וְדָם דֶּרֶךְ רֶחֶם, וְאָזְדָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ וְרַבָּנַן לְטַעֲמַיְיהוּ.

כיון שהוזכר המקור, מביאים עוד מה שאמר ריש לקיש משום [בשם] ר' יהודה נשיאה: מקור (רחם האשה) שנעקר חלק ממנו, ונפל לארץ כחתיכת בשר — האשה טמאה בכך, שכן נאמר בתיאור תועבות ירושלים כדרך האשה המזנה "יען השפך נחשתך ותגלה ערותך" (יחזקאל טז, לו), הרי שאף שיצא חלק מהמקור ארצה ("השפך נחושתך") עדיין נחשב הוא כ"ערוה".

מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: חֲדָא – דְּהַיְינוּ רֵישָׁא, וְעוֹד, ״מִשָּׁם״ – מְקוֹם וָלָד מַשְׁמַע!

ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] נחשבת אשה זו כטמאה? אילימא [אם תאמר] לענין שתיטמא בו האשה טומאת שבעה כנדה — אין לומר כן, שהרי בדין הנדה אמר רחמנא [אמרה התורה] "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט), להורות: דווקא בדם היא נטמאת, ולא בחתיכה הבאה מהמקור! אלא אמר ר' יוחנן לענין שנטמאה האשה בנגיעתה בחתיכת מקור זו בזמן שיצאה ממנה, אלא לטומאת ערב בלבד, ככל הנוגע בנדה.

אֶלָּא אֲמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן שֶׁיָּצָא וָלָד וְדָם דֶּרֶךְ דּוֹפֶן,

ועוד בדינו של המקור, אמר ר' יוחנן: מקור שהזיע (ביצבץ) דם לבן וצלול כמראה שתי טיפי מרגליות — טמאה בו האשה הרואה. ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] אמר ר' יוחנן את דבריו אלו, אילימא [אם תאמר ] לענין שתיטמא האשה במראה זה טומאת שבעה ימים כנדה — אין לומר כן, שהרי שנינו במסכתנו (פרק שני) כי רק חמשה דמים טמאין יש באשה ותו [ויותר] לא, ודם זה אינו נמנה בין החמישה! אלא אמר ר' יוחנן דבריו אלה לענין טומאת ערב, מפני שנגעו טיפות אלה במקור, וכיון שנגעה בהן האשה נטמאה. ומסייגים: ודווקא שהיו אלה תרתי [שתיים] טיפות, אבל בטיפה חדא [אחת] — אין האשה נטמאת בה, שכן אימא מעלמא אתיא [יש מקום לומר כי מהעולם, מחוץ למקור היא באה].

וּבְמָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר – מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא, וּמָר סָבַר – מְקוֹר מְקוֹמוֹ טָהוֹר.

שנינו במשנתנו כי כל הנשים מטמאין (נטמאות) בטומאת הנדה ביציאת הדם מהמקור והגעתו לבית החיצון. ומבררים: הי ניהו [איזהו הוא] בדיוק המקום בגוף האשה המכונה "בית החיצון"? אמר ריש לקיש: כל מקום פתח הרחם שבשעה שהתינוקת יושבת, מתרחב במקצת ונראת, הוא הקרוי בית החיצון.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְדִבְרֵי הַמְטַמֵּא בְּדָם – מְטַמֵּא בְּאִשָּׁה, לְדִבְרֵי הַמְטַהֵר בְּדָם – מְטַהֵר בְּאִשָּׁה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְדִבְרֵי הַמְטַמֵּא בְּדָם – מְטַהֵר בְּאִשָּׁה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש, אין זה כדבריך, שהרי בטומאת הנדה נאמר "דם יהיה בבשרה" (ויקרא טו, יט), שטמאה היא בדם בעודו מצוי בתוך גופה ("בבשרה"), ואילו אותו מקום שהגדרת נחשב כמקום גלוי, וכפי שמצאנו שכ גלוי הוא נחשב אצל (בענין) טומאת נגיעה בשרץ, שאף שאין מגע השרץ מטמא בבית הסתרים, מקום זה הריהו בכלל המקומות הגלויים! אלא אמר ר' יוחנן: "בית החיצון" שנטמאת בו האשה בנדה, הוא המקום במרחב שבין צידו החיצוני של גוף האשה עד בין השינים (גבשושיות בשר מוגבהות בתוך הרחם).

וְאָזְדָא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן שֶׁאֵין אִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶה דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין אִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶה דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ.

בעקבות דברי ר' יוחנן אלה, איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדי בית המדרש] שאלה זו: האם מקום בין השינים עצמם נחשב כלפנים (כלפי המקור), או כלחוץ (כלפי הצד החיצון של הגוף)? ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] ר' זכאי במפורש: כל המקום שמצידו החיצון של גוף האשה ועד בין השינים — דם הנמצא בו מטמא. ואילו המקום שבין השינים עצמן — נחשב כלפנים, ואינו מטמא.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: מָקוֹר שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ – טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ״.

ובענין הגדרת "בית החיצון" שנטמאת בו האשה, מביאים עוד, כי במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: "בית החיצון" הרי זה מקום דישה. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "מקום דישה"? אמר רב יהודה: המקום ברחם האשה שבשעת תשמיש השמש (כינוי לאבר זכרות) דש (נוגע) בו.

לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאַת שִׁבְעָה – ״דָּם״ אֲמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא חֲתִיכָה! אֶלָּא לְטוּמְאַת עֶרֶב.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בטומאת הנדה "אשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט) — מלמד שמטמאה (שנטמאת) בטומאת הנדה בדם שיצא מן המקור ונמצא בפנים גופה כבדם שבחוץ. ואין לי שנוהג דין זה אלא בטומאת הנדה, הזבה מנין — תלמוד לומר (מלמדנו האמור) באותו פסוק "זבה בבשרה", שאף האשה הזבה בכלל זה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹר שֶׁהִזִּיעַ כִּשְׁתֵּי טִיפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת – טְמֵאָה. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאַת שִׁבְעָה – חֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִין בְּאִשָּׁה, וְתוּ לָא! אֶלָּא לְטוּמְאַת עֶרֶב. וְדַוְוקָא תַּרְתֵּי, אֲבָל חֲדָא – אֵימָא מֵעָלְמָא אָתְיָא.

ושואלים עוד: פולטת שכבת זרע שנטמאת בכך בטומאת ערב, מנין לי שאף היא אם פלטה לבית החיצון, נטמאה — תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה", לרבות כל המטמא אותה, שכשהוא בבית החיצון הריהי נטמאת בכך. ואילו ר' שמעון אומר: אין האשה שפלטה שכבת זרע לבית החיצון נטמאת בכך, אלא משעה שיצאה שכבת הזרע אל מחוץ לגופה. שכן דיה לאשה בטומאה זו שתהיה כבועלה (האיש), שהביא עליה טומאה זו, שלא תהיה חמורה ממנו. מה בועלה — אינו מטמא בהוצאת שכבת זרע, עד שתצא הטומאה לחוץ מגופו, אף היא, האשה — אינה מטמאה בפליטת שכבת זרע עד שתצא טומאתה לחוץ.

״כָּל הַנָּשִׁים מִטַּמְּאִין בַּבַּיִת הַחִיצוֹן״. הֵי נִיהוּ ״בַּיִת הַחִיצוֹן״? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל שֶׁתִּינוֹקֶת יוֹשֶׁבֶת וְנִרְאֵת.

ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר' שמעון שאומרים כלל זה שדיה לטומאת אשה שתהיה כטומאת בועלה? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על האמור באיש שיצאה ממנו שכבת זרע "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו, יח), אמר ר' שמעון: וכי מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לענין הנוגע בשכבת זרע שנטמא טומאת ערב — הרי דבר זה כבר נאמר למטה (להלן, ויקרא כב, ד) בכתוב "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", ללמד שהנוגע בשכבת זרע נטמא.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ מָקוֹם – גָּלוּי הוּא אֵצֶל שֶׁרֶץ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד בֵּין הַשִּׁינַּיִם.

אלא מלמדנו הכתוב שאשה שנבעלה נטמאת בשכבת זרע של בועלה, אף שנגעה בה שכבת זרע זו בתוך גופה. ואף שלא היתה צריכה להיטמא ממנה מפני שטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב הוא שהאשה הנבעלת נטמאת אף באופן זה. הרי שלשיטת ר' שמעון נטמאת האשה בשכבת זרע בבית הסתרים, וחמורה היא איפוא מבועלה, שהוא נטמא בשכבת זרע רק משיצאה מגופו!

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בֵּין הַשִּׁינַּיִם. כְּלִפְנִים אוֹ כְּלַחוּץ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי זַכַּאי: עַד בֵּין הַשִּׁינַּיִם, בֵּין הַשִּׁינַּיִם עַצְמָן – כְּלִפְנִים.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שיש להבחין בין המקרים, כאן ששנינו שחמור דינה של הנבעלת מבועלה — הרי זה במשמשת, שגזירת הכתוב היא שהאשה נטמאת אף בבית הסתרים. כאן ששנינו שדיה שתטמא כבועלה — בפולטת שכבת זרע, שאינה מטמאת בבית הסתרים, אלא משיצאה שכבת הזרע לחוץ, כבועלה.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְקוֹם דִּישָׁה. מַאי ״מְקוֹם דִּישָׁה״? אָמַר רַב יְהוּדָה: מָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ.

ותוהים: זו הפולטת שכבת זרע — ודאי נטמאת, שכן תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו שהיא טמאה, דהא [שהרי] לפני שפלטה האשה היא שמשה עם בעלה, ונטמאה בכך! ומשיבים: צריך להשמיענו שהיא טמאה במקרה שטבלה לאחר שמושה ונטהרה מטומאת תשמישה, ולאחר מכן פלטה שכבת זרע.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״בִּבְשָׂרָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּטַּמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ. וְאֵין לִי אֶלָּא נִדָּה, זָבָה מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ״.

ושואלים: למימרא [האם לומר מכאן] שהמשמשת, בטומאת ערב סגי [די] לה? והא [והרי] אמר רבא: משמשת — כל שלשה ימים שלאחר התשמיש אסורה לאכול בתרומה, משום שאי אפשר לה שלא תפלוט משכבת הזרע, ותיטמא בה!

פּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ, מַה בּוֹעֲלָהּ – אֵינוֹ מִטַּמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָה לַחוּץ, אַף הִיא – אֵינָהּ מִטַּמְּאָה עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתָהּ לַחוּץ.

ומתרצים: דינו זה של ר' שמעון שהאשה הפולטת שכבת זרע נטמאת רק ביציאתה אל מחוץ לגופה, מתייחס למקרה מסויים, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שלאחר ששימשה, הטבילוה לטהרתה, בעת שהיא במטה. שכיון שלא קמה ממיטתה, אין לחשוש בה שפלטה משכבת הזרע שבה, ונטהרה בטבילתה, ומותרת באכילת תרומה. ושואלים: הרי שאם קמה מן המיטה חוששים שפלטה, מכלל דכי קאמר [מכאן שכאשר אמר] רבא שאי אפשר שלא תפלוט שכבת זרע בשלושת הימים שלאחר התשמיש, הרי זה מדובר במקרה דאזלה איהי בכרעה [שהלכה היא עצמה ברגליה] וטבלה, ולא שהטבילוה אחרים בהיותה במיטה, ואולם במקרה זה יש לחשוש: דילמא בהדי דקאזלה שדיתא [שמא בתוך הליכתה זו לטבול פלטה] את שכבת הזרע שבה, ולאחר שטבלה לטהרתה ונטהרה, שוב לא תפלוט ולא תיטמא שוב, ומדוע אסרה רבא באכילת תרומה?

וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ? וְהָתַנְיָא, ״וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מַה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְעִנְיַן נוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר לְמַטָּה ״אוֹ אִישׁ״,

ואולם הדם, שהוא דם הקישוי בשלושת הימים שלפני הלידה, יצא דרך הרחם. ואזדא [והולך] ר' שמעון אף בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שהנולד יוצא דופן הריהו כשאר הנולדים, ולכן גם דם קישוי היוצא לפני לידת יוצא דופן הריהו כדם קישוי היוצא לפני לידת ולד רגיל, וטהור הוא, וכמו כן אף רבנן [חכמים] הולכים בהלכה זו לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם], שיוצא דופן אינו נחשב לענין זה כילוד, ודם קישוי שקודם ללידה זו טמא הוא.

אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא, וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים אֵינָהּ מְטַמְּאָה, אֶלָּא שֶׁגְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא!

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב יוסף: אין לומר כן בהסבר הברייתא, משני טעמים: חדא [האחד] — דהיינו רישא [שהרי זה, המקרה המתואר בראשית הברייתא], שעניינה דם קישוי היוצא לפני לידת יוצא דופן. ועוד, הלשון הנזכרת בסוף הברייתא "דם היוצא משם" — מה מקום שיצא ממנו הולד משמע, ולא שיצא הולד דרך הדופן, והדם דרך הרחם!

לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בִּמְשַׁמֶּשֶׁת, כָּאן – בְּפוֹלֶטֶת.

אלא אמר רב יוסף בהסבר סוף הברייתא: מדובר בכגון שיצא הן הולד והן הדם דרך הדופן.

פּוֹלֶטֶת – תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָא שִׁמְּשָׁה! בְּשֶׁטָּבְלָה לְשִׁמּוּשָׁהּ.

ואף שאין הדם היוצא דרך הדופן מטמא כשלעצמו בטומאת הנדה ובטומאת הזיבה, יש לדון בדינו, ובשאלה במקור האם מקומו טמא קמיפלגי [הם חולקים], ובאופן זה, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים] כי מקור מקומו טמא, ולכן אף שיצא הדם דרך הדופן הריהו טמא, כיון שנגע במקור. ואילו מר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור] כי מקור מקומו טהור, ולכן לדעתו אף שנגע הדם במקור כיון שיצא שלא דרך הרחם הריהו טהור.

לְמֵימְרָא דִּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּטוּמְאַת עֶרֶב סַגִּי לָהּ? וְהָא אֲמַר רָבָא: מְשַׁמֶּשֶׁת – כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלוֹט!

ועוד בהבנת השיטות בברייתא זו, אמר ריש לקיש: לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן (חכמים), הריהו מטמא באשה טומאת נדה, שטמאה טומאת שבעה, ולא טומאת מגע בלבד, שהיא לערב. ואילו לדברי המטהר בדם היוצא מהדופן (ר' שמעון) — הריהו מטהר באשה מטומאת הנדה. ואילו ר' יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן (חכמים) — מטהר באשה, שאינה נטמאת בדם זה משום נדה.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְּמִטָּה. מִכְּלָל דְּכִי קָאָמַר רָבָא – דְּאָזְלָה אִיהִי בְּכַּרְעַהּ וְטָבְלָה, דִּילְמָא בַּהֲדֵי דְּקָאָזְלָה שְׁדִיתָא?

ואזדא [והולך] בכך ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה נחשבת טמאה בטומאת נדה או בטומאת זיבה, עד שיצא מדוה (הדבר המטמא) דרך ערותה — שכן נאמר בפרשת איסורי העריות "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה" (ויקרא כ, יח) — מלמד שאין אשה נעשית טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה. ולכך הדם היוצא דרך הדופן, אינו מטמא בטומאת הנדה.