אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁצְּרִיכָה כִּגְרִיס וְעוֹד? אָמַר לוֹ: אֲבָל. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, (אַתָּה) אַף אַתָּה עֲשִׂיתוֹ כֶּתֶם.

אמר לו ר' חייא לרבי: האם אי (אין) אתה מודה שעל מנת להיטמא במקרה זה צריכה היא שתראה על עד הבדיקה שבקופסא דם בשיעור של כגריס של פול ועוד? שבפחות משיעור זה יש לתלות את מקור הדם בכינה שנמעכה. אמר לו רבי: אבל (אכן כן). אמר לו ר' חייא: אם כן, (אתה) אף אתה עשיתו (נוהג בדם זה הנמצא בעד שבקופסה) ככתם, ואין טומאתו של כתם אלא טומאת ספק. שהרי אם ודאי שמגופה בא הדם די היה בשיעור של כחרדל.

וְרַבִּי סָבַר: בָּעֵינַן כִּגְרִיס וְעוֹד – לְאַפּוּקֵי מִדַּם מַאֲכוֹלֶת, וְכֵיוָן דִּנְפַק לָהּ מִדַּם מַאֲכוֹלֶת – וַדַּאי מִגּוּפָהּ אֲתָא.

ומעירים: ורבי המטמא את האשה במקרה זה בטומאת ודאי, סבר [סבור]: אמנם בעינן [צריכים אנו] שיעור זה של כגריס ועוד, ואולם זהו רק כדי לאפוקי [להוציא, לשלול] את האפשרות שמא דם זה הוא מדם מאכולת, וכיון דנפק [שיצא] לה מהאפשרות שדם מאכולת הוא — ודאי מגופה אתא [בא], ולכן טמאה בוודאי.

מַאי לָאו בְּזִקְנוּתוֹ קָאֵי? הָא בְּיַלְדוּתוֹ – טִימֵּא מִשּׁוּם נִדָּה! שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעתה נדון בדברי ר' חייא אלו, מאי לאו [האם לא] בזקנותו קאי [היה עומד], שהרי הוא חולק על רבי שהיה רבו, ובוודאי לא היה חולק עליו אלא כשהיה כבר זקן, ואם בזקנותו, טימא במקרה זה את האשה טומאת ספק, הא [הרי] שבילדותו — טימא משום נדה טומאת ודאי! ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חָמָא בַּר בִּיסָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ: לִכְשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ, הָבִיאֵהוּ לְיָדִי.

ועוד בענין זה, מסופר כי משתבח ליה [אומר היה דברי שבח] רבי לר' ישמעאל בר' יוסי אודות ר' חמא בר ביסא שאדם גדול הוא. אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי: לכשיבא לידך (אליך) הביאהו לידי (אלי).

כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵיהּ: בְּעֵי מִינַּאי מִילְּתָא. בְּעָא מִינֵּיהּ: בָּדְקָה בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ, וְהִנִּיחָתוֹ בְּקוּפְסָא, וּלְמָחָר מָצְאָה עָלָיו דָּם, מַהוּ?

ומסופר: כי אתא [כאשר בא], ר' חמא בר ביסא אצל ר' ישמעאל בר' יוסי, אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר' יוסי לר' חמא בר ביסא: בעי מינאי מילתא [שאל ממני, אותי דבר בהלכה]. בעא מיניה [שאל אותו] ר' חמא בר ביסא: בדקה האשה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, מהו הדין בכגון זה?

אָמַר לוֹ: כְּדִבְרֵי אַבָּא אֵימָא לָךְ, אוֹ כְּדִבְרֵי רַבִּי אֵימָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: כְּדִבְרֵי רַבִּי אֵימָא לִי.

אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי: כשיטת מי רוצה אתה שאשיבך, האם כדברי אבא (ר' יוסי) אימא [אומר] לך, או כדברי רבי אימא [אומר] לך? אמר ליה [לו] ר' חמא בר ביסא: כדברי רבי אימא [אמור] לי.

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין עָלָיו דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא?! הֵיאָךְ מַנִּיחִין דִּבְרֵי הָרַב וְשׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַתַּלְמִיד?!

אמר ר' ישמעאל: זהו שאומרין עליו שאדם גדול הוא? היאך מניחין דברי הרב שהוא ר' יוסי, ושומעין דברי התלמיד שהוא רבי!

וְרַבִּי חָמָא בַּר בִּיסָא סָבַר: רַבִּי – רֵישׁ מְתִיבְתָּא הוּא, וּשְׁכִיחִי רַבָּנַן קַמֵּיהּ, וּמְחַדְּדִי שְׁמַעְתָּתֵיהּ.

ומסבירים מה טעם נהג כך ר' חמא בר ביסא, משום שהוא סבר [היה סבור] שיש להעדיף את שיטת רבי, שכן ריש מתיבתא [ראש ישיבה] הוא, ושכיחי רבנן קמיה [ומצויים חכמים לפניו], ומשום כך מחדדי שמעתתיה [מחודדות, מדוייקות יותר, שמועותיו] משל ר' יוסי, אף שר' יוסי היה רבו.

מַאי רַבִּי וּמַאי רַבִּי יוֹסֵי? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָא, תָּנָא: רַבִּי – מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹסֵי – מְטַהֵר.

ומבררים: מאי [מה] היא אותה שיטת רבי ומאי [ומה] היא אותה שיטת ר' יוסי שרמזן ר' ישמעאל בר' יוסי בדבריו? אמר רב אדא בר מתנא, תנא [שנה]: במקרה זה, רבי — מטמא, ור' יוסי — מטהר.

וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּשֶׁטִּימֵּא רַבִּי – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּכְשֶׁטִּיהֵר רַבִּי יוֹסֵי – לְעַצְמוֹ טִיהֵר.

ואמר ר' זירא בהסבר מחלוקת זו: כשטימא רבי — כשיטת ר' מאיר פסק, וכשטיהר ר' יוסי — לעצמו (כשיטתו שלו) טיהר.

דְּתַנְיָא, הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ וְרָאֲתָה דָּם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם עוֹמֶדֶת – טְמֵאָה, אִם יוֹשֶׁבֶת – טְהוֹרָה.

דתניא [שכן שנינו במשנה במסכת נדה]: האשה שהיתה עושה צרכיה (הטילה מים), וראתה עם מי רגליה דם, ר' מאיר אומר: אם הטילה מים כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה, שמטילה היא מימיה במאמץ, אפשר שאגב כך מי הרגלים שבו לאחור אל המקור, וחזרו ויצאו עם הדם. ואולם אם הטילה את מימיה כשהיא יושבת — טהורה היא, שיש לומר שבא הדם מפצע כלשהו, ולא ממקורה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה.

ואילו ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך, בין שהטילה מים כשהיא עומדת ובין כשהיא יושבת — טהורה. הרי שאף כשהיא עומדת יש אולי בא הדם שלא מן המקור, ור' מאיר מטמא משום שמסתבר הדבר שבא הדם מן המקור. ואף רבי מטמא אם נמצא הדם על העד שבקופסה, אף שיש מקום לספק אולי היה הדם בעד הבדיקה קודם שבדקה בו. ואילו ר' יוסי סבור שכל שיש ספק בדבר, אין האשה טמאה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּשֶׁטִּימֵּא רַבִּי מֵאִיר – לֹא טִימֵּא אֶלָּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, וְאִילּוּ רַבִּי מִשּׁוּם נִדָּה קָאָמַר! אֲמַר לֵיהּ, אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: כִּי אִיתְּמַר הַהִיא – מִשּׁוּם נִדָּה אִיתְּמַר.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: והא [והרי] אמר ר' יוסי בר' חנינא: כשטימא ר' מאיר בנמצא דם במי רגליה, אף שיש מקום לספק, לא טימא אלא משום כתם, שהוא טומאת ספק, ואילו רבי המטמא בנמצא על עד בדיקה שלא היה בדוק קודם לכן, משום נדה קאמר [הוא אומר], שהיא טומאת ודאי, ואין אם כן לתלות את שיטת רבי בשיטת ר' מאיר! אמר ליה [לו] רב אשי: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אנו אומרים]: כי איתמר ההיא [כאשר נאמרה אותה] הלכה של ר' יוסי בר' חנינא בהסבר שיטת ר' מאיר — משום נדה איתמר [נאמר] שמטמא ר' מאיר טומאת ודאי, ולא משום כתם שהיא טומאת ספק.

״נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אוֹתְיוֹם טְמֵאִין״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ שִׁיעוּר וֶסֶת? מָשָׁל לְשַׁמָּשׁ וְעֵד שֶׁעוֹמְדִין בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף, בִּיצִיאַת שַׁמָּשׁ נִכְנָס עֵד,

שנינו במשנתנו שאם נמצא דם על עד הבדיקה שלה, של האשה, אותיום (מיד) לאחר התשמיש, הרי שניהם, הבעל והאשה טמאין טומאת שבעה וחייבים קרבן חטאת. ובדבר זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו שיעור וסת (שהוא שיעור "אותיום")? — משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף, ביציאת שמש נכנס עד. שהוא משל לשמש (אבר הזכר) והעד (עד הבדיקה) שנמצאים בפתח הרחם ("בצד המשקוף") כשהאבר נמצא בפנים, ומיד עם הוצאתו האשה מכניסה את העד.

הֱוֵי: וֶסֶת שֶׁאָמְרוּ – לְקִינּוּחַ, אֲבָל לֹא לִבְדִיקָה.

ומגדירים: הוי [הריהו] שיעור וסת שאמרו חכמים שאם תמצא דם על העד ייטמאו שניהם ויתחייבו חטאת, אינו אלא לענין הקינוח בעד הבדיקה שלאחר התשמיש, שצריך שייעשה בשיעור זמן זה, כדי לדעת אם היה הדם בשעת התשמיש, אבל לא נאמר שיעור זמן זה לענין הבדיקה בפנים, שהרי אם תבדוק עצמה בפנים כראוי, נמצא עובר זמן רב מדי מן התשמיש, ואף אם תמצא דם, אין בכך כדי לטמאם טומאת ודאי.

״נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן״ וכו׳. תָּנָא: וְחַיָּיבִין אָשָׁם תָּלוּי. וְתַנָּא דִּידָן מַאי טַעְמָא?

עוד שנינו במשנתנו שאם נמצא דם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן מאז התשמיש, הרי הבעל והאשה טמאים מספק, ופטורים מן הקרבן. ובענין זה תנא [שנה] החכם: פטורים הם מקרבן חטאת, שהחטאת באה על איסור הנעשה בשוגג (שעונשו כרת אם נעשה במזיד) שבוודאי נעשה, ולא על הספק, כעין משנתנו, ואולם חייבין הם בקרבן אשם תלוי הבא על ספק עשיית איסור שעונשו (אם נעשה במזיד) כרת. ותנא דידן [והתנא שלנו] שפטר אותם מקרבן, ובכלל זה אף מקרבן אשם תלוי, מאי טעמא [מה טעם]?

בָּעֵינַן חֲתִיכָה מִשְּׁתֵּי חֲתִיכוֹת.

— סבור הוא כי כדי לחייב קרבן אשם תלוי על הספק בעינן [צריכים אנו] שיהיה הספק קיים כעין חתיכה אחת האסורה באכילה באיסור כרת מתוך שתי חתיכות שהאחרת מותרת באכילה, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל, שדווקא בכגון זה חייב קרבן אשם תלוי. ואילו במקרה שבמשנתנו אין הספק אלא כגון חתיכה אחת שספק אם היא מותרת או אסורה, שהרי נמצא הדם על עד הבדיקה שלה, ואין הספק אלא אם נראה הדם לאחר תשמיש (ולא היתה זו בעילת נדה) או לפני התשמיש (ונעשה איסור זה).

״אֵיזֶהוּ אַחַר זְמַן״ וכו׳. וּרְמִינְהִי, אֵיזֶהוּ ״אַחַר זְמַן״? פֵּירֵשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת וְתִטּוֹל עֵד וְתִבְדּוֹק בּוֹ!

עוד שנינו במשנתנו: איזהו שיעור זמן זה המכונה "אחר זמן", שדינו שאם נמצא דם בזמן זה על עד הבדיקה שלה, הבעל והאשה טמאים מספק — כדי שתרד האשה מן המיטה ותדיח את בית הערווה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו, איזהו שיעור של "אחר זמן" ? פירש ר' אליעזר בר' צדוק: משך זמן כדי שתושיט האשה את ידה אל מתחת הכר או מתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, והרי שיעור זה קצר יותר מהזמן הנדרש לרדת מהמיטה ולהדיח את בית הערווה!

אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי ״אַחַר״ – אַחַר אַחַר.

אמר רב חסדא: מאי [מה פירוש] "אחר זמן" האמור במשנתנו — הכוונה לשיעורו של פרק זמן נוסף, שלישי, שהוא "אחר זמן" הבא ל"אחר זמן" הקודם לו. ששיעורו של פרק הזמן הראשון המכונה "אחר זמן" הוא כדברי ר' אליעזר בר' צדוק, ושיעור משנתנו מתייחס לפרק הזמן הבא אחריו, שדינו שאין הדם הנמצא על עד הבדיקה שלה מטמא אותם טומאת שבעה, אלא טומאת ערב בלבד (לשיטת חכמים).

וְהָא קָתָנֵי עֲלָהּ ״נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן – טְמֵאִין מִסָּפֵק וּפְטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן. אֵיזֶהוּ ׳אַחַר זְמַן׳ – כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ פָּנֶיהָ״!

ומקשים על כך: והא קתני עלה [והרי שנינו עליה, על שיעור זמן זה שבמשנתנו]: נמצא על שלה לאחר זמן — טמאין טומאת שבעה מספק ופטורין מן הקרבן. ועל פרק זמן זה נאמר בהמשך המשנה איזהו "אחר זמן"? — כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה, והרי זה איפוא פרק הזמן הבא מיד לאחר פרק הזמן הנקרא "אותיום", ולא פרק זמן שלישי, שאין הבעל נטמא בו אלא טומאת ערב!

הָכִי קָאָמַר: אֵיזֶהוּ ״אַחַר זְמַן״? כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתַחַת הַכַּר אוֹ לְתַחַת הַכֶּסֶת וְתִטּוֹל עֵד וְתִבְדּוֹק בּוֹ, וּכְדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ אֶת פָּנֶיהָ – מַחֲלוֹקֶת רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים.

ומתרצים: הכי קאמר [כך הוא, התנא שבמשנתנו, אומר, זו כוונת דבריו]: איזהו "אחר זמן" שאם בדקה באותו זמן הריהם טמאים שבעה? — כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, וכהגדרתו של ר' אליעזר בר' צדוק. ובשיעור זמן שיש בו כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה — מחלוקת ר' עקיבא וחכמים היא אם נטמאים מספק טומאת שבעה, או נטמא הבעל טומאת ערב בלבד.

וְהָא ״אַחַר כָּךְ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: וְזֶהוּ ״אַחַר כָּךְ״ שֶׁנֶּחְלְקוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים.

ושואלים על כך: והא [והרי] במחלוקתם זו של חכמים ור' עקיבא "אחר כך" קתני [שנינו] במשנתנו, שנחלקו בנמצא הדם בפרק הזמן הבא לאחר פרק הזמן המכונה "לאחר זמן"! ומתרצים: הכי קאמר [כך הוא התנא שבמשנתנו אומר, זו כוונת דבריו]: וזהו שיעור הזמן המכונה "אחר כך" שנחלקו בו ר' עקיבא וחכמים.

רַב אַשִׁי אָמַר: אִידִי וְאִידִי חַד שִׁיעוּרָא הוּא, עֵד בְּיָדָהּ – כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ אֶת פָּנֶיהָ, אֵין עֵד בְּיָדָהּ – כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתַחַת הַכַּר אוֹ לְתַחַת הַכֶּסֶת וְתִטּוֹל עֵד וְתִבְדּוֹק בּוֹ.

רב אשי אמר תירוץ אחר לסתירה זו: אידי ואידי [זה וזה] — חד שיעורא [שיעור אחד] הוא, ותלוי הדבר במצבה של האשה: אם נמצא כבר עד הבדיקה בידה ואינה צריכה להושיט ידה כדי להוציאו מתחת לכר או הכסת — שיעור הזמן הוא כאמור במשנתנו כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה. ואם אין עד הבדיקה בידה — שיעור הזמן הוא כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת, ותטול את עד הבדיקה ותבדוק בו בעודה במיטה.

מֵיתִיבִי: אֵיזֶהוּ ״אַחַר זְמַן״? דָּבָר זֶה שָׁאַל רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק לִפְנֵי חֲכָמִים בְּאוּשָׁא, וְאָמַר לָהֶם:

מיתיבי [שואלים] על תירוצו של רב אשי ממה ששנינו: איזהו שיעור זמן המכונה "אחר זמן" שהדם הנמצא על עד הבדיקה שלה מטמא את שניהם טומאת שבעה מספק? — דבר זה שאל ר' אלעזר בר' צדוק לפני חכמים באושא, ואמר להם: