הָא קָתָנֵי נִדָּה!

הא קתני [הרי שנה] נדה, שיש לה לחשוש בכל ראיית דם שתראה, לנהוג בטומאת נדה, שאין לה כלל ימי טהרה!

שֶׁאִם תִּרְאֶה יוֹם שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעָה, וְתַחֲזוֹר וְתִרְאֶה יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד – תְּהֵא מְקוּלְקֶלֶת עַד אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.

ומשיבים: הוזכר במשנתנו שנוהגת אף כיולדת זכר, לענין זה שאם תראה דם ביום השלושים וארבעה מאז שהפילה, ותחזור ותראה שוב דם ביום הארבעים ואחד מאז שהפילה — דינה הוא שתהא מקולקלת (פסולה, ואסורה בטבילה ובתשמיש) עד יום הארבעים ושמונה מאז ההפלה. שאף שנוהגת מן הצד האחד לחומרא בראיית היום השלושים וארבעה כנדה, יש גם לחשוש שראיית יום השלושים וארבעה (אף שנוהגת מן הצד האחד לחומרא, כנדה) חלה בימי טהרה שלה כיולדת זכר שאין ראייה זו מטמאתה, ולא נטמאה בטומאת נדה אלא בראיית היום הארבעים ואחד, ואינה טובלת איפוא אלא ביום הארבעים ושמונה משהסתיימו שבעת ימי נדות אלה.

וְכֵן לְעִנְיַן נְקֵבָה, שֶׁאִם תִּרְאֶה יוֹם שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה, וְתַחֲזוֹר וְתִרְאֶה יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד – תְּהֵא מְקוּלְקֶלֶת עַד שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה.

וכן בדומה לכך קיים חשש זה גם לענין שנוהגת כיולדת נקבה, שאם תראה ביום השבעים וארבעה להפלה, ותחזור ותראה שוב ביום השמונים ואחד להפלה — יש לחשוש, שראיית יום השבעים וארבעה (אף שנוהגת מן הצד האחד לחומרא, כנדה) חלה בימי טהרה שלה כיולדת נקבה, ואין היא טמאת נדה אלא בראיית יום השמונים ואחד, ותהא איפוא מקולקלת (מנועה) מלטבול ולשמש עד יום השמונים ושמונה משיסתיימו שבעה ימי נדות אלה.

״רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה״ כו׳. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: טִימֵּא וְטִיהֵר בְּזָכָר, וְטִימֵּא וְטִיהֵר בִּנְקֵבָה,

שנינו במשנתנו כי ר' ישמעאל אומר שהיולדת ביום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה ולא לנקבה, שיצירת הזכר נגמרת לארבעים יום, ואילו יצירת הנקבה נגמרת לשמונים יום. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: הכתוב טימא (נתן ימי טומאה שבעה ימים), וטיהר (נתן ימי טהרה שלושים ושלושה ימים) ביולדת זכר, ובכללם הם ארבעים יום. וכמו כן הכתוב טימא ארבעה עשר ימי טומאה וטיהר ששים וששה ימי טהרה ביולדת נקבה, ובכללם הם שמונים יום.

מַה כְּשֶׁטִּימֵּא וְטִיהֵר בְּזָכָר – יְצִירָתוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא וְטִיהֵר בִּנְקֵבָה – יְצִירָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְמֵדִין יְצִירָה מִטּוּמְאָה.

ויש להשוות ביניהם: מה כשטימא וטיהר בזכר ארבעים יום אלו — משך ימי יצירתו כיוצא בו, ארבעים יום, אף כשטימא וטיהר בנקבה שמונים הימים הללו — משך ימי יצירתה כיוצא בה, שמונים יום. אמרו לו חכמים: אין למדין משך ימי יצירה ממשך ימי טומאה, ואף יצירת הנקבה הריהי בארבעים יום.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֶׂה בִּקְלֵיאוֹפַּטְרָא מַלְכַּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, וּבְדָקָן וּמְצָאָן זֶה וְזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד! אָמַר לָהֶן: אֲנִי מֵבִיא לָכֶם רְאָיָיה מִן הַתּוֹרָה, וְאַתֶּם מְבִיאִין לִי רְאָיָיה מִן הַשּׁוֹטִים?!

