פְּרִידָה אַחַת עָפָר וְנָפֵיל לֵיהּ שִׁיעוּרָא!

פרידה [גרגיר] אחת עפר, ומתבטלת בכך פרידת העפר ומצטרפת לשיעור הרקב, ובכך (ונפיל) ליה שיעורא [(ויפול), וירבה לו השיעור] של הרקב!

אֶלָּא אֲמַר רַבָּה: הַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סוֹפוֹ כִּתְחִלָּתוֹ, מַה תְּחִלָּתוֹ – נַעֲשָׂה לוֹ דָּבָר אַחֵר גַּנְגִּילוֹן, אַף סוֹפוֹ – נַעֲשָׂה לוֹ דָּבָר אַחֵר גַּנְגִּילוֹן.

אלא אמר רבה: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' שמעון, שאנו אומרים שיהא דין סופו של הרקב כדין תחלתו, כשאך החל הרקב להיעשות. ומעתה, מה בתחלתו — אם התערב דבר אחר, שאינו מגוף המת עם גוף המת — נעשה לו דבר אחר זה גנגילון (ביטול) לרקב המת, שכן אין רקב המת מטמא אלא אם כן נעשה מן המת בלבד, אף בסופו שכבר יש רקב המת, אם נתערב בו דבר אחר — נעשה לו דבר אחר זה גנגילון.

מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָקָב וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב: נִקְבַּר עָרוּם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ, אוֹ עַל גַּבֵּי רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים – זֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָקָב,

ושואלים: מאי [מה] היא אותה הלכה שנסמך עליה לימוד זה, שאין רקב המת נחשב אלא לעצמו, ובלא תערובת? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: איזהו מת שיש לו רקב (שהרקב שלו מטמא), ואיזהו מת שאין לו רקב (שהרקב שלו אינו מטמא)? אם נקבר המת כשהוא ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים, וכיוצא באלו שאין דבר חיצוני המגיע אליו מבעד לארון של שיש או רצפה של אבנים — זהו מת שיש לו רקב.

וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב – נִקְבַּר בִּכְסוּתוֹ, אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ, אוֹ עַל גַּבֵּי רִצְפָּה שֶׁל לְבֵנִים – זֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב. וְלֹא אָמְרוּ רָקָב – אֶלָּא לַמֵּת בִּלְבַד, לְמַעוּטֵי הָרוּג – דְּלָא.

ואיזהו מת שאין לו רקב? זה שנקבר בכסותו, או בארון של עץ, או על גבי רצפה של לבנים, שבכל אלו מתערב ברקבון הגופה דבר שאינו מגוף המת — זהו מת שאין לו רקב. ועוד בהגדרה ההלכתית של רקב המת: לא אמרו חכמים שנוהג דין רקב המת אלא למת מעצמו בלבד, ובא הדבר ללמדנו כי יש למעוטי [למעט] מכלל דין זה את ההרוג שיצא מקצת מדמו כשנהרג. שכיון שאין הוא מת שלם, שהרי נחסר מגופו, לא.

גּוּפָא: מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ עָפָר כָּל שֶׁהוּא – טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בַּבַּית – הַבַּיִת טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

עתה דנים בברייתא שהובאה קודם לצורך בירור שיטת ר' שמעון, לגופא [גופה, לעצמה] ובהרחבה. שיעור מלא תרוד רקב המת, שהוא השיעור המטמא בטומאת אוהל, שנפל לתוכו עפר כל שהוא — טמא, ור' שמעון מטהר. מלא תרוד רקב שנתפזר בבית, והריהו נמצא עתה במקומות שונים בבית — הבית טמא, שהרי יש באוהל כשיעור המטמא אותו, אף שאינו במקום אחד. ואילו ר' שמעון מטהר אף במקרה זה.

וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמַעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן – מִשּׁוּם דְּמִכְנִיף, אֲבָל נִתְפַּזֵּר – אֵימָא מוֹדוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני הדינים הללו. משום דאי אשמעינן קמייתא [שאם השמיע לנו שנחלקו רק בדין הראשון] — הייתי אומר כי דווקא בההיא קאמרי רבנן [באותו מקרה הוא שאמרו חכמים] שהבית טמא — משום דמכניף [שכנוס] הוא רקב המת במקום אחד. אבל אם נתפזר רקב המת — אימא מודו [אמור שמודים] לו לר' שמעון שאינו מטמא באהל, משום אין מאהיל וחוזר ומאהיל, שאין הדבר המאהיל על רקב שאין בו כדי שיעור המטמא מצטרף לדבר המאהיל אף הוא על רקב שאין בו כדי שיעור.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהָא – בְּהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן, צְרִיכָא.

וכמו כן מצד שני, אי אשמעינן בהא [אם היה משמיענו רק בזה, בנתפזר הרקב] — הייתי אומר כי דווקא בהא [בזה] אמר ר' שמעון שהבית טהור, משום שאין מאהיל וחוזר ומאהיל, אבל בהא [בזה, בנפילת עפר לתוך רקב] אימא [אמור] שמודה ר' שמעון להו לרבנן [להם לחכמים] שהבית טמא, לכן צריכא [צריך] שייאמרו שני המקרים.

תַּנְיָא אִידָךְ: מְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית הַקְּבָרוֹת – טָמֵא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁאֵין בּוֹ מְלֹא תַּרְוָד רָקָב.

ועוד במחלוקות ר' שמעון וחכמים בדין רקב המת, תניא אידך [שנויה משנה אחרת במסכת אהלות]: היה בבית שיעור מלא תרוד ועוד של עפר בית הקברות — הרי הבית טמא באוהל, ור' שמעון מטהר. ומבררים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים המטמאים]? לפי שאי אפשר למלא תרוד ועוד עפר בית הקברות שאין בו כדי שיעור מלא תרוד רקב, והרי יש בו איפוא כשיעור רקב המטמא באוהל.

הָשְׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם סוֹפוֹ כִּתְחִלָּתוֹ, גַּבֵּי שִׁלְיָא מַאי טַעֲמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ.

ושואלים: השתא [עכשיו] שאמרת כי טעמא [הטעם] של ר' שמעון המטהר את הבית מטומאת אוהל ברקב המת שהתערב בו עפר משום סופו כתחלתו, אם כן גבי [אצל, בדין] שליא הנמצאת בבית שר' שמעון מטהר בה משום טומאת אהל, מאי טעמא [מה הטעם]? אמר ר' יוחנן: משום בטול ברוב נגעו בה, שכן הולד שנימוח בתוך השליה בטל בדמי הלידה המרובים.

וְאָזְדָא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם – הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

ומסבירים את שיטת ר' יוחנן: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אמר ר' יוחנן: ר' שמעון ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד. ומפרט: ר' שמעון — הא דאמרן [כהסבר זה שאמרנו] שבטל מיחוי הולד בדם הלידה המרובה ממנו, ואילו ר' אליעזר — דתניא [שכן שנויה משנה במסכת בכורות], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה כגון פרה, שלא ילדה עד כה ולד, ששפעה (שהפילה) חררת (חתיכת) דם — הרי זו החתיכה תקבר, שנוהגים בה כבקדושת בכור, ופטורה בהמה זו מן הבכורה בולד הבא שיוולד לה.

וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא עֲלָהּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא. וּמֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, אַמַּאי תִּקָּבֵר? כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

ותני [ושנה] ר' חייא עלה [עליה, על משנה זו]: חתיכת דם זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, שאין אנו חוששים שהיה בחתיכה זו ולד המטמא באלו. ודנים בדברי ר' חייא: וכי מאחר שחתיכת דם זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, אמאי [מדוע] תקבר? ומשיבים: אף שאין בה באמת קדושת בכורה, עושים כן כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה בולד הבא שיוולד לה.

אַלְמָא וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וְאַמַּאי תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ.

ושואלים על תירוץ זה: אם אכן חתיכת דם זו פוטרת מן הבכורה, אלמא [נסיק מכאן] כי ולד מעליא [מעולה, שלם] הוא, ואם כן אמאי תני [מדוע שנה] ר' חייא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא? אמר ר' יוחנן בתשובה: זה שאין החתיכה מטמאה באלו, אינו משום שאינה ולד, אלא שמיחוי ולד זה התערב בדם החתיכה, ומשום בטול ברוב נגעו בה.

אָמַר רַבִּי אַמִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה.

ודנים עוד בשיטת ר' שמעון המטהר מטומאת האוהל את הבית שנמצאת בו שליה, אמר ר' אמי שכך אמר ר' יוחנן: ומודה ר' שמעון שאמו טמאה לידה.

אֲמַר הַהוּא סָבָא לְרַבִּי אַמִי: אַסְבְּרָא לָךְ טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר קְרָא ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״ וגו׳ – אֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה אֶלָּא כְּעֵין שֶׁהִזְרִיעָה – טְמֵאָה לֵידָה.

אמר ההוא סבא [זקן, חכם אחד] לר' אמי: אסברא [אסביר] לך את טעמא [טעם] דבריו אלה של ר' יוחנן, שכן אמר קרא בדין טומאת לידה: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא" (ויקרא יב, ב) — אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, שהיה הולד שנמחה כזרע בלבד — טמאה לידה.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שָׁפִיר שֶׁטְּרָפוּהוּ בְּמֵימָיו – נַעֲשָׂה כְּמֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ.

ועוד בדין הולד הנימוח לענין טומאת אוהל, ריש לקיש אמר: השפיר (העובר) הנתון במי השפיר שטרפוהו (שטלטלוהו בחוזקה ומחוהו) במימיו (שנמחקה) צורתו, והרי הוא כמי שאינו קיים עוד, ואינו מטמא באוהל. אמר

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: מֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ מְנָלַן דְּטָהוֹר? אִילֵימָא מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדָּלָאָה, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדָּלָאָה אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי: מֵת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדוֹ קַיֶּימֶת – טָמֵא, מַעֲשֶׂה הָיָה וְטִמְּאוּ לוֹ פְּתָחִים גְּדוֹלִים,

ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: ומת שנתבלבלה צורתו מנלן [מנין לנו] שהוא טהור? אילימא [אם תאמר] שנלמד הדבר מהא [מדבר זה] שאמר ר' שבתאי שכך אמר ר' יצחק מגדלאה, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] שאמר זאת ר' יצחק מגדלאה שכך אמר ר' שבתאי: מת שנשרף ושלדו קיימת — טמא. ומעשה שכזה היה, וטמאו לו (מחמתו) את הנמצא תחת הפתחים הגדולים בבית שהיה בו מת זה, שכן ראויים הם להוציא דרכם את המת אל מחוץ לבית.