רַבִּי חֲנִינָא הוּא דְּחַכִּים, כּוּלֵּי עָלְמָא – לָאו חַכִּימֵי הָכִי.

והסביר ר' ישמעאל בר' יוסי שאמנם ר' חנינא הוא שרשאי לבדוק כך, משום דחכים [שחכם] הוא, ואולם כולי עלמא [כל העולם, שאר בני האדם] — לאו חכימי הכי [אינם חכמים כך], להבחין בבדיקה כמותו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָכְמְתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא גָּרְמָא לִי דְּלָא אַחֲזֵי דָּמָא, מְטַמֵּינָא – מְטַהֵר, מְטַהַרְנָא – מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַנְוְותָנוּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא גָּרְמָא לִי דַּחֲזַאי דָּמָא, וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעַנְוְתָן הוּא – מַחֵית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזֵי, אֲנָא לָא אֶחֱזֵי?

ועוד בענין חכמת ר' חנינא בבדיקת מראות דמים, אמר ר' יוחנן: חכמתא [חכמתו] של ר' חנינא גרמא [גרמה] לי דלא אחזי דמא [שלא אראה דמים] לבודקם. שכן כאשר בדקתי בדמים ומטמינא [הייתי מטמא] — הוא היה מטהר, וכאשר מטהרנא [הייתי מטהר] — הוא היה מטמא. ובאופן שונה אמר ר' אלעזר: ענוותנותא [ענוותנותו] של ר' חנינא היא שגרמא [גרמה] לי דחזאי דמא [שאראה דמים], שכך אמרתי לעצמי: ומה ר' חנינא שענותן הוא — מחית נפשיה [הוריד, הכניס עצמו] לספק וחזי [וראה] מראות דמים וקבע את דינם, אנא [אני] שאיני ענוותן כמותו — לא אחזי [אראה]?!

אָמַר רַבִּי זֵירָא: טִבְעָא דְּבָבֶל גָּרְמָא לִי דְּלָא חֲזַאי דָּמָא, דְּאָמִינָא: בְּטִבְעָא לָא יָדַעְנָא, בְּדָמָא יָדַעְנָא?

ועוד מדברי חכמים על עצמם בענין בדיקת מראות דמים, אמר ר' זירא: טבעא [טבע] בני האדם של בבל גרמא [גרם] לי שלא חזאי דמא [אראה דמים], דאמינא [שכך אמרתי] לעצמי: אפילו בטבעא [בטבע] בני האדם לא ידענא [איני יודע], בדמא ידענא [בדם יודע אני]?!

לְמֵימְרָא דִּבְטִבְעָא תַּלְיָא מִלְּתָא, וְהָא רַבָּה הוּא דְּיָדַע בְּטִבְעָא וְלָא יָדַע בְּדָמָא! כָּל שֶׁכֵּן קָאָמַר, וּמָה רַבָּה דְּיָדַע בְּטִבְעָא – לָא חֲזָא דָּמָא, וַאֲנָא אֶחֱזֵי?

ושואלים על כך: למימרא [האם לומר] מתוך דברי ר' זירא אלו דבטבעא תליא מלתא [שבטבע האדם תלוי הדבר], שמשתנה צבע הדם לפי טבע האדם, ולכן מי שאינו יודע בטבע האדם, אל יראה דמים, והא [והרי] רבה הוא שידע בטבעא [בטבע] האדם ולא ידע להבחין בדמא [בדמים] השונים! ומשיבים: כל שכן קאמר [הוא, ר' זירא אמר לעצמו]: ומה רבה שידע בטבעא [בטבע] האדם — לא חזא דמא [לא ראה דמים], ואנא [ואני] שאיני יודע בטבע — אחזי [אראה]?!

עוּלָּא אִקְלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ דָּמָא וְלָא חֲזָא. אֲמַר: וּמָה רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה, כִּי מִקְלַע לְאַתְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – לָא חָזֵי דָּמָא, אֲנָא אֶחֱזֵי?