ועוד ראיה לדבריהם, אמרו לו חכמים לר' ישמעאל: מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה מסיבה כל שהיא הריגה למלכות. וכיון שכך, נמצאה לה הזדמנות לבדוק מהו זמן יצירתו של העובר. זיווגה אותן, ולאחר מכן פתחו את בטנן, ובדקן את מצב העוברים, ומצאן זה וזה, זכר ונקבה, שנגמרה יצירתם לארבעים ואחד יום מן הזיווג! אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים?

מַאי רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה? אִילֵימָא ״טִימֵּא וְטִיהֵר בְּזָכָר וְטִימֵּא וְטִיהֵר בִּנְקֵבָה״ כו׳ – הָא קָאָמְרִי לֵיהּ: אֵין דָּנִין יְצִירָה מִטּוּמְאָה!

ומבררים: מאי [מה איזו] ראיה מן התורה הביא להם ר' ישמעאל, אילימא [אם תאמר] שכוונתו ללימוד זה שהזכיר כי טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה — הא קאמרי ליה [הרי אמרו לו] בתשובה לדבר כי אין דנין יצירה מטומאה!

אָמַר קְרָא ״תֵּלֵד״ – הוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב לֵידָה אַחֶרֶת בִּנְקֵבָה.

ומסבירים: הכוונה לדרשה אחרת: אמר קרא [הכתוב] ביולדת "אשה כי תזריע וילדה זכר... ואם נקבה תלד" (ויקרא יב, ב—ה) — הוסיף לה הכתוב לשון לידה אחרת (נוספת על זו האמורה בזכר) בנקבה ללמד שימי יצירתה של הנקבה הנולדת כפולים מזה של הזכר.

וּמַאי ״רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים״? אֵימַר: נְקֵבָה קָדֵים וְאִיעַבּוּר אַרְבְּעִין יוֹמִין קַמֵּי זָכָר.

ועוד מבררים, מאי [במה] ראיה זו שהביאו חכמים ממעשה קליאופטרה המלכה הריהו לדעת ר' ישמעאל ראיה מן השוטים? — שכן אימר [יש מקום לומר] כי הנקבה שנמצאה במעי השפחה לאחר ארבעים יום מזיווגה, קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי [קדמה והתעברה ארבעים יום לפני] שנזרע העובר הזכר, ולא היתה יצירתה לארבעים יום, אלא לשמונים יום.

וְרַבָּנַן – סַמָּא דְּנַפְצָא אַשְׁקִינְהוּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – אִיכָּא גּוּפָא דְּלָא מְקַבֵּל סַמָּא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על טענה זו? — לדעתם לא כך היה, משום שהמלכה קליאופטרה סמא דנפצא אשקינהו [סם ניפוץ השקתה אותן] לפני זיווגן זה, ואילו היתה מעוברת לפני כן, היה העובר מושמד על ידי סם זה. ושואלים: ור' ישמעאל מה משיב הוא על טענה זו? איכא גופא [יש גוף] שלא מקבל סמא [סם] שכזה, שאין סם זה משפיע עליו, ויתכן איפוא שכבר היתה מעוברת לפני כן בעובר נקבה, והסם לא פגע בה.

אָמַר לָהֶם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֶׂה בִּקְלַפְּטְרָא מַלְכַּת יְוָונִית שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, וּבְדָקָן וּמְצָאָן זָכָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד, וּנְקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד! אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים.

ועוד ברייתא שנינו בנוסח אחר: אמר להם ר' ישמעאל לחכמים, כראיה לשיטתו: מעשה היה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן (ערכה בהן ניסוי) לדעת מהו משך יצירת הולד, ומצאן שנוצר עובר זכר לארבעים ואחד יום מיום הזיווג, והעובר שמינו נקבה נוצר לשמונים ואחד יום, והרי איפוא ראיה שמשך יצירתה של הנקבה הוא בשמונים ואחד יום! אמרו לו חכמים בתשובה לכך: אין מביאין ראיה מן השוטים.

מַאי טַעֲמָא? הַךְ דִּנְקֵבָה אַיְיתְרָה אַרְבְּעִין יוֹמִין, וַהֲדַר אִיעַבַּר.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שזו היא ראיה מן השוטים? — לדעתם הך [זה] העובר שמינו נקבה כך נוצר: שבתחילה אמנם זיווגו את אמו, ואולם היא לא נתעברה מזיווג זה, ולאחר מכן אייתרה ארבעין יומין [המתינה ארבעים ימים], והדר איעבר [וחזרה והזדווגה שוב ורק אז התעברה], ונמצא איפוא שבשעה שהרגוה ומצאו את העובר הנקבה שבמעיה, אף זה נגמרה יצירתו בארבעים ואחד יום.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – לְשׁוֹמֵר מָסְרִינְהוּ, וְרַבָּנַן – אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת, אֵימָא שׁוֹמֵר גּוּפֵיהּ בָּא עָלֶיהָ.

ושואלים: ור' ישמעאל, מה משיב הוא לטענה זו? — לדעתו אין לומר כן, משום שלשומר מסרינהו [מסרו אותן, את השפחות הללו], ולא יכלו להיבעל בתוך תקופת הניסיון שלהן. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה משיבים לדברים אלו? — אין בשמירתו של השומר להבטיח שלא נזדווגה בתוך התקופה הזו, שכן אין אפוטרופוס (משגיח) נאמן לעריות, ואימא [אמור, הנח] כי השומר גופיה [עצמו] בא עליה בתוך הזמן.

וְדִילְמָא אִי קְרָעוּהוּ לְהַךְ דִּנְקֵבָה בְּאַרְבְּעִין וְחַד הֲוָה מִשְׁתַּכְּחָא כְּזָכָר? אָמַר אַבַּיֵי: בְּסִימָנֵיהוֹן שָׁוִין.

וחוזרים ושואלים על שיטת ר' ישמעאל: ודילמא אי קרעוהו להך [ושמא אם היו קורעים אותו את העובר הזה] שנמצא נקבה לפני כן, בארבעין וחד [במלאת ארבעים ואחד] יום מאז הזיווג גם כן הוה משתכחא [היה נמצא] שמינו נקבה, והרי איפוא שמשך יצירת הנקבה כמשך יצירת הזכר? אמר אביי: אין לומר כן, משום שכשנמצאו שני העוברים הללו, הזכר והנקבה, ביום הארבעים ואחד לזיווג השני, וזה ביום השמונים ואחד לזיווג השני, נמצאו בסימניהון [בסימניהם] המלמדים על גילם (כגון שערותיהם וצפורניהם) שוין. ומתוך שסימניה של הנקבה ביום השמונים ואחד היו כסימניו של הזכר ביום הארבעים ואחד, הרי זה מורה שאז נוצרו.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד בְּרִיַּית זָכָר וְאֶחָד בְּרִיַּית נְקֵבָה״ וכו׳. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

שנינו במשנתנו, וחכמים אומרים: אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה, זה וזה לארבעים ואחד יום. ושואלים: שיטת חכמים היינו תנא קמא [זהו כשיטת התנא הראשון], ומה הוסיפו בדבריהם!?

וְכִי תֵּימָא: לְמִסְתְּמָא רֵישָׁא כְּרַבָּנַן, וְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, פְּשִׁיטָא!

וכי תימא [ואם תאמר] שחזרו ונכתבו הדברים במשנה כדי למסתמא רישא כרבנן [להורות שדעת תנא קמא הסתומה, ללא שם אומרו, שבתחילת המשנה אינה דעת יחיד, אלא הריהי כדעת חכמים] הרבים, וכלל הוא: יחיד ורבים — הלכה כרבים, אין לומר כן שזה טעם הדבר, שהרי פשיטא [פשוט] הוא שהלכה כתנא קמא, שכן כלל הוא בכל מקום, שהלכה כתנא קמא כנגד דעת יחיד, ואין סיבה לחזור ולשנות שדעת תנא קמא הריהי כדעת חכמים!

מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבְּרָא טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּקָמְסַיַּיע לֵיהּ קְרָאֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: היה צריך במשנתנו לחזור ולומר שדעת תנא קמא כדעת חכמים, כי מהו דתימא [שתאמר]: מסתברא טעמא [מסתבר הטעם] של ר' ישמעאל, דקמסייע ליה קראי [שכן מסייעים לו מקראות], ותהא הלכה כמוהו. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שדעת תנא קמא כדעת חכמים, ויחיד ורבים הלכה כרבים.

דָּרַשׁ רַבִּי שַׂמְלַאי: לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ – לְפִנְקָס שֶׁמְּקוּפָּל, וּמוּנָּח יָדָיו עַל שְׁתֵּי צְדָעָיו, שְׁתֵּי אֲצִילָיו עַל שְׁתֵּי אַרְכּוּבוֹתָיו, וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו, וְרֹאשׁוֹ מוּנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּפִיו סָתוּם וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ, וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי שֶׁמָּא יַהֲרוֹג אֶת אִמּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם – נִפְתָּח הַסָּתוּם וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.

ועוד בעניין העובר במעי אמו, דרש ר' שמלאי: למה הולד דומה בהיותו במעי אמו — לפנקס שמקופל. ומונח העובר כשידיו על שתי צדעיו (רקותיו), שתי אציליו (הזרוע העליונה, שמן המרפק עד השכם) על שתי ארכובותיו (ברכיו), ושני עקביו על שתי עגבותיו (עכוזיו, אחוריו), וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום, וטבורו פתוח. ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי (צואה) שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם — נפתח הסתום (פיו), ונסתם הפתוח (טבורו), שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת.

וְנֵר דָּלוּק לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ״. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא.

ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך" (איוב כט, ב). ואל תתמה כיצד ניתן לראות מסוף העולם ועד סופו, שהרי אדם ישן כאן במקום זה, ורואה חלום המתרחש במקום רחוק, כגון באספמיא.

וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי״, וְאֵיזֶהוּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים וְאֵין בָּהֶם שָׁנִים – הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה.

ואין לך ימים שאדם שרוי בהם בטובה יותר מאותן הימים שבהיותו עובר במעי אמו, שכן נאמר בפסוק קודם לכן בפי איוב: "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני" (שם א), שלא היו לו בימי חייו ימים טובים כימים אלה. ומנין שבימי ההריון הכתוב מדבר — שכן איזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים — הוי אומר: אלו ירחי לידה.

וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה״, וְאוֹמֵר: ״בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי״.

ומלמדין אותו, את העובר במעי אמו, את כל התורה כולה, שכן נאמר: "וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמר מצו‍תי וחיה" (משלי ד, ד), ואומר עוד: "בסוד אלוה עלי אהלי" (איוב שם, ד).

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא נָבִיא הוּא דְּקָאָמַר – תָּא שְׁמַע: ״בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי״.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של "ואומר", ומדוע לא די בפסוק מספר משלי? וכי תימא [ואם תאמר] שאין ללמוד מפסוק זה לכל אדם, כיון שנביא הוא דקאמר [שאמר], ואין הדברים אמורים אלא בו ובשכמותו, לכך תא שמע [בוא ושמע] ראיה מהפסוק האמור באיוב: "בסוד אלוה עלי אהלי".

וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם – בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַׁכְּחוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״.

וכיון שבא העובר לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שכן נאמר: "לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז), שעם היציאה לעולם ("לפתח") כבר אורבת החטאת ("חטאת רובץ") הנובעת מאי ידיעת התורה.

וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם עַד שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן״, ״כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ״ – זֶה יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר״, ״תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן״ – זֶה יוֹם הַלֵּידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה״,

ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שכן נאמר: "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון" (ישעיה מה, כג). וכך נדרש הכתוב: "כי לי תכרע כל ברך" — זה יום המיתה, שנאמר בו: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר" (תהלים כב, ל), "תשבע כל לשון" — זה יום הלידה. שכן נאמר בשבחיו של איש המעלה: "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה" (תהלים כד, ד), שעמד בשבועתו שנשבע.

וּמַה הִיא הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ – תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וַאֲפִילּוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ: צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע. וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים, וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַן בְּךָ טְהוֹרָה הִיא, אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטָהֳרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵינִי נוֹטְלָהּ מִמְּךָ.

ומה היא אותה השבועה שמשביעין אותו — תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך "צדיק אתה" — היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך — טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני נוטלה ממך.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁמָּסַר תְּרוּמָה לְעָם הָאָרֶץ, וְאָמַר לוֹ: אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטָהֳרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵינִי שׂוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ.

תנא דבי [שנה החכם בבית המדרש] של ר' ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני שורפה לפניך.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

אמר ר' אלעזר: