אוֹ דִּילְמָא, נוֹגַעַת הָיְתָה – וְלָא סָתְרָה?

או דילמא [שמא] נאמר כי טעם הדבר הוא משום שנוגעת היתה בשכבת הזרע שפלטה — ולא סתרה [ואינה סותרת] את מנין ימי זיבתה בכך, שאף האיש הזב הנוגע בשכבת זרע אינו סותר מניינו.

אָמַר רָבָא: לְפוּם חוּרְפָא שַׁבֶּשְׁתָּא, נְהִי נַמִי דְּסָתְרָה, כַּמָּה תִּסְתּוֹר? תִּסְתּוֹר שִׁבְעָה – דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ.

אמר רבא על בעייתו זו של רמי בר חמא: לפום חורפא — שבשתא [לפי החריפות — השיבוש], שכן אין זו בעיה כלל, שהרי נהי נמי דסתרה [גם כן אם אמנם סותרת] הזבה הפולטת שכבת זרע את מניינה, ברם כמה תסתור? אם תסתור את כל שבעה ימי ספירתה — אין זה נכון, שהרי דיה שיהא דינה לענין הסתירה כבועלה, כלומר, כאיש זב הפולט שכבת זרע שסותר יום אחד בלבד!

תִּסְתּוֹר יוֹם אֶחָד – ״וְאַחַר תִּטְהָר״ אָמַר רַחֲמָנָא ״אַחַר״ – אַחַר לְכוּלָּן, שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם.

ואם נאמר שתסתור יום אחד בלבד — והרי בטהרת האשה הזבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (ויקרא טו, כח), אמר רחמנא [אמרה התורה], "אחר" בא ללמד — אחר לכולן, לכל ימי טהרתה כאחד, שיהיו אלה שבעת ימי טהרה רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם! הרי שאין כל אופן שבו תסתור האשה הזבה את ימי ספירתה ליום אחד, ואין מקום לבעייתו של רמי בר חמא.

וְלִיטַעֲמִיךְ, זָב גּוּפֵיהּ הֵיכִי סָתַר? ״לְטָהֳרָתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן!

ושואלים לשיטת רבא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך זו], אף האיש הזב שראה שכבת זרע גופיה [עצמו], היכי סתר [כיצד הוא סותר] את מנין ימי זיבתו ליום אחד, והרי בטהרת האיש הזב "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (שם יג) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולימדנו הכתוב "שבעת ימים לטהרתו" שיהיו אלה שבעה ימים רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן!

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאַת זִיבָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן, הָכָא נַמִי – שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאַת זִיבָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן.

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] בכוונת דין זה — שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, הכא נמי [כך גם כן בדין האשה הזבה] דין ימי טהרתה הוא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, ואין בכלל זה סתירת יום אחד בגלל פליטת שכבת זרע. ובעיית רמי בר חמא במקומה עומדת.

״וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ״ וכו׳. רַב פַּפָּא אִיקְלַע לְתַוַּאךְ. אֲמַר: אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנַן הָכָא, אֵיזִיל אֲקַבֵּל אַפֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ הַהִיא סַבְתָּא: אִיכָּא הָכָא צוּרְבָא מֵרַבָּנַן, וְרַב שְׁמוּאֵל שְׁמֵיהּ, וְתָנֵי מַתְנִיתָא, יְהֵא רַעֲוָא דְּתֶהֱוֵי כְּוָותֵיהּ!

ועוד שנינו במשנתנו בדין הכותים: ואין חייבין קרבן עליהן, שהלובש בגדיהם ונכנס לבית המקדש אינו כעובר על איסור ביאת מקדש בטומאה, וכן אין שורפים תרומה שנגעה בבגדים אלו, מפני שספק טומאה היא. ובענין זה מסופר כי רב פפא איקלע [הזדמן] לעיר תואך. אמר: אי איכא צורבא מרבנן הכא, איזיל אקבל אפיה [אם יש תלמיד חכם כאן, אלך אקבל פניו]. אמרה ליה ההיא סבתא [לו זקנה אחת]: איכא הכא צורבא מרבנן [יש כאן תלמיד חכם], ורב שמואל שמיה [שמו], ותני מתניתא [ושנה משניות], יהא רעוא דתהוי כוותיה [יהי רצון שתהיה כמותו]!

