אֲפִילּוּ מָלֵא חַרְדָּל.

ואפילו היה כלי החרס מלא בדברים קטנים כגרגירי זרע החרדל, שלא נגעו בדפנות הכלי אלא מעט מן הגרגרים הללו, טמאים כל הגרגרים שהיו בתוך הכלי. ואף השלג, משעבר באויר כלי החרס שבו הטומאה, נטמא כולו.

מתני׳ מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה: הַחֶדֶר וְהַפְּרוֹזְדוֹר וְהָעֲלִיָּיה.

מקום בית הערוה באשה מורכב מחלקים שונים, ואין דין דם הנמצא בחלק זה כדין דם הנמצא בחלק אחר. ולכך משל משלו חכמים בתיאור מבנה בית הערוה שבאשה לחלקיו השונים, כבית: החדר, הפנימי מכל החלקים — הוא הרחם שבאשה. ולפני החדר נמצא פרוזדור (מסדרון, המבוא לחדר) — הוא המעבר אל הרחם, ומעל שני אלה נמצאת העלייה — חלק בית הערוה הנתון מעל הרחם והפרוזדור.

דַּם הַחֶדֶר – טָמֵא, דַּם הָעֲלִיָּיה – טָהוֹר, נִמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר – סְפֵקוֹ טָמֵא, לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַמָּקוֹר.

ומעתה לדין הדם בכל אחד מאלה המקומות: דם החדר — טמא, שהרי זה דם המקור. דם העלייה שאין זה דם נדה. הדם הנמצא בפרוזדור, שספק יש בו אם בא מן החדר (והוא טמא) או שבא מן העלייה (והוא טהור) — ספקו זה גורם לו שהריהו טמא טומאה ודאית, הגם שהרי זה ספק. וטעם הדבר: לפי שחזקתו של הדם הנמצא, שהוא בא מן המקור, ולא מהעליה.

גמ׳ רָמִי בַּר שְׁמוּאֵל וְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה תָּנוּ נִדָּה בֵּי רַב הוּנָא. אַשְׁכַּחִינְהוּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הַחֶדֶר מִבִּפְנִים, וְהַפְּרוֹזְדוֹר מִבַּחוּץ, וַעֲלִיָּיה בְּנוּיָה עַל שְׁתֵּיהֶן, וְלוּל פָּתוּחַ בֵּין עֲלִיָּיה לַפְּרוֹזְדוֹר.

שנינו במשנתנו כי בבית הערוה של האשה ישנם חלקים המכונים חדר ופרוזדור. ומביאים עוד באותו ענין: רמי בר שמואל וכן רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה תנו [שנו] את מסכת נדה בי [בבית המדרש] של רב הונא. אשכחינהו [מצאם] רבה בר רב הונא דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] כך את לשון משנתנו זו: החדר, הוא הרחם — נמצא מבפנים (פנימה יותר, לכיוון אחורי הגוף). והפרוזדור — נמצא מבחוץ לו (לכיוון קידמת הגוף). והעלייה בנויה על שתיהן. ועוד הוסיפו ושנו כי מצוי באותו מקום גם לול (חלל) הפתוח בין העלייה לפרוזדור.

נִמְצָא מִן הַלּוּל וְלִפְנִים – סְפֵקוֹ טָמֵא, מִן הַלּוּל וְלַחוּץ – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

אם נמצא דם במקום שהוא מן הלול ולפנים (לכיוון אחורי הגוף) — ספקו טמא. נמצא במקום שהוא מן הלול ולחוץ (לכיוון קידמת הגוף) — ספקו טהור.

אֲתָא וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ: סְפֵקוֹ טָמֵא אָמְרַתְּ לָן מָר? וְהָא אֲנַן ״שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַמָּקוֹר״ תְּנַן!

אתא [בא] רבה ואמר ליה לאבוה [לו לאביו, רב הונא]: האם בדין הדם הנמצא בין הלול ולפנים "ספקו טמא" אמרת לן מר [לנו, אדוננו], וכדרך ששמעתי מפי חכמי בית המדרש? והא אנן [והרי אנו] "שחזקתו מן המקור" תנן [שנינו] מפיך, משמע שטומאה ודאית היא זו. ומעתה במה דברים אמורים? לא בנמצא מן הלול ולפנים ולא בנמצא מן הלול ולחוץ!

אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא הָכִי קָאָמִינָא: מִן הַלּוּל וְלִפְנִים – וַדַּאי טָמֵא, מִן הַלּוּל וְלַחוּץ – סְפֵקוֹ טָמֵא.

אמר ליה [לו] רב הונא לבנו רבה: אנא הכי קאמינא [אני כך אמרתי] בדינו של הדם הנמצא בפרוזדור: נמצא הדם במקום שהוא מן הלול ולפנים — הרי זה ודאי טמא, שחזקתו מן המקור, ובאלה עוסקים דברי משנתנו. נמצא הדם מן הלול ולחוץ — ספקו טמא, שאף שיש מקום לומר שאילו היה זה דם החדר — לא היה מגיע מן הלול ולחוץ, מכל מקום יש לחשוש שמא התכופפה האשה, ומתוך כך יצא הדם מהחדר מן הלול ולחוץ, ולכך הריהי טמאה מספק.

אָמַר אַבַּיֵי: מַאי שְׁנָא מִן הַלּוּל וְלַחוּץ דִּסְפֵקוֹ טָמֵא – דְּדִלְמָא שָׁחֲתָה, וּמֵחֶדֶר אֲתָא; מִן הַלּוּל וְלִפְנִים נַמִי, אֵימָא אִזְדַּקְּרָה – וּמֵעֲלִיָּיה אֲתָא!

אמר אביי בשאלה על כך: מאי שנא [מה שונה, במה נבדל] הדם הנמצא מן הלול ולחוץ שספקו טמא — דדלמא [ששמא] שחתה (התכופפה), ומחדר אתא [בא] הדם — אם כן אף אם נמצא הדם מן הלול ולפנים, שאתה מטמא בודאי נמי [גם כן], אימא [אמור]: שמא אזדקרה [הזדקפה] האשה, ומתוך כך מעלייה אתא [בא] הדם לאותו מקום, וטמאה רק מספק!

אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: אִי בָּתַר חֲשָׁשָׁא אָזְלַתְּ – אִידִי וְאִידִי סָפֵק הוּא, וְאִי בָּתַר חֲזָקָה אָזְלַתְּ – מִן הַלּוּל וְלִפְנִים – וַדַּאי טָמֵא, מִן הַלּוּל וְלַחוּץ – וַדַּאי טָהוֹר.

אלא אמר אביי: אי בתר חששא אזלת [אם אחר חשש שמא הדם הנמצא במקום זה בא בעקבות התכופפות או הזדקפות אתה הולך] — אידי ואידי [זה וזה, בין נמצא מן הלול ולפנים ובין מן הלול ולחוץ] — ספק הוא, ואי בתר [ואם אחר] חזקה אזלת [אתה הולך] — מן הלול ולפנים — ודאי טמא, מן הלול ולחוץ — ודאי טהור.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: דָּם הַנִּמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר – חַיָּיבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְשׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה. וְרַב קְטִינָא אָמַר: אֵין חַיָּיבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה.

למדנו איפוא ארבע שיטות חכמים בדין הדם הנמצא בפרוזדור, ותחילה מביאים את מה שתני [שנה] ר' חייא: דם הנמצא בפרוזדור — טמא ודאי, ואם נכנסה האשה שראתה דם זה למקדש, חייבין עליו (בגללו) על איסור ביאת מקדש בטומאה, ושורפין עליו את התרומה שנגעה בה אשה זו. ואילו רב קטינא אמר: אין זו אלא טומאה מספק, ולכך אין חייבין עליו על ביאת מקדש, ואין שורפין עליו את התרומה.

לְהַךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר אַבַּיֵי אִי בָּתַר חֲשָׁשָׁא אָזְלַתְּ – מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב קְטִינָא וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא,

ומעתה יש לברר מה היחס בין ארבע שיטות אלה למחלוקת שבין ר' חייא ורב קטינא: להך לישנא [ללשון זו] שאמר אביי שאי בתר חששא אזלת [אם אחר חשש דם המגיע בעקבות התכופפות או הזדקפות אתה הולך], ובכל האופנים הריהו ספק טומאה — מסייע ליה [לו] שיטה זו של אביי לרב קטינא שאף הוא מטמא מספק דם הנמצא בפרוזדור, ופליגא [וחולק] אביי על שיטת ר' חייא המטמא בודאי.

לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ אִי בָּתַר חֲזָקָה אָזְלַתְּ – מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא,

ואילו להך לישנא [ללשון זו] של אביי דאמרת אי בתר [האומרת אם אחר] חזקה אזלת [אתה הולך], לכן בנמצא מן הלול ולפנים הריהי טמאה ודאי, ובנמצא מן הלול ולחוץ הריהי טהורה בודאי — מסייע ליה [לו] שיטה זו של אביי לר' חייא, שאף הוא סבור כי הריהי טמאה בודאי (שאף דברי ר' חייא לא נאמרו אלא בדם הנמצא מן הלול ולפנים), ולכך חייבים על טומאה זו משום ביאת מקדש ושורפים את התרומה שנגעה בה.