וְטוֹרְדִין אוֹתוֹ, אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן – שֶׁהַשֶּׁמֶן רַךְ וּמְצַחְצְחוֹ. וְאֵין רוֹאִין אֶלָּא בַּחַמָּה.

וכתוצאה מכך, הריהם טורדין (ממעכים) אותו את השפיר, אלא בודקין אותו באמצעות שמן — משום שהשמן הריהו רך ומצחצחו (מנקה ומבריק) את הדבר עליו הוא נמשח, וכך ניתן לראות היטב מהו מינו של שפיר זה. ועוד בדין בדיקה זו: אין רואין (בוחנים את השפיר) אלא באור החמה.

כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ? כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ? כִּדְאָמְרִינַן! אֶלָּא: בַּמֶּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא?

ושואלים: כיצד בודקין אותו? ותוהים על עצם השאלה: כיצד בודקין אותו? והרי זה כדאמרינן [כמו שאמרנו]! אלא מסבירים את השאלה: במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא?

אַבָּא שָׁאוּל בַּר נָשׁ, וְאָמְרִי לָהּ אַבָּא שָׁאוּל בַּר רְמָשׁ אוֹמֵר: מֵבִיא קֵיסָם שֶׁרֹאשׁוֹ חָלָק וּמְנַעְנֵעַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אִם מְסֻכְסָךְ – בְּיָדוּעַ שֶׁזָּכָר הוּא, וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁנְּקֵבָה הִיא.

אבא שאול בר נש, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשמו של אבא שאול בר רמש, אומר: האדם הבודק את השפיר מביא קיסם (כפיס עץ דק) שראשו חלק, ומנענע (מניע) אותו באותו מקום (מקום הערוה), ורואה: אם הקיסם מסכסך (נתקל ומופרע) בזמן שמניעים אותו שם — בידוע שזכר הוא, ואיבר המין הוא שמפריע לתנועת הקיסם. ואם לאו [לא], שתנועת הקיסם אינה מופרעת — בידוע שנקבה היא.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אֲבָל מִן הַצְּדָדִין – אֵימָא: כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם נִינְהוּ.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו חכמים אופן בדיקה זה אלא רק כשמניעים אותו מלמטה למעלה. אבל אם הניעו את הקיסם מן הצדדין (מצד לצד), אף אם הופרעה התנועה של הקיסם — אין זה מעיד שזכר הוא, שכן אימא [יש מקום לומר] שנקיבה היא, וכותלי בית הרחם נינהו [הם] שהפריעו לתנועתו.

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: תָּנָא, אִם הָיְתָה נְקֵבָה – נִדּוֹנָה כִּשְׂעוֹרָה סְדוּקָה. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: וְדִילְמָא חוּט שֶׁל בֵּיצִים נִינְהוּ? אֲמַר אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא בֵּיצִים גּוּפַיְיהוּ – לָא יְדִיעִי, חוּט שֶׁל בֵּיצִים – יְדִיעַ?!

שנינו בברייתא זו בסימני השפיר המרוקם, שאם היה איבר המין כצורת שעורה לאורכה, הרי זו נקבה. ועל כך אמר רב אדא בר אהבה: כך תנא [שנה] החכם בנוסח שלם של הדברים: "אם היתה נקבה — נדונה כשעורה סדוקה לאורכה". מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן: ודילמא [ושמא] אין שעורה סדוקה זו אלא חוט של ביצים (כעין חוט המפריד בין ביצי הזכר ונראה כסדק עמוק) המצוי בזכר נינהו [הן]? אמר אביי: אין לומר כן, שהרי השתא [עכשיו] בשלב זה של ההתפתחות הביצים גופייהו לא ידיעי [עצמן אינן ידועות, ניכרות], חוט של ביצים ידיע [ידוע, ניכר]?

אָמַר רַבִּי עַמְרָם, תָּנָא: שְׁתֵּי יְרֵכוֹתָיו – כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית. וְאָמַר רַבִּי עַמְרָם עֲלָהּ: כְּשֶׁל עֵרֶב. וּשְׁנֵי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית, וְאָמַר רַבִּי עַמְרָם עֲלָהּ: כְּשֶׁל שְׁתִי.

עוד שנינו בברייתא כי בתחילת התפתחותו של העובר עדיין אין לו חיתוך ידים ורגלים, ועל כך אמר רב עמרם, תנא [שנה] החכם עוד, כי כאשר מתחילות להיווצר ידים ורגלים של עובר, שתי ירכותיו נראות כשני חוטין של זהורית (גזיר אריג צמר הצבוע בצבע אדום). ועוד אמר רב עמרם והוסיף עלה [עליה, על הברייתא]: שתי ירכותיו של העובר נראות כשל שני חוטי הערב שבמסכת האריג. ושני זרועותיו של העובר נראות כשני חוטין של זהורית, ואמר רב עמרם עלה [עליה]: כשל חוטי השתי שבמסכת האריג.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תַּעֲבֵיד עוּבְדָא עַד שֶׁיַּשְׂעִיר. וּמִי אֲמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ – חוֹשֶׁשֶׁת!

ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תעביד עובדא [אל תעשה מעשה, אל תקבע] בבדיקה זו שהעובר נחשב ולד, אלא עד שישעיר (שתופענה בולד שערות בראשו). ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל בעניינה של המפלת שפיר כי אחת (הן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו עכור ואחת (והן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו צלול — הריהי חוששת שולד הוא שהפילה, וטמאה מספק!

אָמַר רַב אַמִי בַּר שְׁמוּאֵל, לְדִידִי מִפַּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל: לָחוּשׁ – חוֹשֶׁשֶׁת, יְמֵי טָהֳרָה – לָא יָהֲבִינַן לָהּ עַד שֶׁיַּשְׂעִיר.

ומשיבים: אמר רב אמי בר שמואל, לדידי מפרשא [לי עצמי מתפרש] לי מיניה [ממנו] דמר שמואל בהסבר כוונת דבריו: לחוש (לחשוש) שמא היה זה ולד — הריהי חוששת, ואולם ימי טהרה (כיולדת ולד) — לא יהבינן [אין אנו נותנים] לה, אלא עד שישעיר. שכן כל עוד לא השעיר הולד, אין בידינו הבקיאות כדי לקבוע שהשפיר הינו ולד.

לְמֵימְרָא דְּמִסַּפְּקָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל? וְהָא הַהוּא שְׁפִירָא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. אֲמַר: הָא בַּר אַרְבְּעִין וְחַד יוֹמָא, וְחָשֵׁיב מִיּוֹמָא דְּאָזְלָא לִטְבִילָה עַד הַהוּא יוֹמָא, וְלָא הֲוָה אֶלָּא אַרְבְּעִין יוֹמִין,

ושואלים: למימרא דמספקא ליה [האם לומר שמסופק היה לו] לשמואל בדבר זה, והא ההוא שפירא דאתאי לקמיה [והרי מעשה היה בשפיר אחד שהובא לפני] דמר שמואל לקבוע בו אם ולד הוא אם לאו. ואמר שמואל בו כי הא בר ארבעין וחד יומא [זה העובר הינו בן ארבעים ואחד יום]. ונמסר כי חשיב [חישב] שמואל את מספר הימים שעברו מיומא דאזלא [מהיום שהלכה] אותה אשה לטבילה עד ההוא יומא [אותו היום], ונמצא כי לא הוה [לא היה] מספר הימים אלא ארבעין יומין [ארבעים ימים].

וַאֲמַר לְהוּ: הַאי בְּנִדָּה בָּעַל. כְּפַתֵּיהּ – וְאוֹדִי! שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל דְּרַב גּוּבְרֵיהּ.

ואמר להו [להם] שמואל: האי [זה, הבעל] בזמן שאשתו היתה נדה בעל! כפתיה [כפתו], ואודי [והודה] שכך היה. הרי שבקי היה שמואל היטב בהתפתחות העובר, וכיצד זה מסופק היה בטיבו של השפיר, שלא השעיר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד בדבר זה] הוא שמואל, דרב גובריה [שכן כוחו גדול]. והוא עצמו ידע היטב, ומה שהורה — לא היתה זו אלא הוראה לרב יהודה שלא היה בקי כמותו, שלא יקבע בטיבו של העובר עד שישעיר.

״הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן, סַנְדָּל דּוֹמֶה לְדָג שֶׁל יָם, מִתְּחִלָּתוֹ וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁנִּרְצַף. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: סַנְדָּל דּוֹמֶה לְלָשׁוֹן שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים.

שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל או שליה יושבת לזכר ולנקבה. ומביאים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: סנדל דומה לדג של ים, ששמו "סנדל". מתחלתו עובר זה ולד הוא, אלא שנרצף (נמעך). רבן שמעון בן גמליאל אומר בתיאור צורתו של הסנדל כי הריהו דומה ללשון של שור הגדול. ועוד בתיאור צורתו של הסנדל, משום [בשם] רבותינו העידו כי סנדל צריך שתתקיים בו צורת פנים. שאם אין בו צורת פנים — אין זה סנדל הנחשב כולד.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה – סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב אַדָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים, וַאֲפִילּוּ מֵאֲחוֹרָיו. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁסָּטַר אֶת חֲבֵירוֹ, וְהֶחֱזִיר פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו.

ובדבר זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה, סנדל צריך צורת פנים. ועוד אמר רב אדא, אמר רב יוסף, אמר ר' יצחק: סנדל צריך צורת פנים, ואם יש בו צורת פנים — הריהו נחשב כסנדל, אפילו אם הם אינם במקומם אלא מאחוריו. וטעם הדבר: משל לאדם שסטר את חבירו, ומכח הסטירה החזיר הנסטר את פניו לאחוריו. ואף הסנדל, מחמת כוח שהופעל עליו במעי אמו, זזו פניו לאחור.

בִּימֵי רַבִּי יַנַּאי בִּקְּשׁוּ לְטַהֵר אֶת הַסַּנְדָּל שֶׁאֵין לוֹ צוּרַת פָּנִים, אָמַר לָהֶם רַבִּי יַנַּאי: טִיהַרְתֶּם אֶת הַוְּולָדוֹת!

ומסופר כי בימי ר' ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם ר' ינאי: טיהרתם את הוולדות! שכן לדעתו הסנדל הריהו ולד, אף שאין בו צורת פנים.

וְהָתַנְיָא, מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים! אָמַר רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא: זָכָה בָּהּ רַב בֵּיבָי בִּשְׁמַעֲתֵיהּ, דַּאֲנָא וְהוּא הָוֵינָא יָתְבִינַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן כִּי אֲמַרָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא, וְקָדַם אִיהוּ וַאֲמַר וְזָכָה בָּהּ.

ותוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], משום [בשם] רבותינו העידו כי הסנדל צריך שתהיה בו צורת פנים כדי שייחשב כולד! ומשיבים: אמר רב ביבי בר אביי, אמר ר' יוחנן: עדות זו משם רבותינו, מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו, והרי זו איפוא דעת יחיד, ואין להקשות ממנה. ומעירים כי אמר ר' זעירא: זכה בה רב ביבי בר אביי, שהביא את דברי ר' יוחנן הללו, בשמעתיה [בשמועתו], למוסרה לפני חכמים. דאנא [שכן אני] והוא הוינא יתבינן קמיה [היינו יושבים יחד, כתלמידים לפני] ר' יוחנן כי [כאשר] אמרה ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה הזו], וקדם איהו [הוא] אותי ואמר, וזכה בה.

