הֲרֵי זוֹ סְפֵק לֵידָה סְפֵק זִיבָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.

ומביאים עוד מדברי חכמים בענין זה, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדינה של האשה המפלת חתיכה, ר' בנימין אומר: קורעה ובודק את תוך החתיכה: אם יש בה עצם בתוכה — הרי זה מורה שוולד הפילה, ולכך אמו טמאה לידה. אמר רב חסדא בהסבר דברי ר' בנימין אלה: ובחתיכה לבנה נאמרו הדברים, שהימצאותו של עצם בתוכה הריהי מוכיחה שוולד הפילה. וכן כי אתא זוגא [כאשר בא זוג תלמידי חכמים] מן חדייב, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא משנה בידו] כי המפלת חתיכה לבנה — קורעה, אם יש בה עצם — אמו טמאה לידה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם.

ומביאים עוד מדברי חכמים בענין זה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: האשה המפלת חתיכה שאין בה צורה — קורעה, ובודק את תוכה, אם יש בה דם אגור (כנוס) — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ומשווים את דברי ר' שמעון בן יוחאי לדברי התנאים שהובאו למעלה: הרי זה כדעת סומכוס לענין הבדיקה, שיכולה אשה להיטמא גם במציאת דם בתוך החתיכה. ואולם הלכה זו של ר' שמעון בן יוחאי הריהי קילא מכולהו [קלה מכולם, מכל דברי החכמים שהובאו למעלה], שלדעת ר' שמעון בן יוחאי אין היא נטמאת אלא אם נמצא דם כנוס בתוך החתיכה, ואילו לדעת החכמים הריהי נטמאת אף אם לא נמצא בתוכה דם כנוס.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לָהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא טִימֵּא רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בַּחֲתִיכָה שֶׁל אַרְבָּעָה מִינֵי דָמִים, אֲבָל שֶׁל שְׁאָר מִינֵי דָמִים – טְהוֹרָה.

ובבירור דברי ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי מביאים מה שבעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: האשה הרואה דם שיצא מבית הרחם, באמצעות שפופרת, שהכניסה קנה חלול באותו המקום, ונמצא בתוכו דם, מהו דינה להיטמא בדם זה. וצדדי השאלה: מה שנאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה..." (ויקרא טו, יט), האם "בבשרה" שאמר רחמנא [הכתוב] לשון מיעוט היא ולהורות שהיא נטמאת רק בדם שעבר דרך בשרה, ולא בדם שעבר דרך שפופרת. או דלמא [שמא], האי [זה] הכתוב "בבשרה" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו הלכה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא מבפנים (בתוך גופה) כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור, גם כשלא יצא הדם לחוץ הריהי טמאה?

אִינִי, וְהָא כִּי אֲתָא רַב הוֹשַׁעֲיָא מִנְּהַרְדְּעָא, אֲתָא וְאַיְיתֵי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה אֲדוּמָּה וּשְׁחוֹרָה יְרוּקָּה וּלְבָנָה, אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – טְמֵאָה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: "בבשרה" אמר רחמנא [הכתוב] — להורות שנטמאת רק אם ראתה דם שעבר דרך בשרה, ולא בשפופרת. והוכחה לדבר, שכך יש לדרוש את הכתוב הזה: דאי [שאם] תאמר כי הכתוב "בבשרה" מבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו רק לענין שמטמאה מבפנים כבחוץ — אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] "בבשר", מאי [מה] בא ללמדנו הכתוב "בבשרה"? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתי דרשות].

קָתָנֵי ״אֲדוּמָּה וּשְׁחוֹרָה יְרוּקָּה וּלְבָנָה״ – וּפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה!

ושואלים: והא [והרי] אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי בדינה של האשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, שקורעה ובודק: אם יש בה דם אגור — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — טהורה. הרי שאף שלא נראה הדם אלא בתוך החתיכה הריהי נטמאת בכך. ומעתה, אף הרואה דם דרך שפופרת תיטמא בכך!

וְכִי תֵּימָא: כִּי פָּלֵיג רַבִּי יְהוּדָה – אַאֲדוּמָּה וּשְׁחוֹרָה, אֲבָל יְרוּקָּה וּלְבָנָה – לָא, אֶלָּא יְרוּקָּה וּלְבָנָה מַאן קָתָנֵי לָהּ?

ודוחים: הכי השתא [כך עכשיו, איך אתה משוה], התם [שם, בדם הנמצא בחתיכה] — הריהי נטמאת בו, משום שכך הוא דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והרי זה בכלל "בבשרה". מה שאין כן הכא [כאן, בדם הנמצא בשפופרת] — אין היא נטמאת בו, שהרי אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת.

