אִשָּׁה שֶׁיָּצְתָה מְלֵאָה וּבָאָה רֵיקָנִית, וְהֵבִיאָה לְפָנֵינוּ שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעִין טְהוֹרִין, וַעֲשָׂרָה שָׁבוּעוֹת אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר.

אשה שיצתה (שיצאה) מביתה כשהיא מלאה (הרה), ולאחר זמן רב באה (חזרה) כשהיא ריקנית, והרי שילדה בתוך תקופה זו, ואולם אין היא יודעת דבר באשר ללידה זו, מתי ילדה ומה ילדה. והביאה (ומזמן שבאה) לפנינו חלפו עליה שלשה שבועין (שבועות) טהורין (שלא ראתה בהם כל דם). ולאחר שלושת השבועות הללו עברו עליה עשרה שבועות, שבהם היה שבוע אחד טמא (שראתה בו בכל יום ויום) ושבוע אחד טהור (שלא ראתה בו כלל), מה דינה של זו?

מְשַׁמֶּשֶׁת לְאוֹר שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, וּמַטְבִּילִין אוֹתָהּ תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ טְבִילוֹת, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ לִטְבִילָה שֶׁתְּהֵא בָּאַחֲרוֹנָה.

משמשת עם בעלה רק לאור (בליל) בתחילת היום השלשים וחמש לבואה, שהוא סוף השבוע החמישי, ושוב אינה משמשת. ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות של מצוה, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: דיה בשלשים וחמש טבילות. ר' יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה אחת שתהא באחרונה.

בִּשְׁלָמָא שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן לֹא מְשַׁמֶּשֶׁת – אֵימַר: יוֹלֶדֶת זָכָר הִיא, שָׁבוּעַ שֵׁנִי – אֵימַר: יוֹלֶדֶת נְקֵבָה הִיא,

ומעתה לשיטתו זו של ר' יהושע בן לוי שהאשה שהוחזקה כהרה, הולכים בדינה אחר רוב יולדות היולדות ולד שלם, יש לשאול: בשלמא [זה נוח, מובן] מדוע האשה הזו בשבוע ראשון לא משמשת עם בעלה, אף שלא ראתה בשבוע זה — שכן אימר [יש מקום לומר]: יולדת זכר היא, וילדה אותו סמוך מאד לחזרתה לכאן, ושבוע ראשון זה הריהו משבעת ימי טומאה ליולדת זכר. וכמו כן מובן גם כן מדוע אינה משמשת עם בעלה בשבוע השני לחזרתה לכאן — שכן אימר [יש מקום לומר]: יולדת נקבה היא, ושמא שבועיים אלה הינם בכלל שבועיים ימי טומאה של יולדת נקבה.

שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי – אֵימַר: יוֹלֶדֶת נְקֵבָה בְּזוֹב הִיא,

וכמו כן מובן מדוע אינה משמשת עם בעלה גם בשבוע השלישי לחזרתה לכאן — שכן אימר [יש מקום לומר]: יולדת נקבה בזוב (שהיתה זבה שלושה ימים לפני הלידה, ולא בגלל צער הלידה) היא, שצריכה למנות שבעה נקיים רק לאחר שבועיים של ימי טומאה הנוהגים בלידת נקבה.

אֶלָּא שָׁבוּעַ רְבִיעִי – אַף עַל גַּב דְּקָא חַזְיָא דָּם – תְּשַׁמֵּשׁ, דְּהָא דָּם טָהוֹר הוּא! לָאו מִשּׁוּם דְּלָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא?

אלא שבוע רביעי, אף על גב דקא חזיא [אף על פי שהיא רואה] בו דם, מדוע לא תשמש בו עם בעלה, דהא [שהרי] ודאי דם טהור הוא, שהרי אם הולכים אנו רוב נשים היולדות ולד שלם, אף אשה זו יש לה ימי טהרה כשאר יולדות, ובשבוע הרביעי הריהי בתוך ימים אלה! לאו [האם לא] נסיק מכאן שטעם הדבר הוא משום דלא אזלינן בתר רובא [שאין אנו הולכים אחר רוב], וקשה לשיטת ר' יהושע בן לוי.

אֶלָּא מַאי ״לָא יָדַעֲנָא מַאי תְּיוּבְתָּא״? אֵימַר: הִרְחִיקָה לֵידָתָהּ.

אלא מעתה יש להסביר את דברי רבין, מאי [מה פירוש] "לא ידענא מאי תיובתא" ["איני יודע מה הקושיה"]? שכן אימר [יש מקום לומר]: אכן הולכים אחר רוב הנשים היולדות ולד מעולה, ואשה זו בחזקת מי שילדה, ואולם אין הוכחה שילדה ביום שלפני בואה, ואפשר שהרחיקה לידתה, שהיה יום לידתה בזמן מרוחק הרבה לפני חזרתה לביתה, והסתיימו להם ימי טהרה זה מכבר.

הַךְ שָׁבוּעַ חֲמִישִׁי דְּטָהוֹר הוּא, תְּשַׁמֵּשׁ!

ושבים לדון בברייתא זו לגופה. לאחר שהוסבר מדוע אינה משמשת עם בעלה בארבעת השבועות הראשונים מאז חזרתה, יש לברר: הך [זה] השבוע החמישי שטהור הוא — תשמש בו, ומדוע הותרה לשמש רק בליל יום השלושים וחמישה, שהוא סופו של שבוע זה.

הַךְ שָׁבוּעַ רְבִיעִי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא מְסַפְּקִין בְּסוֹף לֵידָה וּבִתְחִלַּת נִדָּה. וְעֶשְׂרִין וּתְמַנְיָא גּוּפֵיהּ, אֵימַר: תְּחִלַּת נִדָּה הִיא, וּבָעֲיָא לְמֵיתַב שִׁבְעָה לְנִדָּתָהּ.

ומסבירים: טעם הדבר משום שהך [זה] השבוע הרביעי, שראתה בו בכל יום, בכל יומא ויומא [יום ויום] שבו מספקין [מסופקים אנו] מה טיבה של ראייה זו שראתה, שמא חלה בסוף תקופת ימי טוהר לידה והריהי איפוא בתחלת ימי נדה, וצריכה למנות שבעה ימי נדה מיום זה. ומשום כך אף ביום עשרין ותמניא גופיה [עשרים ושמונה עצמו], כלומר, ביום האחרון של השבוע הרביעי מאז חזרה האשה, יש להסתפק בו ואימר [ואמור, נאמר] שמא כל ראיותיה עד יום זה היו בימי טהרה של לידה, וראייה זו תחלת נדה היא, ולכן בעיא למיתב [צריכה לשבת] שבעה ימים לנדתה בשבוע הבא, השבוע החמישי לחזרתה. ולכן רק בליל היום השלושים וחמישה מותרת לשמש עם בעלה.

בְּעֶשְׂרִים וְחַד תְּשַׁמֵּשׁ!

ושואלים עוד: מדוע אסורה לשמש בכל שלושת השבועות הראשונים מאז בואה, והרי האיסור עליה לשמש בשבוע האחרון אינו אלא משום החשש של לידה בזוב, ואולם הזבה יכולה להיטהר ביום השביעי לספירתה, ולטבול בו, ונמצאת איפוא שביום העשרים וחד [ואחד] בבוקר יכולה היא שתשמש (אחר שתטבול)!

רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דַּאֲמַר: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק. לְאוֹרְתָא תְּשַׁמֵּשׁ! כְּשֶׁרָאֲתָה בָּעֶרֶב.

ומשיבים: ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אסור לעשות כן, לשמש לאחר הטבילה ביום השביעי, וטעם הדבר: שמא תבא האשה לאחר ששימשה מבעוד יום לידי ספק, שתראה מבעוד יום, ונסתר בכך מנין שבעת הנקיים שספרה, ונמצא ששימשה באיסור. ושואלים: אם כן אל תשמש בבוקר של יום העשרים ואחד, ואולם לאורתא [בערב] של יום זה תשמש, שהרי לא ראתה במשך היום דבר שיסתור את מנין שבעת ימי הנקיים שמנתה! ומשיבים: מדובר בברייתא זו כשראתה בערב.

