תַּנּוּרֵי בָנוֹת טֶפַח, דְּתַנְיָא: תַּנּוּר – תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

תנורי הבנות הקטנות, העשויים למשחק. דתניא [שכן שנינו במשנה במסכת כלים]: התנור של חרס מקבל טומאה בתחלתו (לאחר גמר מלאכתו) אם הוא בן ארבעה טפחים. וכן אם נטמא התנור, ונשבר, ויש בין שיריו (שבריו) שבר שגודלו ארבעה טפחים — הריהו עדיין טמא, ולא יצא מכדי טומאתו, אלו דברי ר' מאיר,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּגָדוֹל, אֲבָל בְּקָטָן – תְּחִלָּתוֹ כָּל שֶׁהוּא, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ, וּשְׁיָרָיו – בְּרוּבּוֹ.

וחכמים אומרים: במה דברים אלה אמורים — דווקא בתנור גדול, אבל בתנור קטן, דינו כך: בתחלתו הריהו מקבל טומאה אף ששיעורו כל שהוא משתגמר מלאכתו, ושיריו — עדיין טמאים הם, עד שישבר ברובו.

וְכַמָּה ״כָּל שֶׁהוּא״? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: טֶפַח, שֶׁכֵּן עוֹשִׂין תַּנּוּרֵי בָנוֹת טֶפַח! בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירִי.

ומסבירים: כמה הוא שיעור זה הנקרא "כל שהוא"? אמר ר' ינאי: טפח, שכן כך עושין תנורי בנות בשיעור טפח. הרי איפוא שיש עוד דברים, מלבד החמישה שמנה ר' אושעיה זעירא דמן חבריא, ששיעורם טפח! ומתרצים: מנין זה של חמישה דברים הריהו בדברים המוסכמים על הכל, אבל בדברים הנתונים בפלוגתא [במחלוקת], כגון זה בשיעור התנור — לא קמיירי [אינו עוסק].

הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי – הָא נַמִי פְּלוּגְתָּא הִיא. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ טֶפַח – אֶלָּא מִן הַתַּנּוּר וְלַכּוֹתֶל.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך], לתירוץ זה, שאין המנין כולל דברים שבמחלוקת, הא נמי [אף זו, בדין האבן היוצאת מן התנור גם כן] פלוגתא [מחלוקת] היא, ולכן לא נכללה במנין חמשת הדברים ששיעורם טפח. ומהי מחלוקת זו? דקתני סיפא [שהרי הוא התנא שונה בסוף המשנה במסכת כלים], אמר ר' יהודה, לא אמרו חכמים שרק עד טפח הריהו חיבור בתנור, אלא רק כאשר נתונה האבן הזו בצד שמן (בין) התנור ולכותל. שכן במקרה זה, כל שבולט יותר מטפח עומד להיחתך, כדי שיוכל התנור להינתן סמוך לכותל, ולכן אין הוא חיבור. אבל אם היתה האבן בולטת לצד פנים הבית, ולא לצד כתליו, אף אם שיעורה יותר מטפח הריהי נחשבת כחיבור לתנור.

וְהָאִיכָּא מִסְגֶּרֶת טֶפַח! בְּדִכְתִיבָן לָא קָא מַיְירֵי. וְהָאִיכָּא כַּפּוֹרֶת טֶפַח! בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי.

וממשיכים ושואלים על דברי ר' אושעיה זעירא דמן חבריא: והאיכא [והרי יש] את מסגרת שולחן לחם הפנים שבמקדש שנאמר ששיעורה טפח! ומשיבים: בדברים דכתיבן [שכתובים] שיעורם במפורש במקרא לא קא מיירי [אין הוא מדבר]. ושואלים: והאיכא [והרי יש] את הכפורת ששיעורה טפח, ואין שיעורה נזכר במפורש במקרא! ומתרצים: בקדשים לא קמיירי [אינו עוסק].

וְהָאִיכָּא: דַּיָּהּ לְקוֹרָה שֶׁהִיא רְחָבָה טֶפַח! בִּדְרַבָּנַן לָא קָמַיְירִי, אֶלָּא בְּדִכְתִיבָן וְלָא מְפָרְשִׁי שִׁיעוּרַיְיהוּ.

ושואלים: והאיכא [והרי יש] הלכה בדין המבוי בשבת, לענין שמותר הטלטול בו על ידי תיקון קורה, ושנינו בה כי דיה לקורה זו שהיא רחבה טפח שתתיר את הטלטול במבוי! ומתרצים: בדברים שהם מדרבנן [דברי חכמים] לא קמיירי [אינו עוסק], אלא רק בדברים דכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו [שכתובים בתורה, ואולם אין מפורש שיעורם].

יָתֵיב רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא בְּוָלָד, מִכָּאן וְאֵילָךְ – חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

שנינו במשנה כי המפלת שליה הריהי יושבת ימי טומאה וימי טהרה כיולדת זכר וכיולדת נקבה. ועוד בענין זה נמסר: יתיב [ישב] רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב כהנא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר] שכך אמר רב יהודה, אמר רב: יצאה שליה מן האשה היולדת אם היה זה כל שלשה ימים הראשונים שלאחר לידת הולד — תולין (מייחסים) את השליא הזו בולד שנולד, שבשליה זו היה הולד נתון, ואולם אם יצאה השליה מכאן ואילך, יותר משלושה ימים שלאחר הלידה — חוששין לולד אחר שהיה בשליה זו, ונוהגים בה דיני האשה המפלת שליה.

אֲמַר לֵיהּ: וּמִי אֲמַר רַב הָכִי? וְהָאֲמַר רַב: אֵין הַוָּלָד מִתְעַכֵּב אַחַר חֲבֵירוֹ כְּלוּם! אִישְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא כָּאן – בְּנֵפֶל, כָּאן – בְּבֶן קַיָּימָא?

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב יצחק: ומי [והאם] אכן אמר רב הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב עצמו: אין הולד הנולד שני מתעכב במעי אמו לאחר לידת חבירו (העובר שקדם לו) כלום! אישתיק [שתק] רב יצחק בר שמואל, ולא השיב על שאלה זו. אמר ליה [לו] רב כהנא לרב יצחק בר שמואל: ודלמא [שמא] אין זו סתירה בין דברי רב, שכן ניתן לומר שכאן שאמר רב שיש שהולד השני יוצא אף לאחר שלושה ימים מלידת קודמו — הרי זה בנפל, שלא נולד בתחילה ולד בן קיימא. ואילו כאן שאמר רב שאין הולד השני מתעכב אחר לידת הולד שקדם לו — הרי זה בשנולד בתחילה בן קיימא?

אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ דְּרַב? בְּפֵירוּשׁ אֲמַר רַב הָכִי: הִפִּילָה נֵפֶל, וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא – כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא בְּוָלָד, מִכָּאן וָאֵילָךְ – חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. יָלְדָה וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא – אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

אמר ליה [לו] רב יצחק בר שמואל לרב כהנא: וכי את אמרת לשמעתתיה [אתה האומר את שמועתו] זו של רב, ומפרשה לפי סברתך? בפירוש אמר רב הכי [כך]: הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא — כל שלשה ימים תולין את השליא בולד, מכאן ואילך — חוששין לולד אחר. ילדה בן קיימא, ואחר כך הפילה שליא — אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר.

שְׁמוּאֵל וְתַלְמִידֵי דְּרַב וְרַב יְהוּדָה הָווּ יָתְבֵי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְׁיָא מִדְּוִיל לְאַפַּיְיהוּ, בָּאלִי וְאָתֵי, אֲמַר: אָתֵי לָן גַּבְרָא דְּרָמֵינַן לֵיהּ בְּגִילָא דְּחִטְּתָא, וּמִרְמֵי וּמִדְחִי.

בענין זה מסופר: שמואל, ותלמידי רב, ורב יהודה הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף והלך] רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשיא מהמקום דויל לאפייהו באלי ואתי [לקראתם כשהוא ממהר ובא], אמר שמואל: הנה אתי לן גברא [בא אלינו אדם] דרמינן ליה בגילא דחטתא [שרואים אותו נופל בקש החיטה, כלומר, בדבר קל] ומרמי ומדחי [והוא נופל ונדחה], כלומר אינו יכול להשיב אף על קושיה קלה,

אַדְּהָכִי אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי אֲמַר רַב בְּשִׁלְיָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב: אֵין תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁל קַיָּימָא. שַׁיְילִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְכָל תַּלְמִידֵי דְּרַב וְאָמְרִי לֵיהּ הָכִי, הֲדַר חַזְיֵיהּ לְרַב יְהוּדָה בִּישׁוּת.

אדהכי אתא [בתוך כך הוא בא]. אמר ליה [לו] שמואל: מאי [מה, איזה] חידוש אמר רב בענין המפלת שליא? אמר ליה [לן]: הכי [כך] אמר רב: הפילה האשה ולד ולאחר מכן הפילה שליה, אין תולין את השליא בולד, אלא באופן שהולד הוא דבר של קיימא (שהיה יכול לחיות אם היו מסתיימים ימי עיבורו), אבל אם לא היה הולד בר קיימא (שאם היו מסתיימים ימי הריונו של הולד לא היה חי) — יש לחשוש שמא ולד אחר היה בשליה. שיילינהו [שאל אותם] שמואל לכל תלמידי רב שהיו נוכחים במקום, האם אכן כך אמר רב, ואמרי ליה [ואמרו לו]: אכן הכי [כך] אמר רב. הדר [החזיר פניו] שמואל חזייה [התבונן] ברב יהודה בישות [שלא בטובה], שכן אף רב יהודה מתלמידי רב היה, והקפיד עליו שמואל על שלא מסר דברים אלה לשמואל רבו, לאחר פטירת רב.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל מֵרַבִּי: הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת עוֹרֵב וְשִׁלְיָא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין תּוֹלִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ שִׁלְיָא.

ועוד בענין האשה המפלת, בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יוסי בן שאול מרבי: המפלת דמות עורב ושליא מהו דינה, האם יש לייחס את השליה לדמות עורב זו, או שמא יש לחשוש לולד אחר שהיה בשליה זו? אמר ליה [לו]: אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא, וכיון שאין בעורב שליה, אין לייחס לו שליה זו.

קְשׁוּרָה בּוֹ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שָׁאַלְתָּ. אֵיתִיבֵיהּ: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְשִׁלְיָא עִמָּהֶן, בִּזְמַן שֶׁהַשִּׁלְיָא קְשׁוּרָה עִמָּהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, אֵין שִׁלְיָא קְשׁוּרָה עִמָּהֶן – חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, הֲרֵינִי מַטִּיל עֲלֵיהֶן

הוסיף ר' יוסי בן שאול ושאל: היתה השליה קשורה בו בדמות העורב מהו דינה. אמר ליה [לו]: דבר שאינו בנמצא כלל שאלת. איתיביה [הקשה עליו] ר' יוסי בן שאול: והרי שנינו: המפלת מין בהמה או חיה וכן עוף ושליא עמהן, בזמן שהשליא קשורה עמהן — אין חוששין לולד אחר, ובזמן שאין השליא קשורה עמהן — חוששין לולד אחר, ובמקרה זה הריני מטיל עליהן