אִילֵימָא לְרַבָּנַן – הָשְׁתָּא אֲדוּמָּה וּשְׁחוֹרָה קָא מְטַהֲרִי רַבָּנַן, יְרוּקָּה וּלְבָנָה מִיבָּעֲיָא? אֶלָּא לָאו – לְרַבִּי יְהוּדָה, וּפָלֵיג!

ומציעים: לימא [האם לומר] כי דינו של הדם הנמצא בשפופרת, מחלוקת תנאי [תנאים] היא. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: המפלת חתיכה, אף על פי שהחתיכה עצמה מלאה בתוכה דם, אם יש עמה מבחוץ דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ר' אליעזר אומר: בא הכתוב "בבשרה", ובלשון מיעוט, להורות כי דווקא באופן זה היא נטמאת, ואולם היא לא נטמאת בדם הנמצא בשפיר (מעטפת העור בה נתון העובר במעי אמו), ולא בדם הנמצא בחתיכה.

אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי, וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: קָשְׁתָה שְׁנַיִם וְלַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מַה הִפִּילָה – הֲרֵי זוֹ סְפֵק לֵידָה סְפֵק זִיבָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.

ולפני שהובאו המשך דברי הברייתא הזו, מבררים: מה הוסיף ר' אליעזר על דברי החכם שקדם לו, שהרי מה שאמר היינו [זהו] מה שאמר תנא קמא [התנא הראשון], שאף הוא לא טימא מחמת דם הנמצא בחתיכה! ומכאן שיש לתקן את לשון דברי ר' אליעזר, שכך אימא [אמור] בברייתא: כך היא ההלכה לדעת התנא הראשון, שהרי ר' אליעזר אומר כשהכתוב "בבשרה" בא למעט: ולא בשפיר ולא בחתיכה, שאין הדם הנמצא בהם מטמא.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם.

ומביאים את המשך הברייתא, וחכמים אומרים: המפלת חתיכה מלאה דם אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ושואלים: מה חידשו חכמים? והרי תנא קמא נמי טהורי מטהר [התנא הראשון גם כן מטהר] את הדם שבחתיכה! אלא דפלי פלויי איכא בינייהו [במקרה שהחתיכה מבוקעת יש ביניהם] הבדל,

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה, סוּמָכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו: קוֹרְעָהּ, אִם יֵשׁ דָּם בְּתוֹכָהּ – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה.

תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור] שיש לדייק מלשון הכתוב "דם בבשרה" מטמא — ולא דם כשהוא בתוך שפיר ולא דם בחתיכה. ולשיטתו הוא הדין לדם הנמצא בשפופרת שאין הוא מטמא. ואולם הני מילי [אלה הדברים] אמורים רק היכא דשיעא [היכן שהחתיכה היא חלקה], והדם אשר בתוכה לא נגע ברחם. אבל כאשר החתיכה היא פלי פלויי [מבוקעת] — הריהי טמאה. ומאי טעמיה [מה הטעם] שנטמאת בחתיכה שכזו? "בבשרה" קרינא ביה [קוראים אנו בה].

כְּרַבָּנַן, וַעֲדִיפָא מִדְּרַבָּנַן, כְּרַבָּנַן – דְּאָמְרִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם, וַעֲדִיפָא מִדְּרַבָּנַן – דְּאִינְהוּ סָבְרִי עִמָּהּ – אִין, בְּתוֹכָהּ – לָא, וְסוּמָכוֹס סָבַר: אֲפִילּוּ בְּתוֹכָהּ.

ואתו רבנן למימר [ובאו חכמים לומר] כחולקים על דברים אלה, שאף על גב דפלי פלויי [אף על פי שהחתיכה מבוקעת] — הריהי טהורה, וטעם הדבר: שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ומכאן נסיק: הא [הרי] לדעת חכמים, כל שהוא דם נדה ודאי, הריהו טמא, ואפילו זה הנמצא בשפופרת נמי [גם כן] טמא. הרי איפוא שנחלקו תנאים בדם הנמצא בשפופרת.

וְתַנְיָא אִידָךְ, הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה, רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: קוֹרְעָהּ, אִם תּוֹכָהּ מַאֲדִים – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה.

אמר אביי בדחיית הצעה זו: בדם הנמצא בשפופרת — כולי עלמא [כל הדעות] לא פליגי [אינן חלוקות] שטהורה היא.

כְּסוּמָכוֹס, וַעֲדִיפָא מִסּוּמָכוֹס.

הרי זו בכלל ספק לידה (שמא דינה כיולדת, כיון שהפילה נפל), ובכלל ספק זיבה (שמא אין היא יולדת, כיון שהפילה רוח, ואפשר שיצא ממנה דם). ולכך הריהי מביאה קרבן (ככל יולדת או זבה), ואולם קרבן זה אינו נאכל מפני הספק שמא היא פטורה מהקרבן, ואין חטאת העוף (שדינה במליקה) מותרת באכילה אלא אם היה זה קרבן. שאלמלא כן הרי העוף נבילה. הרי שחכמים סבורים כי אפשר לפתיחת הקבר בלא יציאת דם.

וְתַנְיָא אִידָךְ, הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה, רַבִּי בִּנְיָמִין אוֹמֵר: קוֹרְעָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם – אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבַחֲתִיכָה לְבָנָה. וְכֵן כִּי אֲתָא זוּגָא דְּמִן חַדְיַיבּ, אֲתָא וְאַיְיתֵי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה לְבָנָה – קוֹרְעָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם – אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה.

ואילו ר' יהושע אומר שמביאה קרבן (אם משום שהיא יולדת אם משום שהיא זבה), ונאכל קרבן זה, כיון שברור לנו שיצא דם, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא שתהיה עם כך גם יציאת דם. ונמצאנו למדים כי מחלוקת תנאים ראשונים היא אם אפשר לפתיחת הקבר בלא יציאת דם, ובכך נחלקו אף חכמים ור' יהודה שבמשנתנו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה – קוֹרְעָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ דָּם אָגוּר – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה. כְּסוּמָכוֹס וְקִילָּא מִכּוּלְּהוּ.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] של מהלך הדברים בסוגיה לעיל, אמרי לה [אומרים אותה, את הסוגיה הזו]. בהסבר מחלוקתם של חכמים ור' יהודה במשנתנו אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה את האשה המפלת חתיכה שאין עמה דם משום טומאת לידה, אלא משום שנחשבת החתיכה עצמה לדם, ורק בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראה של ארבעה מיני דמים טמאים, אבל המפלת חתיכה שהמראה שלה כשל שאר מיני דמים — טהורה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: הָרוֹאָה דָּם בִּשְׁפוֹפֶרֶת מַהוּ? ״בִּבְשָׂרָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא בִּשְׁפוֹפֶרֶת, אוֹ דִּלְמָא הַאי ״בִּבְשָׂרָהּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ – שֶׁמִּטַּמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ?

ושואלים על הסבר זה: איני [האמנם כך] הוא? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו] שבה שנינו: האשה המפלת חתיכה אדומה, ושחורה, ירוקה, ולבנה, אם יש עמה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. אלו דברי חכמים, ואילו ר' יהודה אומר כי בין כך (שיש דם עם החתיכה) ובין כך (שאין דם עם החתיכה) — הריהי טמאה.

אֲמַר לֵיהּ: ״בִּבְשָׂרָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא בִּשְׁפוֹפֶרֶת. דְּאִי ״בִּבְשָׂרָהּ״ מִבָּעֵי לֵיהּ שֶׁמִּטַּמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ – אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״בְּבָשָׂר״, מַאי ״בִּבְשָׂרָהּ״ – שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

קתני [והרי שונה הוא, התנא בברייתא] מלבד חתיכה שהיא אדומה וחתיכה שהיא שחורה אף חתיכה שהיא ירוקה וחתיכה שהיא לבנה, שכל אלה הן טהורות לדעת חכמים, ופליג [וחלק] עליהם ר' יהודה!

וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה – קוֹרְעָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ דָּם אָגוּר – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה!

וכי תימא [ואם תאמר] בדחיית קושיה זו, שכי פליג [כאשר חלק] ר' יהודה על חכמים, אין זה אלא בדינה של חתיכה אדומה ושחורה בלבד, אבל בחתיכה ירוקה ולבנה לא חלק ר' יהודה, שאף הוא סבור באלה שהן טהורות — אין לומר כן, שהרי אלא מעתה שאף ר' יהודה מודה בחתיכה ירוקה ולבנה, אם כן, מאן קתני לה [כשיטת מי שנה אותה]?

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם – דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דָּם בַּחֲתִיכָה, הָכָא – אֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דָּם בִּשְׁפוֹפֶרֶת.

אילימא לרבנן [אם תאמר: לשיטת חכמים] — השתא [עכשיו] הרי אף חתיכה אדומה ושחורה קא מטהרי רבנן [מטהרים חכמים], ירוקה ולבנה מיבעיא [צריך לומר] שלדעתם היא טהורה? אלא האם לאו [לא] נשנו הדברים אלא לשיטת ר' יהודה, שחכמים אמנם מטהרים חתיכה ירוקה ולבנה, ואילו ר' יהודה פליג [חולק]! עליהם וסבור שהריהי טמאה. ושלא כשמואל.

לֵימָא שְׁפוֹפֶרֶת תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלֵאָה דָּם, אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בִּבְשָׂרָהּ״ – וְלֹא בְּשָׁפִיר, וְלֹא בַּחֲתִיכָה.

אלא אמר רב יהודה הסבר אחר: מחלוקת חכמים ור' יהודה היא בשאלה האם אפשר לפתיחת הקבר (רחם) שתהיה בלא יציאת דם קמיפלגי [הם חולקים], ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של אלו התנאים], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: קשתה (היתה מתקשה ללדת) שנים ימים בתוך אחד עשר ימי זיבה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה (אם נפל או רוח) — הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֵימָא: שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר ״בִּבְשָׂרָהּ״ – וְלֹא בְּשָׁפִיר וְלֹא בַּחֲתִיכָה,

ר' יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זֶה דַּם נִדָּה אֶלָּא דַּם חֲתִיכָה. תַּנָּא קַמָּא נַמִי טַהוֹרֵי מְטַהֵר! אֶלָּא דְּפָלֵי פַּלוֹיֵי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ,

שנינו במשנתנו שהאשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, אם נמצא בה דם הריהי טמאה, ואם לא נמצא בה דם הריהי טהורה. ומביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: המפלת חתיכה, סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: החכם הבודק חתיכה זו הריהי קורעה (חותכה) ובודק את תוכה: אם יש דם בתוכה — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] נמצא דם בתוכה — הריהי טהורה.

תַּנָּא קַמָּא סָבַר: ״בִּבְשָׂרָהּ״ – וְלֹא בְּשָׁפִיר וְלֹא בַּחֲתִיכָה, וְהוּא הַדִּין לִשְׁפוֹפֶרֶת. וְהָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּשִׁיעָא, אֲבָל פָּלֵי פַּלוֹיֵי – טְמֵאָה, מַאי טַעְמֵיהּ – ״בִּבְשָׂרָהּ״ קָרֵינָא בֵּיהּ.

ומשווים הלכה זו שבברייתא לדברי במשנתנו: הלכה זו הריהי כדברי רבנן [חכמים שבמשנתנו], ועוד עדיפא מדרבנן [עדיפה היא מהלכה זו שאמרו חכמים]. ומפרטים: הלכה זו הריהי כדברי רבנן [חכמים שבמשנתנו], שלא כדברי ר' יהודה — דאמרי [שכן אומרים, סבורים] הם כי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולכך אם נמצא בחתיכה דם נטמאת בכך האשה. ועוד עדיפא [עדיפה] הלכה זו שבברייתא מדרבנן [מהלכה זו שאמרו חכמים] — דאינהו סברי [שכן הם, חכמים שבמשנתנו סבורים] כי דווקא אם נמצא הדם עמה, עם החתיכה ומחוצה לה — אין [כן] נטמאת האשה. ואולם אם לא נמצא הדם אלא בתוכה בלבד — לא נטמאת בכך האשה. ואילו סומכוס ושאר התנאים שבברייתא סבר [סבור] כי אפילו אם נמצא הדם בתוכה הריהי טמאה.

וְאָתוּ רַבָּנַן לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּפָלֵי פַּלוֹיֵי – אֵין זֶה דַּם נִדָּה אֶלָּא דַּם חֲתִיכָה. הָא דַּם נִדָּה – וַדַּאי טָמֵא, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁפוֹפֶרֶת נַמִי!

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדינה של האשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, שר' אחא אומר: קורעה ובודק את פנים החתיכה, אם תוכה מאדים, אף שלא נמצא בתוכה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] היה צבעו של תוכה אדום — הריהי טהורה.

אָמַר אַבַּיֵי: בִּשְׁפוֹפֶרֶת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּטְהוֹרָה,

ומשווים הלכה זו לדברי סומכוס שבברייתא הקודמת: הלכה זו כדברי סומכוס, שנדרשים אנו לבדיקה של פנים החתיכה. ואולם הריהי עדיפא [עדיפה] מהלכה זו שאמר סומכוס, שכן לדעת ברייתא זו, אפילו אם נמצא רק מראה אדום בחתיכה, נטמאת בכך האשה.