אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: לְמִרְמֵי חָבִית וּמִקְוֶה וּמָבוֹי. לְהָאֵיךְ לִישָּׁנָא – אִיכָּא לְמִרְמִינְהוּ, לְהָנֵי לִישְׁנֵי – לֵיכָּא לְמִרְמֵי.

ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין למרמי [להקשות] על שיטת שמאי מדינה של החבית ומדינו של המקוה ומדינו של המבוי, שבכל אלה חוששים למפרע. ומפרטים: להאיך לישנא [לאותה לשון] שהוא משום שמעמידים את האשה על חזקתה — איכא למרמינהו [יש מקום להטיל אותם, להראות סתירה מתוכם] לדין האשה. ואולם להני לישני [ללשונות הללו], לשני ההסברים האחרונים, שאשה מרגשת ביציאת דם וכן שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם, הרי אלו טעמים מיוחדים הקיימים רק באשה, ולכן ליכא למרמי [אין מקום להטיל, להראות סתירה] מדינם של החבית, המקוה והמבוי.

וּמַאי אִיכָּא בֵּין הַאי לִישָּׁנָא לְהָאֵיךְ לִישָּׁנָא? לְאַבַּיֵי – אִיכָּא מוֹךְ,

ומבררים עוד: ומאי איכא [ומה, ואיזה הבדל יש] בין האי לישנא [הלשון הזו] בהסבר שיטת שמאי, שאם היה זה דם, היה יוצא מיד, להאיך לישנא [ללשון הזו] בהסבר שיטתו, שאשה מרגשת ביציאת הדם? ומשיבים: לדעת אביי הסבור שמודה שמאי במשמשת במוך שטמאה למפרע, איכא [יש הבדל] בין שיטות ההסבר הללו לענין המשמשת במוך, שלפי ההסבר שאשה מרגשת — אף אשה זו מרגשת ביציאת דם, וכיון שלא הרגישה ודאי לא ראתה מקודם. ואילו לפי ההסבר שאין הדם משתהה מלצאת במשמשת במוך, אפשר שהמוך עצר בעד הדם מלצאת, ויתכן שראתה קודם לכן.

לְרָבָא – אִיכָּא מוֹךְ דָּחוּק.

ואף לדעתו של רבא הסבור שגם בשימוש במוך יכול הדם לצאת, איכא [יש הבדל] בין שתי שיטות ההסבר הללו בדעת שמאי, בענין האשה המשמשת במוך דחוק (הדוק ביותר), שאין הדם עובר בעדו.

תַּנְיָא כִּי הַאי לִישָּׁנָא דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה דָּם מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי, אָמַר לוֹ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: אִי אַתָּה מוֹדֶה בְּקוּפָּה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ טָהֳרוֹת בְּזָוִית זוֹ, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּזָוִית אַחֶרֶת – שֶׁטָּהֳרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת טְמֵאוֹת? אָמַר לוֹ: אֲבָל!

ומעירים: תניא כי האי לישנא [שנויה ברייתא כמו לשון זו], שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא], שכך שנינו, אמר לו הלל לשמאי: אי (אין) אתה מודה במקרה זה של קופה (סל) שנשתמשו בה בטהרות בזוית זו של הקופה, ולאחר מכן נמצא שרץ בזוית אחרת שלה — שהטהרות הראשונות שהיו בצד זה של הקופה טמאות? ואף שנמצא בה השרץ לאחר שכבר הוצאו ממנה הטהרות הללו — טמאות הן, מחשש שמא היה השרץ מצוי בקופה בזמן שהן היו בה, ונטמאו בו. ואין אנו מעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן לומר שהשרץ נפל לקופה רק לאחר שהוצאו ממנה. אם כן אף באשה הרואה דם, יש לטמאה למפרע מפני החשש שיצא הדם קודם לראייתה! אמר לו שמאי להלל בתשובה: אבל (נכון) שכך הוא הדין בקופה, ואולם שונה דין הקופה מדין האשה.

וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זוֹ לָזוֹ? לָזוֹ – יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם, לָזוֹ – אֵין לָהּ שׁוּלַיִם.

ומה הפרש (הבדל) יש בין זו לזו? לזו לקופה — יש לה שולים (בסיס מתחתיה שיושבת עליו), ויש לחשוש שמא היה מונח שם השרץ בשעה שהיו הטהרות בתוכה, אלא שלא ראוהו. ואילו לזו לאשה — אין לה שולים, שאין מקום בגופה בו מונח הדם ואינו יוצא החוצה, ומכיון שלא יצא אין לחשוש שהיה בה דם מקודם. הרי איפוא משמע מברייתא זו שזהו הסבר שיטתו של שמאי.

רָבָא אָמַר: טַעְמָא דְּשַׁמַּאי – מִשּׁוּם בִּטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי, אָמַר לוֹ שַׁמַּאי לְהִלֵּל: אִם כֵּן, בִּטַּלְתָּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

רבא אמר: טעמא [הטעם] של שמאי שהרואה דם דייה שעתה הוא משום בטול מצוות פריה ורביה. שכן אם תטמא טהרות למפרע, יירתעו אנשים מלשמש עם נשיהם מחשש שמא כבר יצא דם, אלא שעדיין לא נראה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא מפורשת גם כן כך, כהסברו זה של רבא], אמר לו שמאי להלל: אם כן, כשיטתך שיש לטמא את הרואה דם למפרע, בטלת בנות ישראל מקיום מצוות פריה ורביה.

וּמַאן דְּתָנֵי הַאי לִישָּׁנָא, הָא תַּנְיָא כִּי הָאֵיךְ לִישָּׁנָא דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה דָּם – מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי! הָתָם, הִלֵּל הוּא דְּקָטָעֵי, הוּא סָבַר: טַעֲמָא דְּשַׁמַּאי דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה דָּם – מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי, וְקָא מַקְשֵׁי לֵיהּ קוּפָּה.

ושואלים מעתה: ומאן דתני האי לישנא [ומי ששונה לשון זו, הסבר זה] שטעמו של שמאי הוא משום ביטול פריה ורביה, רבא, והא תניא כי האיך לישנא [הרי שנויה הברייתא המובאת קודם, ממנה נלמד כמו לשון זו, האחרת] שהטעם הוא משום שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא]! ומשיבים: התם [שם, בברייתא ההיא] הלל הוא דקטעי [שטעה] בהבנת שיטת שמאי. שהוא סבר כי טעמא [הטעם] של שמאי הוא משום שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא], ומשום כך קא מקשי ליה [הוא מקשה לו] מדין הטהרות בקופה.

וַאֲמַר לֵיהּ שַׁמַּאי: טַעֲמָא דִּידִי – מִשּׁוּם בִּטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּלְמַאי דְּקָטָעֵית נַמִי, דְּקָמָקְשִׁית קוּפָּה – לָזוֹ יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם, וְלָזוֹ אֵין לָהּ שׁוּלַיִם.

ואמר ליה [לו] שמאי בתשובה: אין הדבר קשה לשיטתי, שכן טעמא דידי [הטעם שלי] הוא אחר, משום בטול פריה ורביה. ואולם אף למאי דקטעית נמי דקמקשית [למה שטעית בהבנת שיטתי, גם כן, שאתה מקשה] מדין הקופה — גם לכך יש תשובה, שכן יש להבחין בין קופה לאשה, שהרי לזו יש לה שולים, ולזו אין לה שולים.

וּלְמַאן דְּתָנֵי הַאי לִישָּׁנָא, הָא תַּנְיָא כִּי הָאֵיךְ לִישָּׁנָא מִשּׁוּם בִּטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה!

ושואלים לצד ההפוך: ולמאן דתני האי לישנא [ולמי ששונה לשון זו], שטעמו של שמאי הוא משום שאם היה דם, היה הוא צריך לצאת קודם, הא תניא כי האיך לישנא [הרי שנויה ברייתא כמו הלשון האחרת] שטעמו של שמאי הוא משום בטול פריה ורביה!

הָכִי קָאָמַר לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: אִין, טַעֲמָא קָאָמְרַתְּ דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה דָּם – מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי, וּמִיהוּ – עֲשֵׂה סְיָיג לִדְבָרֶיךָ, דְּמַאי שְׁנָא מִכָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ דְּעָבְדִינַן סְיָיג?

ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] הלל לשמאי בברייתא זו: אין [אמנם כן], טעמא קאמרת [טעם שיש בו ממש אתה אומר] לנימוק שיטתך שאינה מטמאה למפרע, והוא משום שאם איתא דהוה [אמנם שהיה] דם, מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא], ומיהו [ואולם], למרות טעם זה, עשה סייג (גדר) לדבריך, וטמא את האשה למפרע, דמאי שנא [שכן מה שונה] דבר זה מכל מצוות התורה כולה דעבדינן [שאנו עושים] בהן סייג?

אָמַר לֵיהּ: אִם כֵּן בִּטַּלְתָּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה! וְהִלֵּל – מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה מִי קָאָמִינָא? לְטָהֳרוֹת הוּא דְּקָאָמִינָא!

אמר ליה [לו] שמאי להלל: אף אין לעשות כך, שאם כן, נמצא שבכך בטלת בנות ישראל מפריה ורביה! והלל משיב על כך: וכי מפריה ורביה מי קאמינא [האם אני אומר] שייחשבו לטמאות לבעליהן? רק לענין שיטמאו למפרע את הטהרות הוא דקאמינא [שאני אומר].

וְשַׁמַּאי – לְטָהֳרוֹת נַמִי לָא, דְּאִם כֵּן – לִבּוֹ נוֹקְפוֹ וּפוֹרֵשׁ.

ושמאי משיב על טענה זו: לגזור טומאה למפרע לטהרות נמי [גם כן] לא ראוי לעשות, משום שאם כן יהא הדין, יהא לבו של הבעל נוקפו (מכהו) שמא אשתו טמאה, ויהא פורש ממנה שלא כדין, ומבטל מצוות פריה ורביה.

(שׁוּלַיִם, בְּדוּקִין, מְכוּסִּין, בְּזָוִית, סִימָן). אִיתְּמַר: קוּפָּה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ טָהֳרוֹת בְּזָוִית זוֹ, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּזָוִית אַחֶרֶת. חִזְקִיָּה אָמַר: טָהֳרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת טְהוֹרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: טָהֳרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת טְמֵאוֹת. וְהָא (בֵּית) שַׁמַּאי וְהִלֵּל מוֹדוּ בְּקוּפָּה דְּטָהֳרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת טְמֵאוֹת!

המלים הבאות: שולים, בדוקין, מכוסין בזוית, הם סימן לזכרון העניינים שיידונו בסוגיה הבאה. איתמר [נאמר] בברייתא: קופה (סל) שנשתמשו בה והניחו טהרות בזוית זו של הקופה, ולאחר שהוציאו ממנה את הטהרות נמצא שרץ בזוית אחרת של הקופה, מה דין הטהרות? חזקיה אמר: הטהרות הראשונות, אלה שהוצאו מן הקופה קודם למציאת השרץ — טהורות, ואלה שהוצאו מן הקופה לאחר מציאת השרץ — טמאות. שמא נגע השרץ בטהרות. ואילו ר' יוחנן אמר: אף הטהרות הראשונות טמאות. ומקשים לשיטת חזקיה המטהר את הטהרות הראשונות: והא [והרי] שנינו ששמאי והלל מודו [מודים, מסכימים] בקופה שנמצא בה שרץ שהטהרות הראשונות טמאות!

כִּי מוֹדוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל – בְּקוּפָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שׁוּלַיִם, כִּי פְּלִיגִי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן – בְּקוּפָּה שֶׁאֵין לָהּ שׁוּלַיִם.

ומשיבים: כי מודו [כאשר מודים] שמאי והלל הרי זה דווקא בקופה שיש לה שולים (תחתית) והיא ניצבת על תחתיתה, וכשמוציאים דברים מהקופה, מוציאים מחלקה העליון, ואין השרץ הנמצא בחלקה התחתון של הקופה נראה. ואילו כי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן, הרי זה בקופה שאין לה שולים, שכשמוציאים דברים ממנה, מגביהים אחד מצדיה, וכל מה שנמצא בה יוצא אל מחוצה לה. ולכן לדעת חזקיה הטהרות הראשונות טהורות, שכן אילו היה שרץ מצוי בקופה, היו רואים אותו.

אֵין לָהּ שׁוּלַיִם – מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? אֵין לָהּ שׁוּלַיִם וְיֵשׁ לָהּ אוֹגָנִים.

