מתני׳ הַמַּקְשָׁה – נִדָּה. קָשְׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת, וְיָלְדָה – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

האשה המעוברת שהגיעה זמנה ללדת והריהי מקשה (מתקשה) בלידה, ומתוך כך היא רואה דם — הרי זו נדה. האשה שקשתה בלידה שלשה ימים רצופים, שראתה בהם דם מתוך קושי הלידה, והיו שלושת הימים הללו בתוך תקופת אחד עשר יום (שהם הימים הראויים לזיבה, "אחד עשר הימים שבין נדה לנדה"), ולאחר מכן שפתה (נחה) מקישוי הלידה במשך מעת לעת (עשרים וארבע שעות, יממה), מתברר איפוא שהדם שראתה לא מחמת קישוי הלידה בא, אלא דם זיבה הוא, ולכן אם לאחר מכן ילדה — הרי דינה של זו כדין כל היולדת בזוב, אלו דברי ר' אליעזר.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וְיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ. שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר, וְלֹא מִן הַדָּם.

ר' יהושע אומר: דין זה נוהג רק כאשר שפתה לילה שלם וביום שלאחריו, כמו לילי שבת וביומו. ומסבירים: זה ששנינו ששפתה האשה — הכוונה היא דווקא ששפתה מן הצער שבלידה, ולא מן הדם. שאף שלא פסק דמה, כיון ששפתה מן הצער, מוכיח הדבר שאין הדם מחמת הלידה, אלא דם זיבה הוא. אבל אם שפתה מן הדם ולא מן הצער — אין זה מוכיח שדם זה הוא דם זיבה.

כַּמָּה הִיא קִישּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ חָדְשָׁהּ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קִישּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

ומבררים עוד: כמה היא קישויה, מה הוא משך התקופה שלפני הלידה, שבה מוגדר צער הלידה כקישוי, והדם שרואה בו אינו נחשב לדם זיבה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום שלפני הלידה, גם אם ראתה בהם בתקופת "אחד עשר הימים של זיבה" מתוך צער לידה — אין היא נחשבת ליולדת בזוב. ר' יהודה אומר: דיה שיחול בה דין זה אלא בחדשה, בחודש שלפני הלידה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות (שבועות) לפני הלידה. ואם ראתה לפני כן דם אפילו מתוך קושי הלידה — הריהי נחשבת כיולדת בזוב.

גמ׳ אַטּוּ כָּל הַמַּקְשָׁה נִדָּה הִיא?

שנינו בתחילת משנתנו כי האשה המקשה בלידתה הריהי נדה, ומלשון זו עולה כי הדברים אמורים בכל אשה. ושואלים על כך: אטו [וכי] כל המקשה נדה היא וטמאה, והרי ממשיכה המשנה ואומרת כי המקשה בתקופת אחד עשר הימים של זיבה, אינה נחשבת זבה!

אֲמַר רַב: נִדָּה לְיוֹמָא. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּשָּׁפֶה.

אמר רב: אף המקשה בימי זיבתה, אף שאינה נחשבת זבה, וגם אין דינה כ"זבה קטנה" (הצריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום טומאה), הריהי נדה. ואולם לא לכל דיני נדה, אלא רק ליומא [ליום] אחד שאסורה באותו היום שראתה בו לשמש עם בעלה, וטובלת בערב, ומותרת לבעלה. ושמואל אמר: גזירת חכמים היא שצריכה היא לשמור יום אחד בטהרה, וטעם הדבר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תשפה, ויתברר איפוא שלא היה זה דם קישוי, וזבה היא.

וְרַבִּי יִצְחָק אֲמַר: הַמַּקְשָׁה אֵינָהּ כְּלוּם. וְהָקָתָנֵי ״הַמַּקְשָׁה – נִדָּה״!

ור' יצחק אמר: המקשה באחד עשר הימים של זיבה, שראתה בהם דם — אינה כלום, ומותרת לבעלה אף באותו היום. ושואלים על כך: והקתני [והרי שנינו] במשנתנו בלשון כללית כי כל אשה המקשה הריהי נדה, ומשמע שאף הרואה מתוך קישוי בימי זיבתה הריהי נדה!

אֲמַר רָבָא: בִּימֵי נִדָּה – נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה – טְהוֹרָה. וְהָתַנְיָא, הַמַּקְשָׁה בִּימֵי נִדָּה – נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה – טְהוֹרָה.

אמר רבא: כוונת לשון המשנה היא שאם ראתה מתוך קושי לידה בימי נדה — הריהי נדה, אבל אם ראתה מתוך קושי לידה בימי זיבה — הריהי טהורה. וראיה לדבר, והתניא [ואכן שנינו בברייתא]: המקשה בלידתה בימי נדה — הריהי נדה, בימי זיבה — הריהי טהורה.

כֵּיצַד, קָשְׁתָה יוֹם אֶחָד וְשָׁפְתָה שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁקָּשְׁתָה שְׁנַיִם וְשָׁפְתָה יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁשָּׁפְתָה וְקָשְׁתָה וְחָזְרָה וְשָׁפְתָה – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב.

ומפרטים: כיצד הוא הרואה דם בתקופת ימי הזיבה, שלושה ימים רצופים, אם באופן זה שקשתה יום אחד בצער הלידה, ולאחר מכן שפתה שנים (יומיים) מצער הלידה, אך המשיכה לראות דם. או שקשתה שנים, ושפתה יום אחד מצער הלידה, וראתה בכל שלושת הימים הללו דם. או ששפתה מצער הלידה יום אחד, וקשתה יום אחד בצער הלידה, וחזרה ושפתה יום אחד וראתה בכל שלושת הימים הללו דם — בכל האופנים הללו, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך ששפתה — מוכיח הדבר שלא מחמת הלידה היא שראתה דם, והרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

אֲבָל שָׁפְתָה יוֹם אֶחָד וְקָשְׁתָה שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁשָּׁפְתָה שְׁנַיִם וְקָשְׁתָה יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁקָּשְׁתָה וְשָׁפְתָה וְחָזְרָה וְקָשְׁתָה – אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: קוֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּידָה – אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שׁוֹפִי סָמוּךְ לַלֵּידָה – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב.

אבל אם שפתה יום אחד וקשתה שנים, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה יום אחד ושפתה יום אחד וחזרה וקשתה יום אחד, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך קשי הלידה — מוכיח הדבר שמחמת הלידה ראתה דם, ואין דינה של זו כיולדת בזוב. כללו של דבר: אם היתה ראיית דם קושי בסמוך ללידה — אין זו יולדת בזוב, ואם היתה ראיית דם שופי בסמוך ללידה — הרי זו יולדת בזוב.

חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁחָל קִישּׁוּיָהּ בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁלָּהּ, אֲפִילּוּ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּשׁוֹפִי – אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב.

חנניא בן אחי ר' יהושע אומר: ב כל מקרה שחל ראיית דם מחמת קישויה ביום השלישי שלה — אין זו זבה, ואפילו כל היום כולו היה בשופי, ורק שעה אחת מתוכו היתה מתוך קשי לידה — אין זו יולדת בזוב, שאין ראייה ביום השלישי נחשבת כראייה מן השופי, אלא אם כן היה זה יום שופי שלם.

״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי דַּחֲנַנְיָא.

ושואלים: לשון הכללה זו האמורה בברייתא "כללו של דבר", לאתויי מאי [לרבות מה] היא באה? ומשיבים: לאתויי [לרבות] דין זה של חנניא בן אחי ר' יהושע, שצריך שיהיה כל היום השלישי בשופי, כדי שתיחשב הראייה בו כראייה מן השופי, ונטמאת בזיבה.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דָּמָהּ״ – דָּמָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד.

שנינו במשנתנו שהרואה דם מתוך קשי הלידה בתוך אחד עשר ימי הזיבה, אין דין זבה עליה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? דתנו רבנן [שכך שנו חכמים] על האמור בפרשת הזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה): "דמה" — בא למעט שדין זה נוהג דווקא בדמה הבא מחמת עצמה, ולא בדם הבא מחמת ולד.

אַתָּה אוֹמֵר מֵחֲמַת וָלָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת אוֹנֶס? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ״ – הֲרֵי אוֹנֶס אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״דָּמָהּ״? דָּמָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד.

ודנים בדרשה זו: אתה אומר שבא הכתוב למעט את הרואה דם מחמת ולד, או אינו אלא בא למעט את הרואה דם מחמת אונס, שאינה נחשבת כזבה בכך? ודוחים: אינך יכול לומר כן, משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי יזוב זוב דמה", ולשון כוללת זו "כי יזוב" באה לרבות — הרי שהזבה, אף אם ראתה דם באונס אמור. הא [הרי, אם כן] במה אני מקיים מה אני למד מהמיעוט "דמה" — דמה שבא מחמת עצמה מטמא מחמת זיבה, ולא דם שבא מחמת ולד.

וּמָה רָאִיתָ לְטַהֵר אֶת הַוָּלָד וּלְטַמֵּא בְּאוֹנֶס? מְטַהֵר אֲנִי בְּוָלָד – שֶׁיֵּשׁ טָהֳרָה אַחֲרָיו, וּמְטַמֵּא אֲנִי בְּאוֹנֶס – שֶׁאֵין טָהֳרָה אַחֲרָיו.

ואם תשאל: כיון שיש בכתוב זה ריבוי ויש בו מיעוט, מה ראית (מדוע יש להעדיף) ללמוד ממנו לטהר את הרואה מחמת הולד ולטמא ברואה מחמת אונס, נלמד להיפך, לטהר את הרואה באונס ולטמא את הרואה מחמת ולד! ומסבירים: אלא מטהר אני ברואה דם מחמת הולד — שכן יש טהרה אחריו, שהרי לאחר ימי טומאת הלידה יבואו ימי טהרת הלידה, ומטמא אני ברואה דם מחמת אונס — שכן אין טהרה אחריו.

אַדְּרַבָּה, מְטַהֵר אֲנִי בְּאוֹנֶס – שֶׁכֵּן אוֹנֶס בְּזָב טָהוֹר! הָשְׁתָּא מִיהָא בְּאִשָּׁה קָיְימִינַן, וְאוֹנֶס בְּאִשָּׁה לָא אַשְׁכַּחַן.

ושואלים על כך: אדרבה (להיפך), אפשר לומר: מטהר אני באשה שראתה דם מחמת אונס — שכן דין הוא שהרואה זיבה באונס בזב טהור הוא, ויהא הדין כן אף באשה, ונטהר את הרואה מחמת לידה? ודוחים: השתא מיהא [עתה על כל פנים] בעניינה של האשה הזבה קיימינן [עומדים אנו], ואונס באשה, ולא באיש, לא אשכחן [מצאנו] שטהור הוא. ומשום כך, עדיף ללמוד מן הכתוב לטמא את האשה הרואה באונס, ולטהר את האשה הרואה מחמת קשי הלידה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי דַּעְתֵּיךְ – לְטַהוּרֵי בְּאוֹנֶס וּלְטַמּוּיֵי בְּוָלָד? אֵין לְךָ אוֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלתך זו: מאי דעתיך [מה דעתך, רצונך] בשאלתך זו, לטהורי [לטהר] את האשה הרואה באונס ולטמויי [ולטמא] באשה הרואה מחמת קשי הולד? ואולם הוא עצמו, קשי הלידה, אין לך אונס גדול מזה!

אִי הָכִי, נִדָּה נַמִי נֵימָא ״זֹבָהּ״ – זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד.

ושואלים על דרשה זו: אי הכי [אם כך] דורשים אנו מכתוב זה לענין הזבה, מעתה בדין הנדה נמי נימא [גם כן נאמר] באופן דומה: נאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם יט), ונדרוש: "זבה" — שנטמאת בנדה דווקא בדם זובה הבא מחמת עצמה ולא מדם הבא מחמת ולד?

אַתָּה אוֹמֵר וָלָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אוֹנֶס? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה״ – הֲרֵי אוֹנֶס אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״זֹבָהּ״ – זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד!

ונדון: אתה אומר כי דין זה בא למעט את הרואה דם נדה מחמת קושי הולד, או אינו בא למעט אלא את הרואה דם נדה מחמת אונס? אינך יכול לומר כן משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי תהיה זבה" — הרי דם הבא מחמת אונס אמור שהוא בכלל טומאת הנדה, אלא הא [הרי] מה אני מקיים, איזה מיעוט אני למד מהאמור "זבה" שאין היא נדה בו — דווקא דם זובה הבא מחמת עצמה מטמאה בנדה, ולא דם הבא מחמת ולד. ומדוע שנינו בברייתא כי דם קישוי לידה שנראה בימי נדה מטמא בנדה?

אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲמַר קְרָא ״תֵּשֵׁב״ – יֵשׁ לְךָ יְשִׁיבָה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ, וְאֵיזוֹ זוֹ – זוֹ קוֹשִׁי בִּימֵי זִיבָה. וְאֵימָא: זוֹ קוֹשִׁי בִּימֵי נִדָּה!

אמר ריש לקיש: אמר קרא [הכתוב] בעניינם של ימי טהרת לידה, שאף אם ראתה בהם דם הריהי טהורה: "תשב על דמי טהרה" (שם יב, ה), והרי כתוב זה מלמדנו: יש לך באשה ישיבה אחרת שהיא כזו, שאף בה אינה נטמאת בדם שרואה, ואיזו היא זו — זו דם הבא מחמת קושי לידה באחד עשר ימי זיבה, ולא בנדה. ושואלים: ואימא [ושמא אמור] שאכן יש עוד הרואה דם ואינה נטמאת בו ואולם זו הרואה דם מחמת קושי לידה בימי נדה, ולא בזבה?

אֶלָּא אֲמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֲמַר קְרָא ״וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ״ – וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, מִכְּלָל דְּזִיבָתָהּ טָהוֹר, וְאֵיזוֹ זוֹ – זוֹ קוֹשִׁי בִּימֵי זִיבָה.

אלא אמר אבוה [אביו] של שמואל: אמר קרא [הכתוב] בדין ימי טומאתה של היולדת נקבה "וטמאה שבעים כנדתה" (שם ה) — ולא כזיבתה. מכלל [מכאן] שיש אופן שדם הבא בתקופת זיבתה הריהו טהור, ואיזו ראיית דם היא זו שאינה מטמאה בזיבה — זו ראיית דם מחמת קושי לידה בימי זיבה.

וְהָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ״, ״דָּמָהּ״ לָמָּה לִי? אִי לָאו ״דָּמָהּ״ הֲוָה אָמִינָא כְּנִדָּתָהּ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּשׁוֹפִי – קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: והשתא דכתיב [ועכשיו שנאמר] לימוד זה שמן הכתוב "וטמאה שבעים כנדתה", אם כן הכתוב "דמה" שממנו למדנו דבר זה מקודם, למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא] היה בידינו אף את הלימוד מ"דמה", הוה אמינא [הייתי אומר] "וטמאה שבועיים כנדתה" מלמד כך: כנדתה ולא כזיבתה, ואפילו ראתה דם זיבה בשופי (רגועה מצער הלידה) לא תיטמא בכך כזבה. לכן קא משמע לן [השמיע לנו] הלימוד הנוסף מהכתוב "דמה", שאין דין זה אמור אלא ברואה מחמת קושי לידה בלבד.

שֵׁילָא בַּר אָבִינָא עֲבַד עוּבְדָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב. כִּי קָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ לְרַב אַסִי: זִיל צַנְעֵיהּ, וְאִי לָא צָיֵית – גָּרְיֵיהּ. הוּא סָבַר ״גָּדְיֵיהּ״ אֲמַר לֵיהּ.

לשיטת רב (הנאמרת למעלה) כי האשה הרואה דם מחמת קושי לידה בתקופת אחד עשר ימי הזיבה נוהגת כנדה באותו היום, שאסורה היא לבעלה באותו היום וטובלת בערב, נמסר כי שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה [עשה מעשה כמותו, כשיטתו] של רב, שהורה כך הלכה למעשה. ומסופר: כי קא נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשנפטר] רב, אמר ליה [לו] לרב אסי: זיל צנעיה [לך הצנע, תעלים הלכה זו] שתאמר לשילא בר אבינא, שאין זו הלכה. ואי לא ציית [ואם לא יציית, יקשיב] שילא בר אבינא לדברים הללו — גרייה [גררהו, מושכהו בדברים] עד שישתכנע שאין זו הלכה. הוא רב אסי סבר [סבור היה] שרב לשון "גדייה" [הכריתהו, החרם אותו] אם לא יציית אמר ליה [לו].

בָּתַר דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר בָּךְ! דַּהֲדַר בֵּיהּ רַב. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִיתָא דַּהֲדַר בֵּיהּ – לְדִידִי הֲוָה אֲמַר לִי. לָא צָיֵית. גָּדְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא מִסְתְּפֵי מָר מִדְּלֵיקָתָא?

בתר דנח נפשיה [אחר שנחה נפשו, נפטר] רב, הלך רב אסי אצל שילא בר אבינא ואמר ליה [לו]: הדר [חזור] בך מהלכה זו שאתה מורה בה כך למעשה על פי שיטתו של רב, דהדר ביה [שכן חזר בו] רב עצמו מהלכה זו. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא לרב אסי: לא חזר בו רב, שכן אם איתא דהדר ביה [יש מקום לדבריך שחזר בו] — לדידי הוה אמר [לי עצמי היה אומר] לי שחזר בו, שכן תלמידו אני, ולא היה שולח שליח לומר לי דברים אלו. ולכן לא ציית לו שילא בר אבינא לרב אסי בדבר זה. הלך רב אסי, וגדייה [החרים אותו], כפי שהיה סבור שכך אמר לו רב לעשות. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא: ולא מסתפי מר מדליקתא [וכי אין אדוני ירא מתבערה] מעונש על שפגעת בי?

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, דְּהוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה, דְּהוּא אִיסִי בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּהוּא אִיסִי בֶּן מַהֲלַלְאֵל – אָסִיתָא דִּנְחָשָׁא, דְּלָא שַׁלִּיט בֵּיהּ רָקְבָא. אֲמַר לֵיהּ: וַאֲנָא שֵׁילָא בַּר אָבִינָא – בּוּכְנָא דְּפַרְזְלָא, דְּמִתְבַּר אָסִיתָא דִּנְחָשָׁא.

אמר ליה [לו] רב אסי בדרך מליצה, ודרש את משמעות שמו כשם של תנא חשוב לציין כעין רמז על שם דומה: אנא [אני] הוא איסי בן יהודה, שהוא איסי בן גור אריה, שהוא איסי בן גמליאל, שהוא איסי בן מהללאל ומורה שם זה לאסיתא דנחשא [מדוכת נחושת], דלא שליט ביה רקבא [שאין שולט בה הרקב], כלומר, לא אפגע מכל רע. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא: ואנא [ואני] הוא הנקרא שילא בר אבינא, ומורה שמו של אבי לבוכנא דפרזלא, דמתבר אסיתא דנחשא [לבוכנת ברזל, המשבר מדוכת נחושת], כלומר, שתוכל זכות אבותי לפגוע אף בך.

חֲלַשׁ רַב אַסִי. עַיְילוּהּ בַּחֲמִימֵי אַפְּקוּהּ מִקְּרִירֵי, עַיְילוּהּ בִּקְרִירֵי אַפְּקוּהּ מֵחֲמִימֵי, נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב אַסִי.

ומסופר כי בעקבות הדברים חלש [חלה] רב אסי, והיה מיטלטל ממחלה למחלה, עיילוה בחמימי אפקוה מקרירי [נכנס לחום קדחת ויצא מצינון], עיילוה בקרירי אפקוה מחמימי [נכנס בצינון ויצא מחום], ומתוך כך נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב אסי.