גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ ״הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר – הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה״, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים עַל כָּל תַּשְׁמִישׁ, אוֹ תְּשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עֵדִים כָּל הַלַּיְלָה.

שנינו במשנתנו שלדעת בית שמאי מותר לשמש לאור הנר, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אף על פי שאמרו חכמים כי משמש מטתו לאור הנר — הרי זה מגונה, בית שמאי אומרים: צריכה האשה שתבדוק עצמה בשני עדים על כל תשמיש שמשמשת באותו הלילה, או שתשמש לאור הנר כדי שתוכל לבדוק לאורו את עד הבדיקה. ובית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה, אחד לבדיקה לפני התשמיש הראשון ואחד לבדיקה אחר התשמיש האחרון.

תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, לֵיחוּשׁ שֶׁמָּא תִּרְאֶה טִיפַּת דָּם כְּחַרְדָּל בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, וּתְחַפֶּנָּה שִׁכְבַת זֶרַע בְּבִיאָה שְׁנִיָּה!

ועוד במחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל, תניא [שנויה ברייתא]: אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שיכולה לשמש כמה פעמים באותו הלילה, ואינה צריכה לבדוק בין כל תשמיש ותשמיש, ליחוש [נחשוש] שמא תראה טיפת דם קטנה כגודל גרגיר צמח החרדל כבר בביאה ראשונה, ונטמאה בה, ותחפנה (תכסה אותה) שכבת זרע שבביאה השניה, ולא תימצא טיפת דם זו בבדיקה שלאחר הביאה האחרונה, ותחשוב האשה שהיא טהורה, ואינה אלא טמאה! אלא ודאי צריכה לבדוק אחרי כל תשמיש.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אַף לְדִבְרֵיכֶם – לֵיחוּשׁ עַד שֶׁהָרוֹק בְּתוֹךְ הַפֶּה שֶׁמָּא נִימּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ!

אמרו להם בית הלל בתשובה לכך: אף לדבריכם שבודקת היא את עצמה לפני כל תשמיש ותשמיש, גם כן ליחוש [נחשוש], שכן אפשר שעד (בעוד) שהרוק (הדם) נמצא עדיין בתוך הפה (כינוי לבית הערוה) שמא נימוק (נמעך) והולך לו, שאף לשיטתכם יתכן ששכבת זרע של אותו תשמיש חיפתה אותו, ולא הועילה הבדיקה שלאחר התשמיש הראשון להראותה את הדם!

אָמְרוּ לָהֶם: לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה נִימּוֹק פַּעַם אַחַת לְנִימּוֹק שְׁתֵּי פְעָמִים.

אמרו להם בית שמאי לבית הלל בתשובה לכך: אין הדברים דומים לפי שאינו דומה נימוק (נמעך) הנמצא בבית הערוה פעם אחת שהוא הבסיס לחשש שהעליתם, לנימוק שתי פעמים ויותר שהוא הבסיס לחשש שלנו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ עָלֵינוּ! אָמַר לָהֶם: מוּטָב שֶׁאַאֲרִיךְ עֲלֵיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיַּאֲרִיכוּ יְמֵיכֶם לָעוֹלָם הַבָּא.

ועוד במחלוקתם זו, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהושע: רואה (מעדיף) אני את דברי בית שמאי בענין זה. אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה הארכת (הכבדת) עלינו בפסק זה! אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה, כדי שלא תחטאו בביאת איסור ובכך יאריכו ימיכם לעולם הבא.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: מִדִּבְרֵי כוּלָּם נִלְמַד – בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה.

אמר ר' זירא: מדברי כולם, הן בית שמאי שלא התירו לשמש שנית אלא לאחר בדיקה, והן בית הלל שהתירו לשמש שנית אף בלא בדיקה וחייבו לבדוק לאחר התשמיש האחרון, נלמד (יש ללמוד) כי אין זה אלא בגדר המותר, ואולם כל שהוא בעל נפש (הנוהג בחסידות) — לא יבעול וישנה (ויחזור) בלא לבדוק בין תשמיש לתשמיש.

רָבָא אָמַר: בּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְטָהֳרוֹת.

ואילו רבא אמר: אף מי שהוא בעל נפש מותר שיהא בועל ושונה (חוזר) ובועל אף בלא בדיקה בינתיים. שכן כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה] ברייתא בחיוב הבדיקות כשמשמשת כמה פעמים באותו הלילה, הרי זה דווקא לענין האשה העסוקה בטהרות, ואולם באשר לתשמיש עם בעלה, אין כל חשש.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – לְטָהֳרוֹת, אֲבָל לְבַעְלָהּ – מוּתֶּרֶת. וּבַמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, אֲבָל הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה – לְעוֹלָם הִיא בְּחֶזְקָתָהּ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ ״טְהוֹרָה אֲנִי״.

ואכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: במה דברים אמורים שחייבת האשה לבדוק לפני כל תשמיש ולאחריו לשיטת בית שמאי, או אחת לפני התשמיש הראשון ואחת לאחר האחרון לשיטת בית הלל — לטהרות, אבל לבעלה — מותרת אף שלא בדקה עצמה כלל, ואף אם אינו שואל אותה. ובמה דברים אמורים — כשהניחה בשעה שיצא לדרך כשהיא בחזקת טהרה, אבל אם בשעה שיצא לדרך הניחה כשהיא בחזקת טמאה — לעולם היא בחזקתה כטמאה, עד שתאמר לו במפורש "טהורה אני".

אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב: בָּדְקָה בְּעֵד, וְאָבַד – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדּוֹק. מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אִילָא: אִילּוּ אִיתָא – מִי לֹא מְשַׁמְּשָׁה וְאַף עַל גַּב דְּלָא יָדְעָה? הָשְׁתָּא נַמִי – תְּשַׁמֵּשׁ!

ועוד בענין בדיקות שלפני התשמיש בלילה אמר ר' אבא, אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: בדקה האשה עצמה בלילה בעד, ואבד עד הבדיקה — אסורה לשמש פעם נוספת עד שתבדוק עצמה בעד אחר, שמא ראתה דם והיה על עד הבדיקה שאבד. מתקיף לה [מקשה עליה, על שמועה זו] ר' אילא: אילו איתא [ישנו] לעד הבדיקה הזה, שלא אבד העד, מי לא [האם אין] האשה משמשה [משמשת] שוב עם בעלה באותו הלילה, על סמך שתעיין בעד רק למחרת, ואף על גב דלא ידעה [ואף על פי שאינה יודעת] בשעה שמשמשת בפעם השניה אם יש על עד הבדיקה דם? השתא נמי [עכשיו שאבד העד גם כן] תשמש!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: זוֹ – מוֹכִיחָהּ קַיָּים, וְזוֹ – אֵין מוֹכִיחָהּ קַיָּים.

אמר ליה [לו] רבא: יש הבדל בין שני המקרים, שכן במקרה שעד הבדיקה נמצא בידה, הרי זו האשה שעד הבדיקה בידה — מוכיחה (ההוכחה) אם טהורה היא אם לא קיים ועומד, ואם תימצא למחר על פי עד הבדיקה הזה שהיא טמאה, תביא קרבן על ששימשה בטומאה. ואילו זו שאבד עד הבדיקה שלה — אין מוכיחה קיים, ולעולם לא תדע אם צריכה היא כפרה, ועומדת לעולם בספק חוטאת.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא מַאי קְרָא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר״ – לַיְלָה נִיתָּן לְהֵרָיוֹן, וְיוֹם לֹא נִיתָּן לְהֵרָיוֹן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ״בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת״.

אמר ר' יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא: מאי קרא [מהו הכתוב] ממנו נלמד דבר זה? — שנאמר: "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר" (איוב ג, ג) — לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון. ריש לקיש אמר, מהכא [מכאן, מכתוב זה] יש להביא ראיה שנאמר: "בוזה דרכיו ימות" (משלי יט, טו), שמא לאור היום יראה באשתו דבר מגונה ותתבזה בעיניו.

וְרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבָּעִי לֵיהּ לְכִדְדָרֵישׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא. דְּדָרֵישׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְמוּנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן, ״לַיְלָה״ שְׁמוֹ, וְנוֹטֵל טִפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, טִפָּה זוֹ מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? גִּבּוֹר אוֹ חָלָשׁ, חָכָם אוֹ טִיפֵּשׁ, עָשִׁיר אוֹ עָנִי?

ושואלים: וריש לקיש, האי קרא [כתוב זה] שדרשו ר' יוחנן מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? ומשיבים: מבעי ליה [צריך אותו] לדרשה אחרת, וכמו דדריש [שדרש] ר' חנינא בר פפא. דדריש [שכן דרש] ר' חנינא בר פפא: "והלילה אמר הורה גבר" — אותו מלאך הממונה על ההריון, "לילה" שמו. ונוטל מלאך זה את הטפה של זרע שממנה עתיד להיווצר אדם, ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? האם יהיה האדם הנוצר ממנה גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?

וְאִילּוּ ״רָשָׁע אוֹ צַדִּיק״ – לָא קָאָמַר, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא. דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם – חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״ וגו׳.

ואילו רשע או צדיק לא קאמר [אין הוא אומר], והרי זה כדברי ר' חנינא. שכך אמר ר' חנינא: הכל, כל מדות וקורות האדם לאורך חייו הריהם בידי שמים, חוץ מיראת שמים, וכפי שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב).

וְרַבִּי יוֹחָנָן – אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״גָּבֶר הוֹרָה״, מַאי ״הוֹרָה גָבֶר״? לַיְלָה נִיתָּן לְהֵרָיוֹן, וְיוֹם לֹא נִיתָּן לְהֵרָיוֹן.

ואילו ר' יוחנן לא דרש כך, משום שאם כן שלכך בא הכתוב, נכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] "והלילה אמר גבר הורה", מאי [מה פירוש] "הורה גבר"? — לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון.

וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי קְרָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבָּעִי לֵיהּ לִכְדִכְתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״שְׁלֹשָׁה שָׂנֵאתִי, וְאַרְבָּעָה לֹא אָהַבְתִּי: שַׂר הַנִּרְגָּל בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת, וְאָמְרִי לָהּ: שַׂר הַנִּרְגָּן וְאָמְרִי לָהּ: שַׂר הַנִּרְגָּז,

ושואלים לשיטת ר' יוחנן: האי קרא [כתוב זה] שהביאו ריש לקיש מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? ומשיבים: מבעי ליה [צריך אותו] לענין כדכתיב [כמו שכתוב] בספר בן סירא: "שלשה אנשים שנאתי, וארבעה לא אהבתי, ואלו הם: שר, ובכל זאת הוא נרגל (רגיל להימצא) בבית המשתאות, שבכך הוא מבזה את עצמו ("בוזה דרכיו"), ובא לכלל הרס עצמי ("ימות"). ואמרי לה [ויש האומרים אותה] באופן שונה: שר הנרגן (מרבה לפטפט) בבית המשתאות. ואמרי לה [ויש האומרים אותה] באופן אחר: שר הנרגז (הממהר לרגוז) בהיותו בבית המשתאות,

וְהַמּוֹשִׁיב שֶׁבֶת בִּמְרוֹמֵי קֶרֶת, וְהָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין מַיִם, וְהַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵירוֹ פִּתְאוֹם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וַאֲפִילּוּ לְבֵיתוֹ.

והמושיב שבת במרומי קרת (בגובהה של עיר, במקום שעיני הכל נשואות שמה). והאוחז באמה ומשתין מים. והנכנס לבית חבירו פתאום. אמר ר' יוחנן: ובכלל זה אפילו הנכנס פתאום לביתו שלו שמא בני הבית עסוקים באותה שעה בדבר הראוי לצניעות.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן: הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר – לְבֵית חֲבֵירוֹ. וְהָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין מַיִם,

ועוד בענין זה, אמר ר' שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן. ואלו הם: הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר — הנכנס לבית חבירו. והאוחז באמה ומשתין מים,