לִתְלוֹת.

אם יש לתלות (לנהוג דין ספק) בדמים הללו שמראיהם כמימי תלתן או כמימי בשר צלי, או שהם טהורים לגמרי. שלדעת התנא הראשון שבמשנתנו ישנם חמשת מיני מראות דמים שדינם שהם טמאים ודאי, ואילו מראות אחרים, דוגמת שני מראות אלה, הם טמאים מספק. ואילו לשיטת בית הלל מראות אלה טהורים לגמרי.

הַיָּרוֹק עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא. וְלֵית לֵיהּ לַעֲקַבְיָא ״דָּמֶיהָ״ ״דָּמֶיהָ״ הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה?

חוץ ממראות הדמים הנזכרים במשנתנו נאמר בדין מראה הדם הירוק (צהוב) שלדעת עקביא בן מהללאל הריהו מטמא. ושואלים: והאם לית ליה [אין לו, לא מקובל] לעקביא בן מהללאל דרשה זו של ר' אבהו על המלים "דמיה" "דמיה" שממנה למדים אנו כי הרי כאן ארבעה מיני דמים המטמאים, והוא מוסיף מראה נוסף?

אִיבָּעֵית אֵימָא: לֵית לֵיהּ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִית לֵיהּ, מִי לָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא שָׁחוֹר – אָדוֹם הוּא אֶלָּא שֶׁלָּקָה, הָכָא נַמִי – מִלְקָא הוּא דְּלָקֵי.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שאכן לית ליה [אין לו], ולדעתו יש יותר מארבעה מראות דמים המטמאים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, כי אכן אית ליה [יש לו, סבור הוא] כדרשה זו, ואולם מי [האם] לא אמר ר' חנינא ביחס לדם שמראהו שחור שכשלעצמו אדום הוא, אלא שלקה, הכא נמי [כאן, לענין המראה הירוק, גם כן] אפשר לומר שהדם שמראהו ירוק אינו אלא אדום ביסודו, אלא שמלקא [ליקוי] הוא דלקי [שלקה].

״וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין״. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לִתְלוֹת.

ועוד שנינו במשנתנו כי חכמים נחלקו על עקביא בן מהללאל, ומטהרין מראה דם ירוק. ושואלים: שיטת חכמים זו היינו [הרי זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון שבמשנתנו], שהרי אף הוא לא מנה את הדם הירוק בין חמשת המראות המטמאים! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין אם יש לתלות (לנהוג דין ספק) בדם הירוק. שלדעת התנא הראשון יש חמישה מיני מראות דמים שהם טמאים ודאי, ואילו מראות אחרים, דוגמת המראה הירוק הינם ספק טמאים. ואילו לשיטת חכמים הדם הירוק טהור לגמרי.

״אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם״ כו׳.

שנינו במשנתנו שאמר ר' מאיר בדין הדם הירוק, שאם אינו מטמא משום כתם, הריהו נחשב כמשקה להכשיר זרעים שנפל עליהם לקבל טומאה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָרַד רַבִּי מֵאִיר לְשִׁיטַּת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל, וְטִימֵּא. וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: נְהִי דְּהֵיכָא דְּקָא מַשְׁכַּחַת כֶּתֶם יָרוֹק אַמָּנָא לָא מְטַמְּאִיתוּ, הֵיכָא דְּקָחָזְיָא דָּם יָרוֹק מִגּוּפָהּ – תִּטַּמֵּא.

ובהסבר דברי ר' מאיר אמר ר' יוחנן: ירד (הלך) ר' מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל בדין הדם הירוק, וטימא משום נדה. ומה שאמר במשנתנו, הכי קאמר להו לרבנן [כך אמר להם ר' מאיר לחכמים]: נהי דהיכא דקא משכחת [אמנם במקרה שהיא, האשה, מוצאת] כתם ירוק אמנא [על הבגד] אתם לא מטמאיתו [אינכם מטמאים] אותה בשל כך, שכיון שירוק הוא — יש להניח שלא בא מגופה. ואולם היכא דקחזיא [במקרה שהיא רואה] דם ירוק ובודאי בא מגופה — תטמא.

אִי הָכִי, ״אִם אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה״, ״מִשּׁוּם רוֹאָה״ מִבָּעֲיָא לֵיהּ!

ושואלים על הסבר זה, אי הכי [אם כך] הלשון שאחז בה ר' מאיר במשנתנו "אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה" אינה מדוייקת, ו"אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום רואה" מבעיא ליה [צריך היה לו] לומר!

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לְהוּ: נְהִי הֵיכָא דְּקָא חַזְיָא דָּם יָרוֹק מֵעִיקָּרָא לָא מְטַמְּאִיתוּ, הֵיכָא דְּחָזְיָא דָּם אָדוֹם וַהֲדַר חַזְיָא דָּם יָרוֹק – תִּטַּמֵּא, מִידֵי דַּהֲוָה אַמַּשְׁקֵה זָב וְזָבָה.

אלא הכי קאמר להו [כך הוא, ר' מאיר אמר להם לחכמים]: נהי היכא דקא חזיא [אמנם במקרה שהיא רואה] דם ירוק מעיקרא [מלכתחילה] — לא מטמאיתו [אין אתם מטמאים] אותה בכך, ואולם היכא דחזיא [היכן, במקרה שרואה] דם אדום והדר חזיא [וחוזרת ורואה] דם ירוק — תטמא, מידי דהוה [כמו שהריהו] בדין משקה זב וזבה, שכל המשקים (נוזלי הגוף, כרוק וכשתן) היוצאים מן הזב ומן הזבה מטמאים, ויהא הדם הירוק היוצא ממנה כמותם.

וְרַבָּנַן – דּוּמְיָא דְּרוֹק, מָה רוֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, אַף כָּל שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, לְאַפּוּקֵי הַאי – דְּאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. אִי הָכִי – שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי מֵאִיר!

ואילו רבנן [חכמים] הסבורים שהדם הירוק טהור הוא, לדעתם משקה הנדה המטמא זה שהוא דומיא [בדומה] לרוק. ובאופן זה, מה רוק דרך יריקתו מפה האדם הוא שבתחילה מתעגל (מצטבר לכדי כדור) ולאחר מכן הריהו יוצא אל מחוץ לגוף האדם היורקו, אף כל משקה אחר המטמא הרי זה בדומה לכך, שאף הוא מתעגל ויוצא. והגדרה זו באה לאפוקי האי [להוציא, למעט את זה] הדם הירוק שאין הוא מתעגל ויוצא. ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא, שאין מטמא אלא המשקה שהוא כעין הרוק המתעגל ויוצא, שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' מאיר, ומדוע לשיטת ר' מאיר הריהו מטמא?

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לְהוּ: לֶהֱוֵי כְּמַשְׁקֶה לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְרַבָּנַן – בָּעֵי ״דַּם חֲלָלִים״ וְלֵיכָּא. אִי הָכִי, שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי מֵאִיר!

אלא יש לומר הסבר אחר בדברי ר' מאיר לחכמים, והכי קאמר להו [כך הוא אמר להם]: להוי [שיהיה] דינו של הדם הירוק לפחות כמשקה לענין להכשיר את הזרעים עליהם הוא נפל, לקבל טומאה מכאן ולהבא, ומדוע לשיטתם הריהו טהור מכל וכל. ואילו רבנן [חכמים] סבורים כי בעי [צריך] כל דם הנחשב למשקה המכשיר לקבל טומאה שיהיה כעין הנאמר בכתוב "ו דם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), שהוא דם שהנפש יוצאת בו, ואילו בדם הירוק ליכא [אין כאן] משום דם שהנפש יוצאת בו, ולכן אף אינו מכשיר לקבל טומאה. ושואלים: אי הכי [אם כך], שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' מאיר!

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לְהוּ – אַלְּפוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה, כְּתִיב הָכָא: ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״ וּכְתִיב הָתָם: ״וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת״.

אלא יש לומר שהכי קאמר להו [כך הוא אמר להם] ר' מאיר לחכמים: אלפוה [למדוה] להלכה זו שיהא הדם הירוק מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, בגזרה שוה זו, שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בתיאור הרעיה]: "שלחיך פרדס רמונים" (שיר השירים ד, יג), שדם נדתה הזב ממנה מתואר בכתוב זה כ"שלחיך", ובצורת לשון דומה כתיב התם [נאמר שם] בתיאור המים היורדים על הארץ: "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות" (איוב ה, י). הרי שדם הנדה דומה למים, וכמוהם הריהו מכשיר לטומאה.

וְרַבָּנַן – אָדָם דָּן קַל וָחוֹמֶר מֵעַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם דָּן גְּזֵרָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ.

ואילו רבנן [חכמים] אין להם גזירה שווה זו, משום שאדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא כָּךְ״ וכו׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! הָא קָא מַשְׁמַע לָן: מַאן תַּנָּא קַמָּא – רַבִּי יוֹסֵי, וְכָל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם.

עוד שנינו במשנתנו שר' יוסי אומר כי דם ירוק דינו לא כך כשיטת עקביא בן מהללאל שהריהו מטמא, ולא כך כשיטת ר' מאיר שמכשיר הוא את הזרעים לקבל טומאה, אלא טהור הוא. ושואלים: היינו [הרי זוהי] דעת תנא קמא [הראשון שבמשנתנו, חכמים שבמשנתנו החולקים על עקביא בן מהללאל], ומה השמיענו ר' יוסי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: מאן [מיהו] התנא קמא [הראשון] — ר' יוסי הוא, וחשוב לדעת מיהו אומר השמועה, שכן כל האומר דבר שמועה בשם אומרו — מביא בכך גאולה לעולם.

״אֵיזֶהוּ אָדוֹם כְּדַם הַמַּכָּה״. מַאי ״כְּדַם הַמַּכָּה״? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּדַם שׁוֹר שָׁחוּט.

שנינו במשנתנו: איזהו מראה אדום המטמא באשה — כדם המכה. ושואלים: מאי [מה פירוש] כדם המכה? אמר רב יהודה, אמר שמואל: כדם שור שחוט.

וְלֵימָא: כְּדַם שְׁחִיטָה! אִי אָמַר כְּדַם שְׁחִיטָה – הֲוָה אָמִינָא כְּכוּלָּהּ שְׁחִיטָה, קָא מַשְׁמַע לָן כְּדַם הַמַּכָּה – כִּתְחִילַת הַכָּאָה שֶׁל סַכִּין.

ושואלים: אם כן, ולימא [ויאמר] התנא במפורש כי האדום הריהו כדם שחיטה! ומשיבים: אי אמר [היה אומר] כדם שחיטה — הוה אמינא [הייתי אומר] שהכוונה כדם היוצא במשך כולה [כל] השחיטה, והרי משתנה צבעו במשך השחיטה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שכדם המכה הכוונה דווקא לדם הבא בתחילת הכאה של סכין השחיטה. ומביאים הגדרות אחרות למראה המתואר במשנתנו כ"דם המכה".

עוּלָּא אָמַר: כְּדַם צִפּוֹר חַיָּה. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: חַיָּה – לְאַפּוּקֵי שָׁחוּט, אוֹ דִּלְמָא לְאַפּוּקֵי כָּחוּשׁ? תֵּיקוּ.

עולא אמר: כדם הזב מצפור חיה שנפצעה. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: האם כשאמר עולא דם צפור חיה נתכוין לכך שאינה מתה, לאפוקי [להוציא, למעט] דם צפור שחוט שאינו בכלל המראה המטמא. או דלמא [שמא] כשאמר דם צפור חיה התכוין לכך שהיא בריאה, ובא הדבר לאפוקי [להוציא, למעט] דם צפור כחוש שאינו בכלל המראה המטמא? לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

זְעֵירִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כְּדַם מַאֲכוֹלֶַת שֶׁל רֹאשׁ. מֵיתִיבֵי: הָרְגָה מַאֲכוֹלֶת – הֲרֵי זֶה תּוֹלָה בָּהּ, מַאי לָאו – דְּכוּלֵּיהּ גּוּפָהּ! לָא, דְּרֹאשָׁהּ.

הגדרה אחרת אמר החכם זעירי שכך אמר ר' חנינא: כדם היוצא ממאכולת (כינה) של ראש שנמעכה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו להלן (בפרק שמיני) בדיני כתם דם הנמצא על בגד האשה, שאם הרגה האשה מאכולת ולאחר מכן נמצא כתם דם על בגדה או גופה — הרי זה תולה כתם זה בה, בכינה, שאומרים שמדם הכינה הוא זה, והריהי טהורה. מאי לאו [האם אין] הכוונה שמדובר בכינה דכוליה [של כל] מקום בגופה, בכל כינה שהרגה האשה, ולא רק בכינה של ראש, כדברי ר' חנינא! ודוחים: לא, הכוונה דווקא בכינה שעל ראשה.

אַמִי וַרְדִּינָאָה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּדַם אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל יָד, שֶׁנִּגְּפָה וְחָיְיתָה וְחָזְרָה וְנִגְּפָה, וְלֹא שֶׁל כָּל אָדָם אֶלָּא שֶׁל בָּחוּר שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה. וְעַד כַּמָּה? עַד בֶּן עֶשְׂרִים.

הגדרה אחרת ל"דם המכה" אמר החכם אמי ורדינאה שכך אמר ר' אבהו: כצבע הדם הזב מן האצבע הקטנה של היד, שנגפה (נפצעה) ולאחר מכן חייתה (הבריאה), ושוב חזרה ונגפה (נפצעה). ולא באצבעו של כל אדם, אלא דווקא באצבעו של בחור שלא נשא אשה. ואף בזה לא אמרו בכל בחור, אלא עד בן כמה הוא — עד בן עשרים שנה.

מֵיתִיבֵי: תּוֹלָה בִּבְנָהּ וּבְבַעְלָהּ, בִּשְׁלָמָא בִּבְנָהּ – מַשְׁכַּחַת לָהּ, אֶלָּא בַּעְלָהּ – הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ?

מיתיבי [שואלים] על כך ממה ששנינו באותה משנה שבדיני הכתמים: אם נפצעו בנה או בעלה, תולה האשה המוצאת כתם דם על בגדה, את הכתם בבנה ובבעלה, וטהורה היא. ויש לדון בדבר: בשלמא [נניח] שתולה היא בבנה — משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] שיתקיימו בו בבנה כל אותם תנאים שאמר ר' אבהו (בחור שלא נשא אשה, והריהו בן פחות מעשרים שנה), אלא שתולה היא בבעלה — היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה אפשרות], והרי בעלה כבר נשוי?

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לַחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה.

אמר רב נחמן בר יצחק: כגון שנכנסה לחופה, ולא נבעלה עדיין. והרי הוא בעלה, ואולם נחשב הוא עדיין כבחור שלא נשא אשה לענין זה שאפשר לתלות בו את הכתם הנמצא.

רַב נַחְמָן אָמַר: כְּדַם הַקָּזָה. מֵיתִיבֵי: מַעֲשֶׂה וְתָלָה רַבִּי מֵאִיר

רב נחמן אמר הגדרה אחרת ל"דם המכה" שבמשנתנו: כדם הקזה (דם שהנפש יוצאת בו עם השחיטה). מיתיבי [שואלים] על כך ממה ששנינו: מעשה היה בכתם שנמצא בבגד אשה, ותלה ר' מאיר