אָמַר: מִדְּקָמְבָרְכִי לִי בְּגַוֵּויהּ – שְׁמַע מִינָּהּ יְרֵא שָׁמַיִם הוּא. אֲזַל לְגַבֵּיהּ. רְמָא לֵיהּ תּוֹרָא, רְמָא לֵיהּ מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי. תְּנַן: אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָתָהּ סָפֵק. אַלְמָא – מִסְּפֵיקָא לָא שָׂרְפִינַן תְּרוּמָה,

אמר רב פפא לעצמו: מדקמברכי לי בגוויה [מתוך שמברכים אותי בו, שאהיה כמוהו] — שמע מינה [למד מכאן] כי ירא שמים הוא, וראוי הוא שאקבל פניו. אזל לגביה [הלך אצלו]. רמא ליה תורא [השליך לו, שחט רב שמואל למענו שור], רמא ליה מתניתין אהדדי [השליך לו, הביא משניות והראה שסותרות זו את זו]: תנן [שנינו במשנתנו] כי אין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתה של תרומה זו שנגעו בה בגדי הכותים הריהי ספק. אלמא [מכאן נסיק] כי מספיקא [מספק] טומאה לא שרפינן [אין שורפים אנו] את התרומה.

וּרְמִינְהִי: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה, עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ!

ורמינהי [והשליך] כנגד זה ממה ששנינו במשנה במסכת טהרות: על ששה ספקות טומאות שורפין את התרומה אם נגעה התרומה בהן, או שנגע אדם בהן ואחר כך נגע בתרומה, ובכלל אלה על ספק בגדי עם הארץ, שמטמאים במגע ובמשא מספק, שמא ישבה עליהם אשתו הנדה. ואף תרומה שנגעה במשכבו של הכותי, שספק טומאה היא, תישרף!

אֲמַר רַב פַּפָּא: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִתְאָכֵיל הַאי תּוֹרָא לִשְׁלָמָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּכוּתִי חָבֵר.

אמר רב פפא תחילה בלשון בקשה: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא [יהי רצון שייאכל שור זה לשלום] שהרי לא שחט את השור אלא לכבודי כתלמיד חכם, ואם אכשל בתשובתי, נמצאת הסעודה מקולקלת. והמשיך: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] בכותי חבר (המקפיד על דיני טהרה), שאין חוששים לטומאתו כמו לטומאת עם הארץ, ולכן אין שורפים בגללו את התרומה במקרה זה.

כּוּתִי חָבֵר בּוֹעֵל נִדָּה מְשַׁוֵּית לֵיהּ?

הקשה כנגדו רב שמואל: אם משנתנו עוסקת, כדבריך, בכותי שהוא חבר, וכי כותי חבר — בועל נדה משוית ליה [עושים אותו] כמו ששנינו במשנתנו שנחשבים הם כבועלי נדות?

שְׁבַקֵיהּ, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא מְשַׁנֵּית לֵיהּ; בְּכוּתִי שֶׁטָּבַל וְעָלָה, וְדָרַס עַל בִּגְדֵי חָבֵר, וְאָזְלוּ בִּגְדֵי חָבֵר וְנָגְעוּ בִּתְרוּמָה.

שבקיה [עזבו] רב פפא, משום שבוש מפניו, ואתא לקמיה [ובא לפני] רב שימי בר אשי, ומסר לו על הדברים שהיו בינו לבין רב שמואל. אמר ליה [לו רב שימי בר אשי לרב פפא]: מאי טעמא [מה טעם] לא משנית ליה [השבת לו] שמשנתנו עוסקת בכותי שטבל במקוה טהרה ועלה מטומאתו (ונטהר), ולאחר מכן דרס על בגדי חבר, שהריהם כמשכבו, ולאחר מכן אזלו [והלכו] אותם בגדי חבר ונגעו בתרומה.

דְּאִי מִשּׁוּם טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ – הָא טָבֵיל לֵיהּ, וְאִי מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה – סָפֵק בָּעַל בְּקָרוֹב סָפֵק לֹא בָּעַל בְּקָרוֹב.

ובמקרה זה אין שורפים את התרומה, שכן דאי [שאם] נשרפנה משום טומאת עם הארץ — הא טביל ליה [הרי הוא טבל], ואי [ואם] נשרפנה משום בועל נדה — הרי כותי זה נתון בספק: שמא בעל את אשתו בקרוב (בזמן הסמוך) והרי הוא טמא משום בועל נדה, ספק לא בעל את אשתו בקרוב וכבר עברו ימי טומאתו והועילה לו הטבילה.

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר בָּעַל בְּקָרוֹב – סָפֵק הִשְׁלִימָתוֹ יָרוֹק סָפֵק לֹא הִשְׁלִימָתוֹ, וְהָוֵי סְפֵק סְפֵיקָא, וְאַסְּפֵק סְפֵיקָא לָא שָׂרְפִינַן תְּרוּמָה.

ואף אם תמצי (תמצא) לומר שבעל בקרוב — עדיין ישנו ספק נוסף: ספק השלימתו אשתו את מנין שבעת ימי טומאת נדתה שישבה על ראיית דם ירוק, אף שראתה גם דם אדום המטמא אותה באמת, והרי היא נדה, וסבורה שהיא טהורה וכך גם סבור בעלה, ספק שמא לא השלימתו על ראיית דם ירוק, ואין היא נדה, ונמצא איפוא בדינו של כותי זה הוי [שהריהו] ספק ספיקא [ספק] בועל נדה. וכלל הוא שעל ספק ספיקא [ספק] לא שרפינן [אין אנו שורפים] תרומה.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, דַּאֲמַר מָר: בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לִפְרוּשִׁין! אֲמַר לֵיהּ: בְּכוּתִי עָרוּם.

שאלו רב פפא: ותיפוק ליה [ועדיין תצא לו, תיקבע] הלכה במקרה זה, שנטמאו בגדי החבר שדרס עליהם הכותי, משום ההלכה הנוהגת בבגדי עם הארץ. שכן אמר מר [החכם]: בגדי עם הארץ — נחשבים טמאים בטומאת מדרס הזב, המטמא אדם ובגדים, לפרושין (לחכמים הנזהרים בטהרה), ותישרף איפוא התרומה שנגעה בבגדי החבר? אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי לרב פפא בתשובה: משנתנו עוסקת בכותי ערום, שלא היה לבוש בגדים בשעה שדרס על בגדי החבר.

מתני׳ בְּנוֹת צְדוֹקִין, בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן – הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת, פֵּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הֵן כְּיִשְׁרְאֵלִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׁרְאֵלִית, עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן.

בנות הצדוקין, מה דינן לענין הנדה? בזמן שנהגו ללכת בדרכי (במנהגי) אבותיהן הצדוקים — הרי הן נחשבות כבנות כותיות, שנתפרשו דיניהן במשנה הקודמת. ואם פרשו בנות הצדוקים הללו ממנהגי אבותיהן ללכת בדרכי ישראל — הרי הן נחשבות בדינן כישראלית. ר' יוסי אומר: לעולם בסתם הן נחשבות כישראלית כשרה, עד שיפרשו ממנהגי ישראל ללכת בדרכי אבותיהן הצדוקים.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: סְתָמָא מַאי? תָּא שְׁמַע: בְּנוֹת צְדוֹקִין, בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגוֹת לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן – הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת, הָא סְתָמָא – כְּיִשְׁרְאֵלִית. אֵימָא סֵיפָא: פֵּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הֵן כְּיִשְׁרְאֵלִית, הָא סְתָמָא – כְּכוּתִיּוֹת! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינֵּיהּ.

שנינו במשנתנו כי לדעת התנא קמא בזמן שבנות הצדוקים נוהגות בדרכי הצדוקים — הן נחשבות ככותיות, ובזמן שפרשו מדרכי הצדוקים — אין הן נחשבות ככותיות ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: בסתמא [סתם] שאין אנו יודעים כיצד נוהגות בנות הצדוקים, מאי [מה] דינן? ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בתחילת משנתנו: בנות צדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרכי אבותיהן — הרי הן ככותיות, ומכאן נדייק: דווקא בזמן שנוהגות בדרכי אבותיהן — הרי הן ככותיות, הא סתמא [הרי שבסתם] — הן נחשבות כישראלית. ואולם אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: פרשו ללכת בדרכי ישראל — הרי הן כישראלית, ומכאן נדייק להיפך: הא סתמא [הרי שבסתם] — הן נחשבות ככותיות! אלא מהא ליכא למשמע מיניה [מדיוק זה אין ללמוד ממנה] פתרון לשאלה.

תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׁרְאֵלִית עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סְתָמָא כְּכוּתִיּוֹת, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: ר' יוסי אומר: לעולם בסתם הן נחשבות כישראלית עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן. מכלל הדברים נסיק דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון במשנתנו, סבור] כי סתמא [סתם] בנות צדוקים נחשבות ככותיות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁסִּפֵּר עִם כֹּהֵן גָּדוֹל בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו וְנָפְלָה לַכֹּהֵן גָּדוֹל עַל בְּגָדָיו, וְהוֹרִיקוּ פָּנָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְקָדַם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ.

ועוד בענין טומאתן של בנות הצדוקים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק, ובתוך דבריו נתזה צנורא (טיפת רוק) מפיו ונפלה לכהן גדול על בגדיו, והוריקו (נשתנו לרעה) פניו של כהן גדול, שסבור היה שנטמאו בגדיו בכך. וקדם (מיהר) הכהן הגדול ללכת אצל אשתו של הצדוקי לפני שיבוא בעלה, על מנת לברר האם היא נוהגת כדין לענין נדה (ואם כן אין לחשוש שבעלה טמא כבועל נדה).

אָמְרָה לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁנְּשֵׁי צְדוֹקִים הֵן – מִתְיָרְאוֹת מִן הַפְּרוּשִׁים, וּמַרְאוֹת דָּם לַחֲכָמִים.

אמרה לו: אף על פי שנשי צדוקים הן, שאינם נוהגים כפרושים, הרי נשותיהם מתיראות מן הפרושים, ובכל מקרה שרואות הן דם, הרי הן מראות אותו הדם לחכמים. והתברר איפוא לכהן הגדול, שאין בנות הצדוקים נוהגות כבנות הכותים, ואין לחשוש שנדות הן.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּקִיאִין אָנוּ בָּהֶן יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וְהֵן מַרְאוֹת דָּם לַחֲכָמִים, חוּץ מֵאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, שֶׁלֹּא הֶרְאָת דָּם לַחֲכָמִים וּמֵתָה.

אמר ר' יוסי: בקיאין (מכירים) אנו בהן בנשות הצדוקים יותר מן הכל, שכן בשכנות מקום הן גרות, ומעיד אני בהן שהן מראות דם לחכמים. ח וץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו, שלא הראת (הראתה) דם לחכמים, ונענשה על כך ומתה.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם צִנּוֹרָא דְּעַם הָאָרֶץ! אֲמַר אַבַּיֵי: בִּצְדוֹקִי חָבֵר. אֲמַר רָבָא: צְדוֹקִי חָבֵר, בּוֹעֵל נִדָּה מְשַׁוֵּית לֵיהּ? אֶלָּא אֲמַר רָבָא:

ושואלים: ותיפוק ליה [ועדיין תצא לו, לכהן הגדול] שנטמאו בגדיו משום צנורא (טיפת רוק) של עם הארץ המטמאת! אמר אביי: מדובר באותו מקרה בצדוקי חבר המקפיד על הטהרה. אמר רבא בדחיית דברי אביי: וכי צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה [עשית אותו], שהרי מלכתחילה לכך חשש הכהן הגדול? אלא אמר רבא: