אִם נִמּוֹחוּ – טְמֵאָה. אִי הָכִי – בְּלֹא נִמּוֹחוּ נַמִי! אָמַר רַבָּה: כִּי לֹא נִמּוֹחוּ – בִּרְיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא.

אם הם נמוחו במים — אשה זו טמאה. הרי איפוא פתרון גם לשאלתך זו, שהרי אף שבתחילה היו הדמים הללו יבשים, אם נימוחו רק לאחר מכן, בהטלתם למים — מטמאים הם. ודנים בראיה זו, אי הכי [אם כך] הוא הדין, והדם היבש מתחילתו אף הוא מטמא, מעתה יהא הדין שגם בלא שנמוחו הדמים הללו במים, נמי [גם כן] יטמאו, ומדוע נזקקים אנו לבדיקה זו? אמר רבה בתשובה: נזקקים אנו לבדיקה זו, לכי [כאשר] לא נמוחו במים, שבכגון זה ודאי אינם דמים, אלא מין בריה בפני עצמה היא.

וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַּוְונָא? אִין, וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֶעֱלָה אַבָּא מִטִּבְעִין לְיַבְנֶה.

ושואלים על הנאמר במשנה: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש בנמצא כעין זה], שתפיל אשה צורות שכאלה? ומשיבים: אכן אין [כן], יש שאשה מפלת צורות שכאלה. והתניא [והרי שנויה ברייתא] שעניינה בכעין זה, שכך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: שני מעשים (מקרים שהתרחשו) העלה (הביא עמו לדיון לפני חכמים) אבא, ר' צדוק, מהיישוב טבעין שבו התרחשו המקרים למקום מושבם של חכמים ביבנה:

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת אֲדוּמּוֹת, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא, וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים, וַחֲכָמִים שָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: אִשָּׁה זוֹ מַכָּה יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת, תַּטִּיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ – טְמֵאָה.

מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו אנשי המקום ושאלו את אבא אם נטמאת האשה בכך. ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים מה הסיבה שבגללה אשה זו מפילה כמין קליפות אדומות. ואמרו להם הרופאים לחכמים כי לאשה זו מכה (פצע) יש לה בתוך מעיה, שממנה היא מפלת כמין קליפות אדומות. ופסקו חכמים כי תטיל אותן למים, ואם יימצא שנמוחו בהם — הריהי טמאה.

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמּוֹת, וּבָאָה וְשָׁאֲלָה אֶת אַבָּא, וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים, וַחֲכָמִים לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: שׁוּמָא יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמּוֹת, תַּטִּיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ – טְמֵאָה.

ושוב אירע מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא מהו דינה, אם נטמאת היא בהן. ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה היא מפלת כמין שערות אדומות. וקבעו בה חכמים כי תטיל אותן למים, ואם יימצא שנמוחו בהם — הריהי טמאה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְפוֹשְׁרִין. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: תַּטִּיל לַמַּיִם, וּבְפוֹשְׁרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְמַעֲכָתוֹ בְּרוֹק עַל גַּבֵּי הַצִּפּוֹרֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: מָעוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ומביאים עוד בענין בדיקת דברים שהפילה אשה וספק אם דם הם על ידי הטלתם במים, אמר ריש לקיש: ואין נעשית בדיקה זו אלא במים פושרין בלבד. ומביאים ראיה לדבריו, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: תטיל למים, ובפושרין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעכתו לדבר הנבדק בלחץ האצבעות של היד האחת, כאשר הוא ניתן בתוך רוק הנמצא על גבי הצפורן של כף היד השנית. ומבררים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהם, בין חכמים לבין רבן שמעון בן גמליאל]? אמר רבינא בתשובה: דינו של הדבר המעוך על ידי הדחק (בלחץ) איכא בינייהו [יש ביניהם]. שלדעת חכמים רק אם נימוח מעצמו, הריהו נחשב לדם. ולא אם נימוח כתוצאה מלחיצה עליו. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל אף אם נימוח על ידי לחיצה, הריהו נחשב כדם.

הָתָם תְּנַן: כַּמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן בְּפוֹשְׁרִין – מֵעֵת לְעֵת, הָכָא מַאי? מִי בָּעֵינָא מֵעֵת לְעֵת, אוֹ לֹא?

ודנים עוד בדיני הבדיקה בהטלה למים. התם תנן [שם, במסכתנו להלן נד,ב, שנינו] בדינם של השרץ והנבילה שיבשו, שאין הם מטמאים במצבם זה. ואולם אם שרו אותם במים, ושבה לחותם, כפי שהיתה מקודם, הריהם מטמאים מעתה. וכמה זמן היא משך שרייתן של השרץ והנבילה שיבשו במים פושרין — מעת לעת. ומעתה יש לברר, הכא [כאן], לענין בדיקת הדם, מאי [מה הדין]? מי בעינא [האם צריכים אנו] אף בבדיקה זו להשרותו במים פושרים כדי מעת לעת, או לא?

שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה דְּאַקּוּשִׁי – בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת, אֲבָל דָּם דְּרַכִּיךְ – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

וצדדי הבעיה: מצד אחד יש לומר, כי דווקא בשרץ ונבלה, דאקושי [שמתקשים] כשהם מתייבשים — בעינן [צריכים אנו] משך שהות במים כדי מעת לעת. אבל דם, דרכיך [שרך] הוא, ואין דרכו להתקשות אף כשהוא מתייבש — לא נצרכים אנו למשך זמן כה רב. ואם לא נימוח אף בפחות מעת לעת, יודעים אנו בו שאין הוא דם. או דלמא [שמא] יש לומר כי לא שנא [לא שונה] דינה של בדיקה זו מדינה של בדיקת השרץ והנבילה שהתייבשו, שאף בבדיקת הדם צריכים אנו להשרותו במים מעת לעת? ומסכמים: בעיה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

״הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים״. וְלִיפְלוֹג נַמִי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא!

שנינו במשנתנו כי המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם — הריהי טמאה, ואם לאו — הריהי טהורה. ונשנתה הלכה זו בסתם, וללא חולקים בדבר. ושואלים: וליפלוג נמי [ויחלוק גם כן] ר' יהודה על חכמים בהא [בזה], כדרך שחלק עליהם בראשית המשנה, בענין המפלת חתיכה, שלדעתו בין יש עימה דם ובין עימה דם הריהי טמאה!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא גַּבֵּי חֲתִיכָה – דְּעָבֵיד דָּם דְּקָרֵישׁ וְהָוֵי חֲתִיכָה, אֲבָל בִּרְיָה – לָא הָוֵי.

אמר ריש לקיש בתשובה: אמנם כן, אף הלכה זו במחלוקת חכמים ור' יהודה היא שנויה, והדעה המובאת במשנתנו דעת רבנן [חכמים] היא, ושלא כדעת ר' יהודה. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] כי הלכה זו הריהי אף כדעת ר' יהודה. ואולם יש לומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה התם [שם, בראשית משנתנו], שהאשה המפלת חתיכה טמאה, גם אם לא היה עם החתיכה דם, אלא דווקא גבי [אצל] חתיכה שהפילה האשה — דעביד [שכן עשוי] הדם דקריש והוי [שיקרש ויהיה] חתיכה, אבל שיקרש הדם ויהיה לצורה כעין בריה, כדמות דגים וחגבים וכיוצא באלה — לא הוי [נהיה].

וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי, לִפְלוֹג נַמִי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא!

ומבררים: להך לישנא [לאותו לשון] שאמר ר' יוחנן בדף הקודם בהסבר מחלוקתם של חכמים ור' יהודה, שבשאלה האם אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי [הם חולקים], שלדעת ר' יהודה כל פתיחת רחם כרוכה ביציאת דם, מעתה לפלוג נמי [שיחלוק גם כן] ר' יהודה בהא [בזה, במפלת כמין בריה]!

מַאן דְּמַתְנֵי הַךְ לִישָּׁנָא מַתְנֵי הָכִי: רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא.

ומשיבים: מאן דמתני הך לישנא [מי ששונה לשון זו], שאמר ר' יוחנן בהסבר מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים בדין המפלת חתיכה, מתני הכי [שונה כך] בענייננו, בדין המפלת כמין בריה: ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] כי אין הנאמר במשנתנו דעת הכל, אלא במחלוקת היא שנויה, והנשנה במשנתנו כרבנן היא.

״הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה״ [וכו׳].

עוד שנינו במשנתנו כי המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר — תשב לזכר, ואם נקבה — תשב לנקבה, ואם אין ידוע — תשב לזכר ולנקבה. אלו דברי ר' מאיר.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר – הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם.

ודנים בדבריו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר, שהרי לא הפילה האשה כצורת אדם — הואיל ובתורה במעשה הבריאה, נאמרה אף בו (בבעלי החיים) הלשון יצירה כדרך שנאמרה בבריאת האדם ("ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". בראשית ב, יט), וכיון שנאמרה גם בבריאת האדם ("וייצר ה' אלהים את האדם". שם ז), למדים גזירה שווה ללמד מזה לזה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת תַּנִּין תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדוֹלִים״!

ותוהים: אלא מעתה, לטעם זה, אף המפלת דמות תנין, תהא אמו טמאה לידה, הואיל ונאמר אף בו בבריאת התנין, לשון שמשמעה יצירה כדרך שנאמר בבריאת האדם, שכן נאמר "ויברא אלהים את התנינם הגדולים" (שם א, כא)!

אָמְרִי: דָּנִין יְצִירָה מִיצִירָה, וְאֵין דָּנִין בְּרִיאָה מִיצִירָה.

אמרי [אומרים] בתשובה: דנין (למדים בגזירה שווה) דבר שנאמר בו לשון יצירה מדבר שנאמר בו לשון יצירה, ואין דנין דבר שנאמר בו לשון בריאה מדבר שנאמר בו לשון יצירה.

מַאי נָפְקָא מִינָּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה!

ומקשים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה בכך]? הא תנא דבי [הרי שנה חכם בית המדרש] של ר' ישמעאל גזירה שווה בין הכתוב האמור בנגעי בתים "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) לכתוב "ובא הכהן" (שם מד) — ללמד: זו היא שיבה זו היא ביאה לענין גזירה שווה, שאף שנבדלות הן המלים בצורתן הריהן נדרשות לגזירה שווה. ומעתה, נדרוש כיוצא בזה גם במלים בריאה ויצירה!

וְעוֹד: נִגְמַר בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה, דִּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״!

ועוד יש לשאול: נגמר [נלמד] גזירה שווה לענין המפלת תנין, מן הלשונות הזהות בריאה האמורה בבריאת התנין ("ויברא אלהים את התנינים הגדולים"), מבריאה האמורה בבריאת האדם, דכתיב [שכן נאמר] "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז)!

אָמְרִי: ״וַיִּבְרָא״ – לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּיצֶר״ לְאַפְנוּיֵי, וְדָנִין יְצִירָה מִיצִירָה.

אמרי [אומרים] בתשובה: אין למדים גזירה שווה זו, שכן הכתוב "ויברא" האמור בבריאת האדם — לגופיה [לגופו] הוא נכתב, וללמדנו מעשה בריאת האדם. בעוד שהכתוב "וייצר" האמור בבריאת האדם הריהו לאפנויי (להיפנות, כפנוי לדרשה ממנו), ולכך דנין דבר שנאמר בו לשון יצירה (בבריאת בעלי החיים) מדבר שנאמר בו לשון יצירה (בבריאת האדם).

אַדְּרַבָּה: ״וַיִּיצֶר״ – לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּבְרָא״ – לְאַפְנוּיֵי, וְדָנִין בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה!

ושואלים: אדרבה [היפך הדברים]: הלשון האמור בבריאת האדם "וייצר" — הריהו לגופיה [לגופו], ואילו הלשון "ויברא" האמור בבריאת האדם — הריהו לאפנויי [להיפנות], ודנין דבר שנאמר בו לשון בריאה כתנינים, מדבר שנאמר בו לשון בריאה כאדם!

אֶלָּא: ״וַיִּיצֶר״ – מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, מוּפְנֶה גַּבֵּי אָדָם וּמוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה. ״וַיִּבְרָא״ – גַּבֵּי אָדָם מוּפְנֶה, גַּבֵּי תַּנִּינִים אֵינוֹ מוּפְנֶה.

ומשיבים: אלא זהו הסברם של דברים: הלשון "וייצר" — הריהו מופנה (פנוי לדרשה) משני צדדין, מ ופנה גבי [אצל] אדם ומופנה גבי [אצל] בהמה. בעוד שהלשון "ויברא" — רק גבי [אצל] אדם הוא מופנה, ואילו גבי [אצל] תנינים הוא אינו מופנה. ולכך יש לגזור גזירה שווה מאדם לבעלי חיים, ולא מאדם לתנינים.

מַאי מוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ״ וּכְתִיב ״וַיִּיצֶר [ה׳] אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״ – גַּבֵּי תַּנִּין נַמִי אַפְנוּיֵי מוּפְנֶה, דִּכְתִיב ״וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה״, וּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים״!

ומבררים: מאי [מה, במה] הלשון "וייצר" מופנה גבי [אצל] בהמה? אילימא מדכתיב [אם תאמר] שכיון שנאמר "ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה" (שם כה), וכתיב [וכתוב] שוב בדומה "וייצר [ה'] אלהים מן האדמה כל חית השדה", ולכך הלשון "ויצר" הריהו מופנה אצל הבהמה — גבי [אצל] תנין נמי [גם כן] הלשון "ויברא" הריהו אפנויי [להיפנות] מופנה, דכתיב [שכן כתוב] "ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו", וכתיב [ושוב כתוב] "ויברא אלהים את התנינים הגדולים". ונמצא איפוא כי גם הלשון "ויברא" הריהו מופנה משני צדדים!

״רֶמֶשׂ״ דִּכְתִיב הָתָם – דְּיַבָּשָׁה הוּא. וּמַאי נָפְקָא מִינָּהּ בֵּין מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין?

ומשיבים: הכתוב "ואת כל רמש האדמה" אינו עוסק בתנינים, שכן "רמש האדמה" דכתיב התם [שכתוב שם] — של יבשה הוא. ולכך נדרשים בעלי החיים מאדם, שגזירה שווה המופנה משני צדדים היא, ואין נדרשים התנינים מאדם, שגזירה שווה המופנה מצד אחד היא. ושואלים: ומאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה, מה בכך] בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה המופנה משני צדדין?

נָפְקָא מִינָּהּ דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כָּל עִיקָּר – אֵין לְמֵדִין הֵימֶנָּה. מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – לְמֵדִין וְאֵין מוֹשִׁיבִין, לְרַבָּנַן – לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין. מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, דִּבְרֵי הַכֹּל – לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין.

ומשיבים: נפקא מינה [יוצא מכאן, יש חשיבות לדבר] לענין זה שאמר רב יהודה אמר שמואל משום [בשם] ר' ישמעאל בכללי לימוד גזירה שווה: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר — אין למדין הימנה כלל. וכל גזירה שווה המופנה מצד אחד, לדעת ר' ישמעאל — למדין ממנה ואין מושיבין (משיבים, מקשים) עליה מן הסברה. ואילו לדעת רבנן [חכמים] — אמנם למדין ממנה ואולם גם משיבין עליה בפירכה שמן הסברה. וכל גזירה שווה המופנה משני צדדין, דברי הכל — למדין ממנה ואין משיבין עליה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִיכָּא בֵּין מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד לְמוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין? נָפְקָא מִינָּהּ דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד וּמוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, שָׁבְקִינַן מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד

ושואלים: לדעת ר' ישמעאל, מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה המופנה משני צדדין, שהרי לדעתו בזו ובזו למדים ואין משיבים? ומשיבים: נפקא מינה [יוצא מכאן, יש חשיבות לדבר] לענין דהיכא דאיכא [שהיכן שיש] גזירה שווה המופנה מצד אחד וגזירה שווה המופנה משני צדדין — שבקינן [עוזבים, מניחים, אנו] את הגזירה שווה המופנה מצד אחד