ומסופר, עולא אקלע [הזדמן] לעיר פומבדיתא שבבבל מקום מגורי רב יהודה. אייתו לקמיה דמא [הביאו לפניו דם] לבדיקה, ולא חזא [ולא ראה]. שאמר לעצמו: ומה ר' אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה [שאדונה של ארץ ישראל היה], כי מקלע לאתרא [כאשר הזדמן למקום] בו גר ר' יהודה — לא חזי דמא [לא ראה דמים], אנא [אני] — אחזי [אראה]?!

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל״? דְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאַיְיתָא דָּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַמִי קַמֵּיהּ. אַרְחֵיהּ, אֲמַר לָהּ: הַאי דַּם חִימּוּד הוּא. בָּתַר דְּנַפְקָה אִטְפַּל לָהּ רַבִּי אַמִי. אָמְרָה לֵיהּ: בַּעְלִי הָיָה בַּדֶּרֶךְ וְחִמַּדְתִּיו. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״.

ומסבירים: אמאי קרו ליה [מדוע קראו לו, לר' אלעזר] "מרא דארעא דישראל" [אדונה של ארץ ישראל]? — שכך היה מעשה דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה [שאשה אחת שהביאה דם לפני] ר' אלעזר לבדיקה. הוה יתיב [היה יושב] ר' אמי קמיה [לפניו]. ראה ר' אמי שארחיה [הריחו] ר' אלעזר לדם זה, ואמר לה לאשה השואלת אותו: האי [זה] דם חימוד הוא שנתאותה לבעלה וראתה דם מחמת התאווה ולא דם נדה. ומסופר כי בתר דנפקה, אטפל לה [אחר שיצאה מלפני ר' אלעזר, הצטרף אליה] ר' אמי, ושאל כיצד ראתה אכן דם זה. אמרה ליה [לו]: בעלי היה בדרך וחמדתיו. קרי עליה [היה ר' אמי קורא עליו, על ר' אלעזר] את הכתוב: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד), שהקדוש ברוך הוא מגלה ליראיו דברים נסתרים.

אִפְרָא הוּרְמִיז אִמֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא שַׁדְרָה דָּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, הֲוָה יָתֵיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ, אַרְחֵיהּ, אֲמַר לָהּ: הַאי דַּם חִימּוּד הוּא. אָמְרָה לֵיהּ לִבְרֵיהּ: תָּא חָזֵי כַּמָּה חַכִּימֵי יְהוּדָאֵי! אֲמַר לָהּ: דִּלְמָא כְּסוּמָא בָּאֲרוּבָּה?

ועוד מסופר כי אפרא הורמיז אמיה [אמו] של שבור מלכא [המלך] שדרה דמא לקמיה [שלחה דם לפני] רבא לבדיקה, שרצתה להתגייר והיתה שומרת דיני נדה, ובאותה שעה הוה יתיב [היה יושב] רב עובדיה קמיה [לפניו]. ראה רב עובדיה שארחיה [הריחו] רבא לדם זה, ואמר לה: האי [זה] דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה [לו לבנה]: תא חזי [בוא ראה] כמה חכימי יהודאי [חכמים הם היהודים] שהרי כפי שאמר כך אכן היה! אמר לה: דלמא [שמא] היה רבא באותה שעה כסומא בארובה היוצא ממנה אף שאינו יודע ורואה את דרך היציאה, שבמקרה זיהה דם זה, ואין זה מחכמתו.

הֲדַר שָׁדְרָה לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי דָּמָא, וְכוּלְּהוּ אָמְרִינְהוּ. הַהוּא בַּתְרָא דַּם כִּנִּים הֲוָה, וְלָא יָדַע, אִסְתַּיַּיע מִילְּתָא וְשָׁדַר לָהּ סְרִיקוּתָא דְּמַקְטְלָא כַּלְמֵי. אָמְרָה: יְהוּדָאֵי, בְּתַוְונֵי דְּלִבָּא יָתְבִיתוּ!

ומסופר שהדר שדרה ליה שתין מיני דמא [חזרה שלחה לו אפרא הורמיז לרבא, ששים מיני דמים שונים, טמאים וטהורים], וכולהו אמרינהו [וכולם אמרם רבא כפי שהם]. ומסופר: ההוא בתרא [אותו דם אחרון] ששלחה אפרא הורמיז דם כנים הוה [היה], ולא ידע רבא מה טיבו. אסתייע מילתא [הסתייע הדבר] ושדר [ושלח] לה כמתנה סריקותא דמקטלא כלמי [מסרק ההורג כינים]. אמרה: יהודאי [יהודים], בתווני דלבא יתביתו [בחדרי הלב, בתוך תוכו של האדם, אתם יושבים]!

אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵרֵישָׁא הֲוָה חָזֵינָא דָּמָא, כֵּיוָן דְּאָמְרָה לִי אִמֵּיהּ דְּיִצְחָק בְּרִי: הַאי טִיפְּתָא קַמַּיְיתָא לָא מַיְיתִינַן לָהּ קַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן, מִשּׁוּם דִּזְהִימָא – לָא חָזֵינָא,

ועוד בדברי חכמים על עצמם בענין בדיקת דמים, אמר רב יהודה: מרישא הוה חזינא דמא [בתחילה הייתי רואה דמים] לבדיקה, ואולם כיון שאמרה לי אמיה [אמו] של יצחק ברי [בני], כלומר, אשתי שכך נוהגת היא: האי טיפתא קמייתא לא מייתינן לה קמייהו דרבנן [טפה ראשונה זו של דם שאני רואה אין אני מביאתה לפני חכמים] משום דזהימא [שמלוכלכת] היא — לא חזינא [אין אני רואה] עוד דם לבדיקה, שהרי ייתכן שלטיפה הראשונה היה מראה טמא ומחמת חשש זה אינני בודק דמים.

בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה וַדַּאי חָזֵינָא.

ואולם בין דם שראתה האשה היולדת לאחר שנסתיימו ימי הטוהר (ארבעים — ליולדת זכר ושמונים — ליולדת נקבה) הטמאה בו לדם שרואה היולדת בתוך ימי הטוהר שעדיין היא טהורה בו, ודאי חזינא [רואה אני], וקובע לפי צבעו אם דם טמא או טהור הוא, שהרי ברור שדם הוא זה.

יַלְתָּא אַיְיתָא דָּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה – וְטַמֵּי לָהּ, הֲדַר אַיְיתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה – וְדַכֵּי לָהּ.

ומסופר כי ילתא אשת ר' נחמן אייתא דמא לקמיה [הביאה דם לבדיקה לפני] רבה בר בר חנה — וטמי לה [וטימא אותה]. הדר אייתא [חזרה הביאה] את הדם לקמיה [לפני] רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה — ודכי לה [וטיהר אותה].

וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁטִּימֵּא – אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר, אָסַר – אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר!

ושואלים על כך: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה רב יצחק בנו של רב יהודה כך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חכם שטימא דבר שבא לפניו לדין — שוב אין חברו רשאי לטהר אותו דבר. ובדומה לכך, אם החכם הראשון אסר — שוב אין חבירו רשאי להתיר!

מֵעִיקָּרָא טַמּוּיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לָהּ, כֵּיוָן דְּאָמְרָה לֵיהּ: דְּכָל יוֹמָא הֲוָה מְדַכֵּי לִי כִּי הַאי גַּוְנָא, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּחָשׁ בְּעֵינֵיהּ – דַּכֵּי לָהּ.

ומשיבים: מעיקרא טמויי הוה מטמי לה [בתחילה אכן אף רב יצחק בנו של רב יהודה טימא אותה], ואולם כיון שאמרה ליה [לו] ילתא לרב יצחק בנו של רב יהודה שכל יומא [יום] בכל פעם שהביאה לרבה בר בר חנה דם לבדיקה, הוא הוה מדכי [היה מטהר] לי בדם כי האי גונא [כעין זה], ורק האידנא [בזמן זה] הוא טימא אותה, משום דחש בעיניה [שחושש, סובל בעיניו]. ומששמע כך רב יצחק בנו של רב יהודה, דכי לה [טיהר אותה].

וּמִי מְהֵימְנֵי? אִין. וְהָתַנְיָא: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר ״כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו״.

ושואלים: ומי מהימני [והאם נאמנים] אנשים לטעון כן? ומשיבים: אין [כן]. ומביאים ראיה לדבר, והתניא [והרי שנויה כך ברייתא]: נאמנת אשה לומר "כזה (כמראה זה) ראיתי ואבדתיו לעד הבדיקה".

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״כָּזֶה טִיהֵר אִישׁ פְּלוֹנִי חָכָם״ מַהוּ?

ובענין זה של נאמנות אשה לטעון כך, איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: במקרה שאשה אומרת לחבירתה המראה לה דם "מראה כזה טיהר איש פלוני חכם", האם נאמנת היא בכך, או לא?

תָּא שְׁמַע: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר ״כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו״. שָׁאנֵי הָתָם – דְּלֵיתֵיהּ לְקַמָּהּ.

ומביאים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: נאמנת אשה לומר "כזה ראיתי ואבדתיו" והרי שאשה בקיאה ונאמנת במראה דם! ודוחים את הראיה: אין זו ראיה, שהרי שאני התם [שונה שם] — דליתיה לקמה [שאינו לפניה] ולכן הקלו בה.

תָּא שְׁמַע: דְּיַלְתָא אַיְיתָא דָּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה – וְטַמֵּי לָהּ. לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה – וְדַכֵּי לָהּ. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁטִּימֵּא אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר וכו׳,

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שמסופר שילתא אייתא דמא לקמיה [הביאה דם לפני] רבה בר בר חנה לבדיקה, וטמי לה [וטימא אותה]. חזרה והביאה אותו הדם לקמיה [לפני] רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה — ודכי לה [וטיהר אותה]. ויש לשאול: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך רב יצחק בנו של רב יהודה] והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חכם שטימא — אין חבירו רשאי לטהר, וככל שדנו בדבר למעלה,

וְאָמְרִינַן: טַמּוּיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לָהּ, כֵּיוָן דְּאָמְרָה לֵיהּ דְּכָל יוֹמָא מְדַכֵּי לָהּ כִּי הַאי גַּוְנָא, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּחָשׁ בְּעֵינֵיהּ. הֲדַר דַּכֵּי לָהּ, אַלְמָא: מְהֵימְנָא לָהּ!

ואמרינן [ואמרנו] בהסבר לדבר כי בתחילה אכן רב יצחק בנו של רב יהודה טמויי [לטמא] הוה מטמי לה [היה מטמא אותה], ואולם כיון שאמרה ליה [לו] שכל יומא [יום], בכל פעם שהיתה מביאה לרבה בר בר חנה דם לראייה, מדכי לה כי האי גונא [מטהר אותה בדם כעין זה], ורק האידנא [הפעם] הוא שטימא אותה משום שחש בעיניה [בעיניו] — הדר דכי לה [חזר רב יצחק בנו של רב יהודה וטיהר אותה], ויש להסיק איפוא: אלמא [מכאן] שמהימנא לה [נאמנת היא] האשה בכך!

רַב יִצְחָק בַּר יְהוּדָה – אַגְּמָרֵיהּ סָמַךְ.

ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן רב יצחק בר יהודה שטיהר אותה — אגמריה [על לימודו] סמך בזה שטיהרה. ואולם לא רצה לפסוק לה כן בתחילה, משום כבודו של רבה בר בר חנה שטימא אותה. ואולם משעה ששמע את דבריה אלו, פסק לה כפי שסבר. ואין איפוא ראיה מכאן כי נאמנת האשה בדבריה במקום שבו יש ספק בדינה.

רַבִּי רָאָה דָּם בַּלַּיְלָה – וְטִימֵּא, רָאָה בַּיּוֹם – וְטִיהֵר, הִמְתִּין שָׁעָה אַחַת – חָזַר וְטִימֵּא, אֲמַר: אוֹי לִי שֶׁמָּא טָעִיתִי!

ועוד מסופר כי רבי ראה דם בלילה — וטימא אותו, וחזר וראה אותו שוב ביום לאחר שהתייבש — וטיהר אותו, ושוב חזר והמתין שעה אחת וראהו פעם נוספת — וחזר וטימא אותו. אמר: אוי לי שמא טעיתי!

״שֶׁמָּא טָעִיתִי״?! וַדַּאי טָעָה! דְּתַנְיָא: לֹא יֹאמַר חָכָם ״אִילּוּ הָיָה לַח הָיָה וַדַּאי טָמֵא״,

ותוהים על כך: מדוע אמר רבי "שמא טעיתי", והלא ודאי טעה! דתניא [שכן שנויה ברייתא]: לא יאמר חכם "אילו היה לח — היה ודאי טמא",

אֶלָּא אֲמַר אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. מֵעִיקָּרָא אַחְזְקֵיהּ בְּטָמֵא, כֵּיוָן דַּחֲזָא לְצַפְרָא דְּאִשְׁתַּנִּי אֲמַר (לֵיהּ): וַדַּאי טָהוֹר הֲוָה, וּבַלַּיְלָה הוּא דְּלָא אִתַּחְזִי שַׁפִּיר. כֵּיוָן דַחֲזָא דַּהֲדַר אִשְׁתַּנִּי, אֲמַר: הַאי – טָמֵא הוּא, וּמַפְכַּח הוּא דְּקָא מַפְכַּח וְאָזִיל.

אלא כך אמר רבי: כלל הוא זה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן מעיקרא אחזקיה [בתחילה החזיקו] רבי את הדם הזה בטמא, כיון דחזא לצפרא דאשתני [שראה בבוקר שהשתנה] צבעו אמר (ליה [לו]): ודאי טהור הוה [היה] אף בלילה ואולם בלילה סברתי שהוא טמא מפני שלא אתחזי שפיר [לא נראה יפה]. ואולם כיון דחזא דהדר אשתני [שראה לאחר המתנה קצרה שחזר הדם והשתנה], אמר רבי: האי [דם זה] טמא הוא, ומפכח [ומתבהר] הוא דקא מפכח ואזיל [שהוא הולך ומתבהר].

רַבִּי בָּדֵיק לְאוֹר הַנֵּר, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵף בָּדֵיק בְּיוֹם הַמְעוּנָּן בֵּינֵי עַמּוּדֵי. אָמַר רַב אַמִי בַּר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּן אֵין בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶלָּא בֵּין חַמָּה לְצֵל. רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּחַמָּה, וּבְצֵל יָדוֹ.

ועוד בדרכי ראיית הדם על ידי חכמים מסופר כי רבי בדיק [היה בודק] מראה דמים לאור הנר. ר' ישמעאל בר' יוסף בדיק [היה בודק] ביום המעונן ביני עמודי [בין עמודי בית המדרש]. אמר רב אמי בר שמואל: וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: עומד הבודק במקום בו מאיר אור החמה, ובצל ידו, שמסוכך בידו על הדם הנבדק, ומטיל עליו צל, שכך נראה הדבר ביותר.

״וּכְמָזוּג שְׁנֵי חֲלָקִים״ כו׳. תָּנָא,

ועוד שנינו במשנתנו בין המראות הטמאים: כיין המזוג שהוא נמזג משני חלקים מים וחלק אחד יין, מן היין השרוני. ובענין זה תנא [שנה] החכם: