וְהִפִּילָה – מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל,

והפילה נפל אל תוך הנהר, ואין ידוע מה הפילה, אם היה זה ולד גמור או ולד שלא הושלם — מביאה אשה זו ככל אשה היולדת (או המפלת) עובר שנגמרה צורתו קרבן יולדת, עולה וחטאת, ונאכל קרבן החטאת שנמלק כדרך חטאת העוף, אף שספק הוא שמא היה זה ולד שלא הושלם, ואין היא חייבת בקרבן זה, וכל עוף שאינו קרבן מליקתו אוסרתו.

הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים וָלָד מְעַלְּיָא יָלְדָן.

ופסקו כך לפי שכלל הוא: הלך (לך, יש ללכת) אחר רוב הנשים המעוברות, ורוב הנשים המעוברות — ולד מעליא ילדן [מעולה, שלם, הן יולדות]. וסמכו חכמים על כלל זה, ועשו את דינה של חטאת העוף של זו כדין ודאי, ולכן הוא נאכל. הרי שאף בטומאת אשה יש מקרה נוסף שבו הולכים אחר הרוב לעשות את הספק כודאי, ומדוע מנה ר' יוחנן רק שלושה מקרים בלבד?

מַתְנִיתִין קָאָמְרִינַן, שְׁמַעְתְּתָא – לָא קָאָמְרִינַן.

ומתרצים: רק מקרים הנשנים במתניתין קאמרינן [במשנה או ברייתא אומרים אנו] בכלל מנין זה, ואילו מקרים הנזכרים בשמעתתא [שמועה, דברי חכמים], כגון הלכה זו של ר' יהושע בן לוי — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].

וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: מְתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא טוֹעָה, וְלָא יָדַעֲנָא מַאי תְּיוּבְתֵיהּ,

ושואלים על הסבר זה: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר כי מסורת בידו שמתיב [מקשה] ר' יוסי בר ר' חנינא על דברי ר' יהושע בן לוי אלו מברייתא העוסקת באשה הטועה (שאינה יודעת מתי ילדה), והוסיף רבין ואמר: ולא ידענא מאי תיובתיה [ואין אני יודע מהי קושייתו] מברייתא זו.

מַאי לָאו: לָא תְּיוּבְתָּא אֶלָּא סַיְיעָתָא?

ודנים בכוונת דברי רבין, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שדברי ברייתא זו לא תיובתא [אינן קושיה] על שיטת ר' יהושע בן לוי, אלא דווקא סייעתא [סיוע] לה. ואם כן, הרי שלדברי ר' יהושע בן לוי יש משקל לדברי המשנה, וראוי היה איפוא לכוללם נוסף לשלושת המקרים שמנה ר' יוחנן!

לָא, דִּלְמָא: לָא תְּיוּבְתָּא וְלָא סַיְיעָתָא.

ומשיבים: לא, אין להוכיח מכאן, דלמא [שמא] התכוון לומר שלדעתו דברי ברייתא זו אינם לא תיובתא [לא קושיה] ולא סייעתא [ולא סיוע] לשיטת ר' יהושע בן לוי.

לְמַעוּטֵי מַאי?

ושואלים: מה שאמר ר' יוחנן כי בשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ומשמע מדבריו שבא להדגיש שאין אלו אלא שלושה מקרים בלבד, מנין זה למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא?

אִילֵימָא לְמַעוּטֵי רוּבָּא דְּאִיכָּא חֲזָקָה בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא שָׂרְפִינַן עֲלֵיהּ אֶת הַתְּרוּמָה – וְהָא אֲמַרָהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא!

אילימא למעוטי [אם לומר שבא למעט] ספק שיש בו מן הצד האחד רובא לטמא את האשה, ואולם דאיכא [שיש] חזקה בהדיה [איתו, כלומר, כנגדו] לטהרה, שגורעת החזקה מכוחו של הרוב, ולכן אין הספק מוכרע כודאי, ולא שרפינן עליה [אין שורפים עליו] את התרומה — והא [והרי] כבר אמרה ר' י וחנן חדא זימנא [פעם אחת] בענין שאר טומאות, שאם יש ספק שרוב מטהו לטומאה וחזקה המטה אותו לטהרה, אין הולכים אחר הרוב לעשותו כטומאה ודאי!

דִּתְנַן: תִּינוֹק הַנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ – רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ.

דתנן [שכן שנינו במסכת טהרות]: תינוק טמא הנמצא בצד העיסה הטהורה ומקצת מן הבצק נתון בידו, ואין ידוע אם הוא עצמו לקח חתיכה זו מהעיסה, וטימא אותה בכך, או שאדם אחר, טהור, לקחה מן העיסה ונתנה לו, ואין העיסה טמאה. נחלקו חכמים, ר' מאיר מטהר, וחכמים מטמאין. וטעמם של חכמים, משום שכן הוא דרכו של תינוק לטפח בעיסה הנמצאת לצידו (תוס'), ולכן מניחים אנו שהתינוק הוא שלקח את חתיכת הבצק מן העיסה.

וְאָמְרִינַן: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר – קָסָבַר: רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין, וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין, וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת, סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה – וְאִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא.

ואמרינן [ואמרנו]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר — קסבר [סבור הוא] כי אמנם רוב התינוקות מטפחין בעיסה הנמצאת לצידם, ואולם יש מיעוט תינוקות שאין מטפחין, ומכיון שעיסה זו בחזקת טהורה עומדת, לכן אומרים אנו: סמוך (צרף) את מיעוטא [מיעוט] התינוקות שאין מטפחים לחזקה של טהרה — ואיתרע ליה רובא [והתרועע, ונחלש לו הרוב]. ולכן אין סומכים על הרוב לטמא את העיסה.

וְרַבָּנַן – מִיעוּטָא – כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְרוּבָּא וַחֲזָקָה – רוּבָּא עָדִיף.

ואילו שיטת רבנן [חכמים] היא שמיעוטא [מיעוט] ככלל ביחס לרוב — כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו קיים הוא נחשב], ומיעוט התינוקות שאינם מטפחים אינו נחשב, ואין לנו אלא רוב תינוקות המטפחים שהוא סיבה לטמא את העיסה, ולעומת זאת יש חזקת טהרה, וכלל הוא: רובא [רוב] וחזקה — רובא [רוב] עדיף ולכן הם מטמאים.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: זוֹ הִיא חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין זוֹ חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה!

ובהסבר שיטת חכמים במשנה זו אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' אושעיא: חזקה זו שרוב התינוקות מטפחים בעיסה היא חזקה גמורה, ודינה של העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה, ואילו ר' יוחנן אמר: אין חזקה זו חזקה גמורה לקבוע את העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה. הרי שכבר אמר ר' יוחנן שבמקרה של רוב שניצבת מולו חזקה אין סומכים על הרוב לעשות את הדבר כטמא ודאי, ולא היה צריך איפוא למנות רק שלושה מקרים בהם הספק נחשב לודאי טמא בהסתמך על הרוב!

אֶלָּא לְמַעוּטֵי רוּבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דִּתְנַן, הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה, אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה.

ומתרצים: לא בא מנין זה של שלושה מקרים שמנה ר' יוחנן אלא למעוטי רובא [למעט רוב] מסויים וכגון זה שאמרו ר' יהודה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה המעוברת המפלת חתיכה (גוש בשר חסר צורה), אם יש עמה (עם החתיכה הזו, ומחוצה לה) דם — הרי האשה טמאה טומאת נדה. ואם לאו [לא] — טהורה היא מנדה והרי זו נחשבת כלידה. ר' יהודה אומר: בין כך שיש עם החתיכה דם, ובין כך שאין עמה דם — האשה טמאה טומאת נדה, שכן ודאי הוא שעם פתיחת הרחם ראתה דם, אף שאינו נראה עתה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא טִימֵּא רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בַּחֲתִיכָה שֶׁל אַרְבַּע מִינֵי דָמִים, אֲבָל שְׁאָר מִינֵי דָמִים – טְהוֹרָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁל אַרְבַּע מִינֵי דָמִים – דִּבְרֵי הַכֹּל טְמֵאָה, וְשֶׁל שְׁאָר דָּמִים – דִּבְרֵי הַכֹּל טְהוֹרָה. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָא כְּשֶׁהִפִּילָה

ובהבנת שיטת ר' יהודה אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראהו של אחד מארבע מיני מראות הדמים המטמאים, השנויים להלן בפרקנו, אבל אם היה מראה חתיכה זו כמראה שאר מיני דמים שאינם מטמאים — טהורה. ואילו ר' יוחנן אמר: אם היה מראה חתיכה זו כמראה של ארבע מיני הדמים המטמאים — דברי הכל טמאה, שאף לדעת חכמים האשה טמאה. וכמו כן אם היה מראה חתיכה זו כמראה של שאר דמים — דברי הכל טהורה, שאף ר' יהודה מטהר בכך. לא נחלקו חכמים ור' יהודה אלא כשהפילה