וַאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל, לָא שְׁנָא אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִטְבִילָתָהּ שֶׁהֵן עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם לִרְאִיָּיתָהּ,

ובהסבר דברי המשנה הללו אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנא [אינו שונה] דין זה במי שהיתה רגילה לראות ליום חמישה עשר אלא כאשר רגילה היתה אשה זו לראות ביום חמשה עשר ליום טבילתה, שהן, הימים מראייתה הקודמת לראייתה זו, עולים לעשרים ושנים יום לראייתה (שהרי עברו שבעה ימים של נדות מיום שראתה עד יום שטבלה).

וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה, דְּכִי הָדְרִי וְאָתוּ עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּי – קָיְימָא לָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי זִיבָתָהּ, וְקָתָנֵי ״זֶה וְזֶה אֲסוּרִין״ – אַלְמָא דְּחָיְישִׁינַן לָהּ.

וכן מה ששנינו במשנה ששינתה ליום עשרים הכוונה היא שראתה ליום עשרים מיום הטבילה, שמראייתה הקודמת לראייתה זו הם עשרים ושבעה יום, ולא עשרים ושנים יום כהרגלה עד כה. ומעתה יימצא איפוא, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי [שכאשר יחזרו ויבואו עשרים ושנים] הימים של הפלגה מראייה לראייה, כדרך שהיא רגילה בא — היא קיימא [עומדת] לה בתוך אחד עשר ימי זיבתה. ולענייננו: קתני [שנינו] במשנה זו כי הן יום זה (של הפלגת עשרים ושנים ימים) והן יום זה (של הפלגת עשרים ושבעה ימים) אסורין, הגם שיום עשרים ושנים חל בימי זיבתה — אלמא דחיישינן [הרי מכאן שחוששים אנו] לה לראייה שבימי הזיבה, וכדין וסת שאינו קבוע.

וְקָסָבַר רַב פַּפָּא: עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין – מֵעֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין מָנֵינַן, נִדָּה וּפִתְחָהּ – מֵעֶשְׂרִין וְשִׁבְעָה מָנֵינַן.

ומסבירים את הוכחתו זו של רב פפא: שכן קסבר [סבור] רב פפא כי את מנין הימים של עשרין ותרתין [עשרים ושנים] ימי ההפלגה הללו — מעשרין ותרתין מנינן [מיום העשרים ושנים שקדם לו אנו מונים], בעוד שאת מנין הימים של טומאת נדה ופתחה (שבעת ימי נדותה) — מיום העשרין [עשרים] ושבעה מנינן [מונים אנו], שכן אין האשה פותחת במנין ימי נדותה אלא לאחר שראתה דם, ואשה זו לא ראתה אלא ביום העשרים ושבעה. ומעתה נמצא שיום הפלגת עשרים ושנים (מיום עשרים ושנים הקודם) הריהו חל בתוך ימי זיבתה.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: מִמַּאי? דִּלְמָא עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין נַמִי מֵעֶשְׂרִין וְשִׁבְעָה מָנֵינַן, דְּכִי הָדְרִי וְאָתוּ עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין – קָיְימָא לָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי נִדּוּתָהּ.

ואולם בדבר זה עצמו אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בשאלה לרב פפא: ממאי [ממה, מנין לנו שכך הוא המנין]? דלמא [שמא] גם את מנין ימי ההפלגה של עשרין ותרתין [עשרים ושנים] ימים, נמי מעשרין ושבעה מנינן [גם כן מיום עשרים ושבעה אנו מונים], ובאופן זה, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתין [שכאשר יחזרו ויבואו עשרים ושנים ימי הפלגה אלה] — נמצא שאשה זו קיימא [עומדת] לה בתוך ימי נדותה, ולא בתוך ימי זיבתה. ואין להוכיח ממשנה זו לענין וסת בימי הזיבה.

וְהָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הַאי תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּרָמְיָא יוֹמָא וְכָבְשָׁה יוֹמָא, וְרָמְיָא יוֹמָא וְכָבְשָׁה יוֹמָא, וְכָבְשָׁה תְּרֵי יוֹמֵי וְרָמְיָא חַד יוֹמָא,

ומוסיף רב הונא בנו של רב יהושע לשאלתו: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר] לומר בכוונת דברי המשנה הללו. דאי לא תימא הכי [שהרי אם לא תאמר כך] שמונים אנו את מנין ימי ההפלגה הללו מזמן שראתה, האי תרנגולתא [זו התרנגולת] המטילה ביצים, שהיתה רגילה דרמיא יומא וכבשה יומא [שמטילה יום וכובשת עוצרת מלהטיל יום], ורמיא יומא וכבשה יומא [ומטילה יום וכובשת יום], וכגון שהיתה מטילה ביום ראשון, ועוצרת ביום השני, ומטילה שוב ביום השלישי בשבוע וכן הלאה. ולאחר מכן שינתה את הרגלה, ולאחר שהטילה כדרכה בימים ראשון ושלישי בשבוע כבשה תרי יומי ורמיא חד יומא [עצרה שני ימים, והטילה יום אחד], שעצרה ביום הרביעי וביום החמישי, והטילה בששי, ומעתה נשאל:

כִּי הָדְרָה נָקְטָה – כְּדִלְקַמֵּיהּ נָקְטָה אוֹ כִּדְמֵעִיקָּרָא נָקְטָה? עַל כָּרְחָךְ כְּדִלְקַמֵּיהּ נָקְטָה!

כי הדרה נקטה [כאשר היא חוזרת אוחזת במנהגה הקודם ומטילה יום ועוצרת יום], כיצד היא תנהג, האם כדלקמיה נקטה [כמה שלפניה, כסדר הנפתח עתה היא אוחזת] ולא תטיל בשבת (וכהרגלה שהריהי מטילה יום ועוצרת יום, וכיון שהטילה ביום ששי — לא תטיל בשבת). או שמא הריהי כדמעיקרא נקטה [כמו בתחילה, כסדר הימים שהיתה רגילה בו בעבר, היא אוחזת], שתטיל אף ביום שבת? על כרחך ודאי שכסדר דלקמיה נקטה [שלפניה אוחזת]. וכן הוא באשה זו, שמונה את ימי וסתה לא מזמן שהיתה רגילה לראות בו, אלא מהזמן שראתה בו ממש!

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא, אֶלָּא הָא דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי זִיבָתָהּ, וְאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי נִדּוּתָהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי נִדּוּתָהּ, הֵיכִי דָּמֵי?

אמר ליה [לו] רב פפא לרב הונא בנו של רב יהושע בדחיית דבריו: אלא הלכה הא [זו] שאמר ריש לקיש כי אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, ואילו ר' יוחנן אמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, היכי דמי [כיצד המדובר]?

לָאו כְּגוֹן דַּחֲזַאי רֵישׁ יַרְחָא, וְחַמְשָׁא בְּיַרְחָא, וְרֵישׁ יַרְחָא, וְחַמְשָׁא בְּיַרְחָא, וְהָשְׁתָּא חֲזַאי בְּחַמְשָׁא בְּיַרְחָא, וּבְרֵישׁ יַרְחָא לָא חֲזַאי,

והרי לא ראתה את כל ראיותיה בימי נדותה (שכן בכגון זה הכל מודים שאין האשה קובעת וסת בכך, ראה לעיל יא,א), אלא לאו [האם לא] המדובר כגון דחזאי [שראתה] פעם ראשונה בריש ירחא [ראש חודש, בא' בחודש], ולאחר מכן ראתה שוב בחמשא בירחא [בחמישה בה' באותו חודש], ובימי נדתה. ולאחר מכן שוב ראתה בחודש הבא בריש ירחא [ראש חודש, ביום א' בו], וחזרה וראתה באותו חודש בימי נדתה בחמשא בירחא [בחמישה, בה' בחודש], והשתא [ועתה, בחודש השלישי] אמנם חזאי בחמשא בירחא [ראתה בחמישה, ביום ה' בחודש], ואילו בריש ירחא [בראש חודש] לא חזאי [ראתה]. הרי זו איפוא וסת לימי החודש (שכן ראתה שלוש פעמים בה' בחודש).

וְקָאָמַר: אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי נִדּוּתָהּ – אַלְמָא, מֵרֵישׁ יַרְחָא מָנֵינָא!

ובאופן זה קאמר [הוא, ר' יוחנן אומר] כי אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, אף שהראייה שראתה ביום ה' שבחודש השלישי לא היתה בימי נדותה (שהרי לא ראתה בא' בחודש השלישי), מכל מקום נחשב הדבר כשלוש ראיות של ימי נדות — אלמא [מכאן נסיק] כי מריש ירחא מנינא [מראש חודש מונים אנו], אף שבראש חודש לא ראתה בפועל. ומכאן יש ללמוד גם לענין וסת הפלגה שמונים לא מיום שראתה בפועל אלא מיום שרגילה היתה לראות בו!

אֲמַר לֵיהּ: לָא, הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן דַּחֲזַאי רֵישׁ יַרְחָא, וְרֵישׁ יַרְחָא, וְעֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה בְּיַרְחָא, וְרֵישׁ יַרְחָא, דְּאָמְרִינַן דְּמֵי יְתֵירֵי הוּא דְּאִתּוֹסְפוּ בָּהּ.

אמר ליה [לו] רב הונא בנו של רב יהושע לרב פפא בדחיית דבריו: לא, כך המדובר במקרה זה, אלא הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מדובר במקרה כגון דחזאי ריש ירחא [שראתה בראש חודש] זה, וחזרה וראתה בחודש הבא בריש ירחא [בראש חודש], ושוב ראתה בחודש השני בעשרין וחמשה בירחא [עשרים וחמישה בחודש], וראתה בחודש השלישי בריש ירחא [ראש חודש], שחל בתוך ימי נדתה. וסבור ר' יוחנן שהיא בתוך ימי נדתה, מכל מקום קובעת וסת על סמך ראייתה בראש החודש, משום דאמרינן [שאומרים אנו] בהסבר הראיה שראתה כבר בכ"ה בחודש שאירע כן כי דמי יתירי [דמים יתירים] הוא דאתוספו [שנוספו] בה, ולכך לא בטל יום וסתה שהוא בראש חודש.

וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין וְכָל נָחוֹתֵי יַמָּא, אֲמָרוּהָ כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. הדרן עלך בנות כותים

ומוסרים: וכן כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי ימא [יורדי הים] מארץ ישראל לבבל, והביאו עימם מדברי תורתו של ר' יוחנן, אמרוה להלכה זו של ר' יוחנן, כהסברו של רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.