ושואלים: אם מחלוקתם היא בקופה שאין לה שולים, אם כן מאי טעמא [מה טעם] מטמא ר' יוחנן אף את הראשונות, והרי אילו היה בה שרץ היו רואים אותו בשעת ההוצאה! ומשיבים: מדובר בקופה שאמנם אין לה שולים, אבל יש לה אוגנים (שפה כפופה פנימה), ושמא בשעת ההוצאה עצרו האוגנים את השרץ, ולכן לא ראוהו אז. וחזקיה סבור כי אף שיש לה אוגנים, אילו היה בה שרץ, היו רואים אותו בהוצאות הקודמות. ומתוך שלא ראוהו, ודאי לא היה שם.

וְהָתַנְיָא, הַמַּדְלֶה עֲשָׂרָה דְּלָיִים מַיִם בְּזֶה אַחַר זֶה וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן – הוּא טָמֵא וְכוּלָּן טְהוֹרִין. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לָהּ אוֹגָנִים, אֲבָל יֵשׁ לָהּ אוֹגָנִים – כּוּלָּן טְמֵאִין.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], המדלה (שואב בדלי מים מן הבור, ושופכם לכלי קיבול) בדלי אחד מלוא עשרה דליים מים בזה אחר זה, ונמצא שרץ באחד מהן — הוא, הדלי והמים שנשאבו בשאיבה שבה נמצא השרץ — טמא, וכולן, כל שאר המים שנשאבו בשאיבות האחרות — טהורין, שמניחים אנו שהשרץ נפל רק עתה לדלי הזה. ואמר ריש לקיש בפירושה של ברייתא זו משום (בשם) ר' ינאי: לא שנו הלכה זו שהשאר טהורים אלא בדלי שאין לה אוגנים, שבכגון זה ברור שלא היה השרץ בדלי בשאיבות הקודמות, אבל בדלי שיש לה אוגנים שיתכן שעיכבו את השרץ מלצאת — כולן, אף כל המים שבשאר השאיבות, טמאין.

לֵימָא חִזְקִיָּה לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי! מַיָּא – שָׁרְקִי, פֵּירֵי – לָא שָׁרְקִי.

ודנים: לימא [האם לומר] שחזקיה הסבור שאף שיש לה אוגנים, הטהרות הראשונות טהורות, לית ליה [אין לו, אינו סבור] כדברי ר' ינאי? ומשיבים: אין לדמות בין המקרים, שכן תכונתם של מיא [מים] שהם שרקי [מחליקים, ניגרים], ולכן די בהטייה קלה של הדלי כדי שיישפכו החוצה, ובכגון זה יש חשש (לדעת ר' ינאי) שמא נשאר השרץ בתוך הדלי ולא יצא החוצה, ואולם פירי [פירות] תכונתם שהם לא שרקי [מחליקים] מן הכלי שבו הם נמצאים, וכדי להוציאם מהקופה יש להפוך אותה לגמרי על פניה, ואילו היה השרץ בתוכה, בודאי היה נופל אז החוצה, למרות האוגנים. ולכן אם נמצא בה שרץ, מניחים אנו שלא היה השרץ בתוכה קודם.

אִי נַמִי: מַיָּא – לָא קָפֵיד עֲלַיְיהוּ, פֵּירֵי – קָפֵיד עֲלַיְיהוּ.

אי נמי [או גם כן] הבדל נוסף: במיא [מים] אם נשארו מעט מים בכלי — אדם לא קפיד עלייהו [מקפיד עליהם] על המים ולכן אין דולה המים מדייק לערות כל מה שבדלי, ויש לחשוש בדלי שיש לו אוגנים, שמא נמצא שרץ בתוכו כבר אז ולא יצא באחד מהעירויים הקודמים. ואולם בפירי [פירות] — אדם קפיד עלייהו [מקפיד עליהם, על הפירות הנשארים בכלי], ולכן ברור שיצאו מהכלי כל הפירות שבתוכו, אף שיש לו אוגנים, ואם היה בתוכו גם שרץ היה יוצא עמהם.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כִּי מוֹדוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל – בְּקוּפָּה שֶׁאֵינָהּ בְּדוּקָה,

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: כי מודו [כאשר מסכימים] שמאי והלל שיש להעמיד את הטהרות הראשונות בחזקת טמאות, הרי זה מדובר דווקא בקופה שאינה בדוקה, שלא נבדקה בזמן שניתנו בתוכה הטהרות, ולכן אין לה חזקת טהרה.