אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף – (וָלָד מְעַלְּיָא הוּא), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם.

אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שאין חתיכה בדמות בהמה חיה ועוף המצויה במעי האשה מתקיימת, שכן שנינו במשנה במסכת בכורות בכלל אלה שנחשבים כבכור לענין ירושה, ולא לענין פדיון אצל הכהן, גם את האשה המפלת חתיכה הנראית כמין בהמה או כמין חיה וכן כמין עוף (שכן ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא זה), והילד הנולד אחריו בכור לענין נחלה, אבל לא לענין פדיון בכור, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים כי אין הראשון פוטר את הבא אחריו מפדיון עד שיהא בו מצורת אדם. שכל שאין לו צורת אדם, אינו נחשב לולד להחשיבו כ"פטר רחם" האמור במצות פדיון בכור (שמות יג, ב).

וְהַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, אוֹ שַׁפִּיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ – הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֵן. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּחַיֵּי, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה מִי הָוֵי?

והכל מודים כי האשה המפלת חתיכה כמין סנדל (ולד חסר צורה), או שליא (מעין כיס שהעובר מצוי בתוכו ברחם אמו), בלא ולד, או שפיר (עובר) מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן אם הפילה ולד היוצא מחותך, שחתכוהו בעודו ברחם אמו מפני שסיכן את חייה, או מפני שלא הצליחו לילד את אמו — הבא (הנולד) אחריו הריהו נחשב בכור לענין נחלה (ירושה), שכן הקודם לו אינו נחשב כבכור לאב, לרשת נחלה. ואולם אינו נחשב בכור לענין פדיונו בידי כהן, מפני שאינו בכלל "פטר רחם". ומעתה אי סלקא דעתך דחיי [אם עולה על דעתך לומר שיכול לחיות] הדבר שצורתו כמין בהמה חיה ועוף, הבא אחריו בכור לנחלה מי הוי [האם אמנם הינו בכור לכך]? אמר רבא

אֲמַר רָבָא: לְעוֹלָם – דְּחַיֵּי, וְשָׁאנֵי הָתָם דַּאֲמַר קְרָא ״רֵאשִׁית אֹנוֹ״ – מִי שֶׁלִּבּוֹ דָּוֶה עָלָיו, יָצָא זֶה שֶׁאֵין לִבּוֹ דָּוֶה עָלָיו.

בדחיית ראייתו של רב ירמיה מדפתי: לעולם יש מקום לומר דחיי [שחי, מתקיים] הדבר שצורתו כמין חיה בהמה ועוף, והטעם שאינו נחשב כבכור לענין נחלה, שכן שאני התם [שונה, מיוחד הוא הדין שם, לענין בכורה לנחלה], שכן אמר קרא [הכתוב] בדין בכורה לנחלה "לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דברים כא, יז) — אין הדברים אמורים אלא במי שלבו של האב דוה (אבל) עליו אם מת ("אונו" במשמעות אנינות ואבלותו), יצא זה הנפל בצורת בהמה חיה ועוף, שאין לבו של האב דוה עליו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מֵאַבַּיֵי: לְרַבִּי מֵאִיר דַּאֲמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה – וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, אָדָם בִּמְעֵי בְהֵמָה מַאי? לְמַאי נָפְקָא מִינֵּיהּ – לְאִשְׁתַּרוּיֵי בַּאֲכִילָה.

ודנים עוד בשיטת ר' מאיר. בעא מיניה [שאל ממנו] רב אדא בר אהבה מאביי: לשיטת ר' מאיר, שאמר כי חתיכה בדמות בהמה הנמצאת במעי אשה — כולד מעליא [מעולה, גמור] הוא נחשב, יש לברר, דמות אדם הנמצאת במעי בהמה כשרה מאי [מה] דינה? ומסבירים: למאי נפקא מיניה [מה יוצא מזה, לאיזה ענין המדובר — לאשתרויי [להתירה] את אותה חתיכה באכילה, אם נשחטה הבהמה, וכדין עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה שמותר באכילה, אף שהוא עצמו לא נשחט.

וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה!

ומציעים: ותפשוט ליה מהא [ותיפתר לו לרב אדא בר אהבה שאלתו, מהלכה זו] שאמר ר' יוחנן, שכך אמר ר' יוחנן: השוחט את הבהמה, ומצא בה דמות יונה — אסורה באכילה. שאין שחיטת האם מועילה אלא לעובר שהוא בן מינה, ולא לנמצא במעיה שאינו בן מינה. ומכאן שאף דמות אדם הנמצאת במעי בהמה אינה ניתרת באכילה על ידי שחיטת האם!

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם – לָא פְּרָסוֹת אִיכָּא וְלָא פַּרְסָה אִיכָּא, הָכָא – נְהִי דִּפְרָסוֹת לֵיכָּא, פַּרְסָה מִיהָא אִיכָּא.

ודוחים: הכי השתא [כך עכשיו אתה משווה את הדברים]? התם [שם, בדמות יונה הנמצאת במעי הבהמה] — לא פרסות (פרסה שסועה הנראית כשתים) איכא [יש] ליונה, ולא פרסה אחת איכא [יש] לה. אבל הכא [כאן, בדמות אדם במעי הבהמה] — נהי [אכן] פרסות ליכא [אין] לו לאדם, ואולם פרסה מיהא איכא [לפחות יש] לאדם. ולא נפתרה איפוא בעיה זו.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל שֶׁאֵין בּוֹ״ כו׳. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים, גּוּפוֹ תַּיִישׁ וּפָנָיו אָדָם – אָדָם, גּוּפוֹ אָדָם וּפָנָיו תַּיִישׁ – וְלֹא כְלוּם,

ועוד שנינו במשנתנו כי חכמים חולקים על ר' מאיר הסבור כי המפלת נפל שצורתו כדמות בהמה חיה ועוף הריהי טמאת לידה, ואילו הם אומרים כי כל שאין בו מצורת אדם — אין הוא נחשב ולד. ובהסבר מחלוקתם אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב: הכל (ואף חכמים) מודים שאם היה גופו של הדבר שהפילה האשה כשל תייש ואולם פניו היו כשל אדם — הרי זה נחשב כוולד אדם, ונטמאת בו טומאת לידה, אף לדעת חכמים. וכן הכל (אף ר' מאיר) סבורים כי אם היה גופו כשל אדם ואולם פניו כשל תייש — הרי זה נחשב כולא כלום, שהרי פניו של נפל זה אינם כשל אדם.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁפָּנָיו אָדָם וְנִבְרָא בְּעַיִן אַחַת כִּבְהֵמָה. שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִצּוּרַת אָדָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל צוּרַת אָדָם.

לא נחלקו אלא שפניו של הדבר שהפילה היו אמנם כשל אדם, ואולם נברא בעין אחת כבהמה, ובעין השנית כאדם. שבזה ר' מאיר אומר כי מאחר ויש בו חלק מצורת אדם, הריהו נחשב כולד אדם, ונטמאת בו. ואילו חכמים אומרים שאינו נחשב כולד אדם אלא אם כן היו בפניו כל צורת אדם, ואין האשה נטמאת בכך.

אֲמַר לוֹ לְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״כָּל צוּרַת״, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״מִצּוּרַת״! אֲמַר לְהוּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא.

אמר לו לרב ירמיה בר אבא בשאלה על דבריו: והא איפכא תניא [והרי ההיפך מדבריך, שנינו בברייתא], שכך שנינו, ר' מאיר אומר: אין האשה נטמאת אלא אם כן היה בדבר שהפילה כל צורת אדם. וחכמים אומרים שהריהי נטמאת אף אם היה בו חלק מצורת אדם. והרי איפוא ש"כל צורת אדם" משמעו: כל שהוא מצורת אדם, ואפילו כל פניו היו כשל תייש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחת כשל אדם. ואילו לדעת חכמים האומרים "מצורת אדם", משמעו: שאין האשה נטמאת אלא אם כן היה בדבר שהפילה מקצת צורת אדם הניכרת, וכגון שהיה חצי פרצופו כשל אדם! אמר להו [להם] רב ירמיה בר אבא לחכמים: אי תניא [אם כך היא שנויה] — כך היא תניא [שנויה], שאני שמעתי מפי רב כפי שאמרתי, ואולם אתם שישנה ברייתא זו בידכם, לכו אחריה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵצַח, וְהַגְּבִינִים, וְהָעֵינַיִם, וְהַלְּסָתוֹת, וְגַבּוֹת הַזָּקָן – עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם כְּאֶחָד. רָבָא אָמַר חָסָא: מֵצַח, וְהַגָּבִן, וְהָעַיִן, וְהַלֶּסֶת, וְגַבַּת הַזָּקָן – עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם כְּאַחַת.

למעלה הובאו שתי הצעות פירוש במחלוקת ר' מאיר וחכמים, של רב ושל הברייתא. ומביאים עוד בענין זה. אמר ר' ירמיה בר אבא, אמר ר' יוחנן: אין האשה המפילה ולד נטמאת בו אלא אם כן היו פניו דומים לפני אדם בכל חלקי הפנים. שאם היו בפניו המצח, והגבינים (גבות העינים), והעינים, והלסתות, וגבות הזקן (סנטר), אינה נטמאת עד שיהו כולם כאחד דומים לשל אדם. רבא אמר שכך אמר החכם חסא בענין זה: האשה שהפילה דמות שבפניו מצח, והגבן, והעין, והלסת, וגבת הזקן אינה טמאה עד שיהו כולם כאחת דומים לשל אדם. ואולם אין צורך שיהיו שתי גבותיו ושתי עיניו ולסתותיו דומות לשל אדם, שלענין זה די במראה אדם מצד אחד של פניו.

וְלָא פְּלִיגִי, הָא – כְּמַאן דְּאָמַר ״כָּל צוּרַת״, הָא – כְּמַאן דְּאָמַר ״מִצּוּרַת״.

ומסבירים: ולא פליגי [חלוקים] ר' יוחנן וחסא, ששניהם סבורים כדעת חכמים החולקים על ר' מאיר, ואולם הא [זה, ר' יוחנן] שאמר שהריהי נטמאת רק כאשר היה מראה פניו של הולד דומה בכל חלקיו לשל אדם — הריהו כמאן דאמר [כמי שאמר] בהסבר דברי חכמים שהאשה נטמאת רק כאשר היה בולד כל צורת פנים של אדם. ואילו הא [זה, חסא] שאמר שהריהי נטמאת אף שהיה דומה בעין אחת ובלסת אחת — הריהו כמאן דאמר [כמי שאמר] בהסבר דברי חכמים שהאשה נטמאת אף כאשר היה בולד מראה של חלק מצורת פני אדם.

מֵיתִיבֵי: צוּרַת פָּנִים שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ פַּרְצוּף אֶחָד מִן הַפַּרְצוּפִין, חוּץ מִן הָאוֹזֶן. לְמֵימְרָא דְּמֵחַד נַמִי סַגִּי!

מיתיבי [מקשים] על דברי חסא שצריך שיהיה לפחות צד אחד של הפנים, על כל איבריו, דומה לשל אדם, כדי שתיטמא בכך האשה. ממה ששנינו בברייתא: צורת פנים של הולד, שאמרו בה חכמים שנטמאת בה האשה — הכוונה היא, אפילו פרצוף אחד מן הפרצופין, ח וץ מן האוזן. ודנים בדברי הברייתא: למימרא דמחד נמי סגי [האם אין כוונת הדברים לומר שאבר אחד בפרצוף הדומה לשל אדם גם כן די בו] כדי להחשיבו כולד ולטמא את אמו!

אָמַר אַבַּיֵי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְעַכֵּב תַּנְיָא, וּכְמַאן דְּאָמַר ״כָּל צוּרַת״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּמַאן דְּאָמַר ״מִצּוּרַת״, וּמַאי ״אֶחָד״ – אֶחָד אֶחָד.

אמר אביי בתשובה: כי תניא [כאשר נשנתה הברייתא] ההיא רק לעכב תניא [נשנתה]. שאין די שצורת צד אחד של פני הולד דומה לשל אדם, כדי שתיטמא האשה בכך. אלא חייב שיהיו באותו צד כל האיברים דומים לשל אדם. ואם היה אחד בהם אינו דומה לשל אדם, אין האשה נטמאת בכך. וכמאן דאמר [וכמי שאומר] כי לדעת חכמים אינה נטמאת עד שיהיו פני הולד דומים בכל לצורת פני אדם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור תירוץ אחר]: לעולם סבורה ברייתא זו כמאן דאמר [כמי שאומר] שהאשה נטמאת אף כאשר היו פני הולד דומים כחלק מצורת פני אדם, ומאי [ומה] פירוש השנוי בברייתא "אפילו פרצוף אחד" — אחד אחד מכל האיברים הכפולים בפני אדם, שדי בעין אחת ובלסת אחת ובגבה אחת.

אָמַר רָבָא: נִבְרָא בְּעַיִן אַחַת וּבְיָרֵךְ אֶחָד, מִן הַצַּד – אִמּוֹ טְמֵאָה, בָּאֶמְצַע – אִמּוֹ טְהוֹרָה.

ועוד בענין דומה, אמר רבא: הפילה ולד שנברא בעין אחת בלבד, ובירך אחד בלבד, אם נמצאות עין זו וירך זו מן הצד של הגוף, וכדרך שנמצאים הם בגופו של אדם רגיל — אמו טמאה טומאת לידה, שולד אדם הוא. ואם נמצאות הן באמצע הגוף — הרי אמו טהורה, שאינו נחשב כולד אדם.

אָמַר רָבָא: וִשְׁטוֹ נָקוּב – אִמּוֹ טְמֵאָה, וִשְׁטוֹ אָטוּם – אִמּוֹ טְהוֹרָה.

ועוד בענין זה, אמר רבא: אם הפילה ולד שושטו נקוב, אף שהוא נחשב כטריפה — אמו טמאה טומאת לידה, ואולם אם ושטו אטום (סתום) — אמו טהורה, שכאמור הלאה — אינו נידון כאדם.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפֶּלֶת גּוּף אָטוּם – אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. וְאֵיזֶהוּ גּוּף אָטוּם? רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת.

ומביאים עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המפלת גוף אטום (סתום) — אין אמו טמאה לידה. ומסבירים: איזהו גוף אטום? רבי אומר: כל שחסר בו איבר חיוני עד כדי שינטל כרגיל מן האדם החי וימות כתוצאה מכך.

וְכַמָּה יִנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת? רַבִּי זַכַּאי אוֹמֵר:

ומפרטים: וכמה (איזה שיעור) ינטל מן החי, ועל ידי כך ימות, שאי אפשר לו לגוף להתקיים באופן זה? ר' זכאי אומר: