בְּתוֹכָהּ – חַיֶּיבֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁנִּכְנָסִים לָהּ, וְאֵין אוֹמְרִים לוֹ ״מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ״ – פְּטוּרָה.

התינוקת שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, והביאה שתי שערות באזור הערוה — הריהי נקראת מעתה נערה, ולאחר ששה חדשים — הריהי נחשבת כבוגרת. ואולם זו שהיא בת עשרים שנה שלא הביאה עדיין שתי שערות ולא חל עליה שם נערה — תביא ראיה שהיא אכן בת עשרים שנה, ומכאן ואילך היא נחשבת כאיילונית (שאינה מסוגלת ללדת), ואם נישאה ומת בעלה בלא בנים, הריהי לא חולצת ולא מתיבמת מאחי בעלה, שהרי נאמר דין ייבום רק כשיכולה ללדת לאח זרע שייקרא על שם המת, והאיילונית אינה בכלל זה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, הַפְּנִימִית – חַיֶּיבֶת, וְהַחִיצוֹנָה – פְּטוּרָה.

וכן בדיני האיש, שהוא בן עשרים שנה שלא הביא עדיין שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים שנה, ומכאן ואילך הוא נחשב כסריס, ואינו בכלל מצות ייבום, שאם מת אחיו בלא בנים — לא חולץ ולא מיבם את אשת אחיו המת. אלו דברי בית הלל. ואילו בית שמאי אומרים: זה וזה, הן האשה והן האיש שלא הביאו שתי שערות בן שמונה עשרה — יביאו ראיה שהם בני שמונה עשרה, ומעתה הם נחשבים כאיילונית (באשה) או סריס (באיש), ויחולו עליהם מעתה דינם של אלו.

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אֲמַר לְהוּ: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי כוּלָּן לְהַחְמִיר.

ואילו ר' אליעזר אומר: דין הזכר הסריס — כדברי בית הלל, שנחשב סריס רק בגיל עשרים, ואילו דין הנקבה האיילונית — כדברי בית שמאי, שהריהי איילונית כבר בגיל שמונה עשרה. וטעמה של הבחנה זו: משום שהאשה ממהרת לבא לכלל בגרות לפני האיש.

מתני׳ בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, תָּבִיא רְאָיָה שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה – וְהִיא אַיְילוֹנִית, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

שנינו במשנתנו שהסריס אינו מייבם את אשת אחיו שמת, ואין אשת הסריס נזקקת לחליצה על מנת להיות מותרת להינשא לכל. ועל כך רמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת יבמות: אחד לי מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד שלא הביא שערות, ואחד לי מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות — זה וזה שווים לענין ייבום, שאם באו על אשת אחיהם שמת בלא בנים — ביאתם נחשבת במקצת, וחייבת בגט ובחליצה!

בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה – וְהוּא סָרִיס, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם, אֵלּוּ דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה – בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב בהסבר דין משנתנו: והוא שנולדו בו, לזה שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות, סימני סריס אחרים. ולכן אין ביאתו נחשבת. ואילו במשנה במסכת יבמות מדובר במי שלא היו בו סימני סריס אחרים. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני [מדוייק גם כן הסברו זה של רב, שכן שנינו שם] "והוא סריס". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שמדובר כאן במי שברור לנו שהוא סריס.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַזָּכָר – כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל, וְהַנְּקֵבָה – כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, שֶׁהָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבֹא לִפְנֵי הָאִישׁ.

ושואלים לעצם ההלכה: וכי [וכאשר] לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה שנים מחשיבים אותו כקטן? תני [שנה] החכם מבית מדרשו של ר' חייא: עד שיגיע לכלל רוב שנותיו של אדם, כלומר, עד שיהיה בן שלושים וחמש שנים (שהן מחציתן של שבעים שנה, שנות חיי אדם רגיל).

גמ׳ וּרְמִינְהִי: אֶחָד לִי בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְאֶחָד לִי בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת!

ומסופר עוד באותו ענין: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' חייא לשאול על מי שהגיע לשנים הראויות לבגרות, ולא נראו בו סימני בגרות איך לדון בעניינו, כך היה נוהג: אי כחיש [אם אותו הנדון היה רזה], היה ר' חייא אמר להו [אומר להם]: אבריוה [השמינו אותו]. ואי בריא [אם הוא היה שמן], היה ר' חייא אמר להו [אומר להם]: אכחשוה [הרזוהו] תחילה. וטעם הדבר, משום דהני [שאלו] הסימנים זימנין דאתו [פעמים שבאים] מחמת כחישותא [רזון], זימנין דאתו [פעמים שבאים] מחמת בריאותא [שומן]. ושמא אם יגיע למצב גופני ראוי, יהיו בו סימני בגרות, ולא יצטרכו לדונו.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס. אֲמַר רָבָא: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״וְהוּא סָרִיס״, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב: הלכתא בכולי [ההלכה בכל] העניינים הנזכרים בפרקא [פרק] "יוצא דופן" שצויין בהם מניין שנים, ואף שלא צויין במפורש "ויום אחד" — הכוונה לשנים מלאות ובתוספת מעת לעת. ועולא אמר: בדבר דתנן [שנינו] בו "ויום אחד" — תנן [שנינו], ודלא תנן [ובדבר שלא שנינו] בו "ויום אחד", וכמו במשנתנו — לא תנן [שנינו]. ודנים בשיטות אלה.

וְכִי לֹא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס, עַד כַּמָּה? תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עַד רוֹב שְׁנוֹתָיו.

בשלמא [נוח, מובן] לשיטת עולא היינו דקתני [זה שהוא התנא שונה] בפרקנו הכא [כאן] בענין זה "יום אחד" והכא [וכאן] בענין אחר לא קתני [שונה] "ויום אחד", אלא לרב שלדעתו בכל העניינים שבפרק הכוונה ל"ויום אחד", ליתני [שישנה] התנא אף במשנתנו "ויום אחד" כמו ששנה בכל הפרק!

כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אִי כָּחֵישׁ, אֲמַר לְהוּ: אַבְרִיוּהּ. אִי בָּרִיא, אֲמַר לְהוּ: אַכְּחֲשׁוּהּ, דְּהָנֵי סִימָנִים – זִימְנִין דְּאָתוּ מֵחֲמַת כְּחִישׁוּתָא, זִימְנִין דְּאָתוּ מֵחֲמַת בְּרִיאוּתָא.

ועוד יש לשאול על רב, ממה שתני [שנינו]: ר' יוסי בן כיפר אומר משום [בשם] ר' אליעזר בדין הסריס והאיילונית: שנת עשרים שיצאו ממנה (שחלפו בתוכה) שלשים יום, כלומר, מגיל תשע עשרה שנים ושלושים יום — הרי היא נחשבת כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה הלכה למעשה רבי בעיר לוד כי שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום — הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

אֲמַר רַב: הִלְכְתָא בְּכוּלֵּי פִּרְקָא – מֵעֵת לְעֵת. וְעוּלָּא אֲמַר: דִּתְנַן – תְּנַן, וּדְלָא תְּנַן – לָא תְּנַן.

ומעתה יש לשאול: בשלמא [נוח, מובן] לשיטת עולא, הברייתא מובנת, וזה שצויין בה לשיטת רבי שנת שמונה עשרה, ולשיטת ר' יוסי בן כיפר שנת עשרים לא קשיא [קשה], שכן הא [זה] שאמר רבי הוא כשיטת בית שמאי באשה, ואילו הא [זה] שאמר ר' יוסי בן כיפר הוא כשיטת בית הילל. אלא לשיטת רב המצריך בדין הסריס שנים מלאות ויום אחד, קשיא [קשה] מדברי רבי ור' יוסי בן כיפר!

בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי הָכָא ״יוֹם אֶחָד״ וְהָכָא לָא קָתָנֵי. אֶלָּא לְרַב, לִיתְנֵי!

ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא אם צריכים שנים מלאות ויום אחד. ורב סבור כשיטת התנאים שצריך שנים מלאות ויום אחד. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בה נידונו הלכות שונות לענין הגדרת השנה האמורה בהן: שנה האמורה בדין הקדשים (הקרבן הכשר להקרבה), וכן דין שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה שנמכרו ("ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו". ויקרא כה, לא), וכן דין שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה ("במספר שני תבואות ימכר לך".

וְעוֹד, תָּנֵי, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שְׁנַת עֶשְׂרִים שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי הִיא כִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְכָל דְּבָרֶיהָ. וְכֵן הוֹרָה רַבִּי בְּלוֹד: שְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי הִיא כִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לְכָל דְּבָרֶיהָ.

שם פסוק טו), וכן דין שש שנים שאמורות במשך זמן עבדותו של עבד עברי ("כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם", שמות כא, ב). וכן דין השנים שאמורות בבן ושאמורות בבת — כולן הן שנים מלאות מעת לעת. וכדעת תנא זה היא שיטת רב, שמנין השנים בבן ובבת לענין קביעת סריס ואיילונית, הוא שנה מלאה מעת לעת.

בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי וּדְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כֵּיפַר לָא קַשְׁיָא, הָא – כְּבֵית שַׁמַּאי, הָא – כְּבֵית הִילֵּל, אֶלָּא לְרַב קַשְׁיָא!

ומפרטים: שנה האמורה בקדשים מנא לן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתה? אמר רב אחא בר יעקב, כך אמר קרא [המקרא]: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו), ודיוק הכתוב: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים, שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה,

שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה מנלן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתה? אמר קרא [המקרא]: "והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו". שם כה, כט). ודיוק הכתוב: שנת ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם. שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה מנלן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתן? אמר קרא [המקרא]: "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר

שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי, וְכֵן שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת – כּוּלָּן מֵעֵת לְעֵת.

הכף (הבליטה המצויה מעל בית הרחם).

שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים מְנָא לָן? אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֲמַר קְרָא ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״ – שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שָׁנָה שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.

וכן היה ר' שמעון (בן יוחי) אומר: שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה (במקום הערוה), וכנגדן (במקביל להם) נתנו שלושה סימנים מלמעלה (בדדים), מי שמוגדרת כפגה בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע (ברור) שלא הביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כבוחל בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע (ברור) שהביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כצמל על סמך הסימנים של מלמעלה — בידוע (ברור) שנתמעך הכף.

שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה מְנָלַן? אֲמַר קְרָא: ״עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ״ – מִמְכָּרוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שְׁנַת שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם. שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה מְנָלַן? אֲמַר קְרָא: ״בְּמִסְפַּר

ומבררים: מאי [מהו] כף? אמר רב הונא: מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום (כינוי בלשון נקיה לבית הרחם), שבתחילתו הוא קשה, וכיון שמגדלת הבת הריהו מתמעך (מתרכך) והולך. שאלו התלמידים את רבי: בסימני הבגרות של האשה, הלכה כדברי מי מדברי החכמים ששנינו? שלח להו [להם] בתשובה: הלכה כדברי כולן להחמיר, שכל שהופיע באשה אחד מהסימנים הללו שנתנו החכמים, יש להחמיר ולנהוג בה כבוגרת.