לָמָּה הִזְכִּירוּ סַנְדָּל, וַהֲלֹא אֵין סַנְדָּל שֶׁאֵין עִמּוֹ וָלָד?

שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל תשב עליו לזכר ולנקבה. ושואלים: למה הזכירו במשנה סנדל, שבשל כך הריהי יושבת עליו לזכר ולנקבה? והלא אין סנדל שאין עמו ולד, והרי אמו טמאת לידה מחמת אותו ולד, וכיון שאין ידוע מה הפילה צריכה היא לשבת לזכר ולנקבה!

אִי דְּאִתְיְלִידָא נְקֵבָה בַּהֲדֵיהּ – הָכִי נַמִי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאִתְיְלִיד זָכָר בַּהֲדֵיהּ.

ומשיבים: אי דאתילידא [אם אכן מדובר כשנולדה] נקבה בהדיה [אתו, עם הסנדל], ואז היולדת צריכה לשבת שבועיים על לידתה של זו — הכי נמי [אכן כן], לא היה צורך לכתוב במשנתנו סנדל. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאתיליד [שנולד] זכר בהדיה [אתו, עם הסנדל], ומעתה צריכה האשה לשבת רק שבעה ימים לימי טומאת לידתה, ומעתה

מַהוּ דְּתֵימָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַמִי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִילָּה – יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה – יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, מִדְּהָא זָכָר – הָא נַמִי זָכָר,

מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: הואיל ואמר רב יצחק בר אמי כי כאשר האשה מזרעת תחילה בשעת התשמיש — הריהי יולדת זכר, וכאשר האיש הוא המזריע תחלה בשעת התשמיש — הריהי יולדת נקבה, מדהא [מתוך שזה] הנולד עם הסנדל הריהו זכר — הא נמי [זה, הסנדל הריהו גם כן] זכר, ולא תשב אלא לזכר בלבד.

קָא מַשְׁמַע לָן: אֵימָא שְׁנֵיהֶם הִזְרִיעוּ בְּבַת אַחַת, הַאי זָכָר וְהַאי נְקֵבָה.

לכך קא משמע לן [הוא, תנא של משנתנו, משמיע לנו] כי אימא [אמור] ששניהם הזריעו בבת אחת, ולכך האי [זה, הולד שעמו] הריהו אמנם זכר, ואילו האי [זה, הסנדל] הריהו נקבה.

דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תֵּלֵד נְקֵבָה לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְסַנְדָּל לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה,

דבר אחר: טעם הדבר שכתבה המשנה סנדל, לענין שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה (שהוא נחשב עדיין כיום זה), ואת הסנדל לאחר שקיעת החמה (שנחשב ליום הבא) — דינה הוא שתהא

מוֹנָה תְּחִלַּת נִדָּה לָרִאשׁוֹן וּתְחִלַּת נִדָּה לָאַחֲרוֹן.

מונה את מנין שמונים הימים (ככל יולדת נקבה) מיום זה, ויום השמונים ואחד (הבא לאחר גמר מנין ימי טהרה) הריהו תחלת נדה (תחילת הימים שאם תראה בהם דם, הריהי נחשבת לנדה וטמאה שבעת ימים), ומנין זה הריהו נספר ללידת הראשון (הנקבה). ואולם כיון שאפשר שהסנדל הריהו נקבה, והסתיימו אם כן שמונים הימים רק למחרת היום (שהרי הסנדל נולד למחרת היום שנולדה בו הנקבה שאתו), נמצא איפוא שתחלת ימי נדה נמנים ללידת האחרון, הסנדל. משום כך נצרכה להשמיענו גם סנדל.

סַנְדָּל דִּתְנַן

ומתוך ששאלו לענין הזכרת סנדל במשנתנו, שואלים עוד כיוצא בזה לענין הזכרת סנדל במשניות אחרות: סנדל דתנן [ששנינו],