״וּמַטְבִּילִין אוֹתָהּ תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ טְבִילוֹת״. שָׁבוּעַ קַמָּא מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בְּלֵילְוָתָא – אֵימַר: יוֹלֶדֶת זָכָר הִיא.

ודנים עוד בדברי הברייתא. שנינו בה כי לשיטת בית שמאי מטבילין אותה תשעים וחמש טבילות. והסבר הדבר: שבוע קמא [ראשון] — מטבילין אותה כל יום בלילותא [בלילות], שכן כיון שאין אנו יודעים את זמן הלידה ולא את מין הוולד, אימר [יש מקום לומר]: יולדת זכר היא זו, ובכל לילה יש מקום לומר שבו הסתיימו שבעת ימי הטומאה של יולדת זכר, וצריכה היא לטבול ככל המסיימת ימי טומאה.

שָׁבוּעַ שֵׁנִי מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בְּלֵילְוָתָא – אֵימַר: יוֹלֶדֶת נְקֵבָה הִיא, בִּימָמָא – אֵימַר: יוֹלֶדֶת זָכָר בְּזוֹב הִיא.

בשבוע שני — מטבילין אותה כל יום ויום בלילותא [בלילות], שכן אימר [יש מקום לומר] באופן דומה לזה שנאמר ביחס לשבוע הראשון, שמא יולדת נקבה היא זו, ובכל יום ויום בשבוע זה הסתיימו ארבעה עשר ימי הטומאה של יולדת נקבה, וצריכה היא לטבול בלילה טבילה זו של מצוה. ומלבד טבילות אלה של לילה שטובלת בשבוע השני, טובלת היא בו אף ביממא [בימים, בבקרים], שכן אימר [יש מקום לומר]: שמא אשה זו יולדת זכר בזוב היא, ובכל אחד מימי השבוע הראשון יש לומר שבו הסתיימו שבעת ימי טומאה של היולדת זכר והחלו שבעת ימי נקיות של היולדת זכר בזוב ומסתיימים במהלך השבוע השני. ומשום כך, בכל יום בבוקרו של השבוע השני צריכה היא לטבול טבילת זבה, שדינה לטבול בבוקר.

שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי מַטְבִּילִין לָהּ בִּימָמָא – אֵימַר: יוֹלֶדֶת נְקֵבָה בְּזוֹב הִיא,

וכמו כן בשבוע שלישי מטבילין לה ביממא [אותה בימים] מאותה סיבה שכן אימר [יש מקום לומר] שיולדת נקבה בזוב היא, והסתיימו ימי טומאתה בשבוע השני, והחלה ספירת ימי נקיים של זבה לאחריהם, ומסתיימים הם במהלך השבוע השלישי, וטובלת היא בבוקרו של כל יום בשבוע זה משום זבה.

בְּלֵילְוָתָא – בֵּית שַׁמַּאי לְטַעֲמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: טְבוּלַת יוֹם אָרוֹךְ בָּעֵי טְבִילָה.

וגם בלילותא [בלילות] טובלת שכן בית שמאי לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם], דאמרי [שהם אומרים] בסוף מסכת נדה כי טבולת יום ארוך (לאחר שהשלימה ששים וששה ימי טהרה הבאים לאחר ארבעה עשר ימי טומאה שלאחר לידת נקבה) בעי [צריכה] טבילה, ולכן גם בכל לילה מלילי השבוע השלישי צריכה היא לטבול, שמא בדיוק בלילה זה הסתיימו שמונים הימים הללו. נמצא מספר הטבילות לחשבון זה שלושים וחמישה, וכן מוסיפה היא לטבול בלילות הבאים עד לכדי תשעים וחמש טבילות, מחשש שמא דווקא בלילות הבאים מסתיימים.