מֵעֲטָרָה וּלְמַעְלָה – אָסוּר.

מעטרה ולמעלה לכיוון הגוף — אסור.

אָמַר רַב: הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת – יְהֵא בְּנִדּוּי. וְלֵימָא ״אָסוּר״! דְּקָמְגָרֵי יֵצֶר הָרָע אַנַּפְשֵׁיהּ. וְרַבִּי אַמִי אָמַר: נִקְרָא ״עֲבַרְיָין״, שֶׁכָּךְ אוּמָּנֻתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ: ״עֲשֵׂה כָּךְ״, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ: ״עֲשֵׂה כָּךְ״, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ: ״לֵךְ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״, וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד.

אמר רב: המקשה עצמו לדעת (בכוונה) מה דינו? — יהא בנדוי. ושואלים: ולימא [ויאמר] רב שדבר זה אסור, ודי בכך! ומשיבים: ראוי הוא לנידוי משום דקמגרי [שהוא מגרה] יצר הרע אנפשיה [על עצמו]. ור' אמי אמר: המקשה עצמו במכוון — נקרא "עבריין" (הרגיל בכל העבירות), שכן כך היא אומנתו (מקצועו) של היצר הרע: היום אומר לו לאדם: עשה כך דבר עבירה מסויים, וכיון שנענה לו האדם, למחר היצר הרע שב ואומר לו: עשה כך דבר עבירה אחר. ולמחר אומר לו: לך עבוד עבודה זרה — והולך ועובד.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אַמִי: כָּל הַמֵּבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר – אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּתִיב הָכָא: ״וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר' אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור — אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. וראיה לדבר, שכן כתיב הכא [נאמר כאן] באונן בן יהודה: "...ושחת ארצה... וירע בעיני ה' אשר עשה" (בראשית לח, ט—י), וכתיב התם [ונאמר שם]: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע. לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך... ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ד—ח). ומכאן שכל העושה רע ("וירע") כדוגמת אונן, אינו נכנס במחיצת הקדוש ברוך הוא ("לא יגורך רע").

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״ – אֵלּוּ הַמְנָאֲפִים בַּיָּד. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תִנְאָף״ – לֹא תְּהֵא בְּךָ נִיאוּף, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל.

ואמר ר' אלעזר בחומרת ענין זה: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב] "ובפר ישכם כפיכם אעלים עיני גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א, טו), שאין תפילתם של אלו נשמעת לפני הקדוש ברוך הוא — אלו המנאפים ביד שמוציאים זרע לבטלה. וכן תנא [שנה] החכם דבי [של בית המדרש] של ר' ישמעאל: משמעות האמור בעשרת הדברות "לא תנאף" (שמות כ, יג) היא — לא תהא בך (בינך לבין עצמך) ניאוף, בין ביד בין ברגל.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַגֵּרִים וְהַמְשַׂחֲקִין בְּתִינוֹקוֹת – מְעַכְּבִין אֶת הַמָּשִׁיחַ. בִּשְׁלָמָא גֵּרִים – כִּדְרַבִּי חֶלְבּוֹ, דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁין גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כַּסַּפַּחַת. אֶלָּא מְשַׂחֲקִין בְּתִנוֹקוֹת מַאי הִיא?

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: הגרים, והמשחקין בתינוקות — מעכבין את בוא המשיח. ודנים בדבר, בשלמא [נניח] גרים — הרי זה כדברי ר' חלבו, שכך אמר ר' חלבו: קשין גרים לישראל כספחת מפני שאינם בקיאים במצוות וישראל למדים מהם. אלא משחקין בתנוקות מאי היא [מה הוא], במה מעכב דבר זה את בוא המשיח?

אִילֵימָא מִשְׁכַּב זָכוּר – בְּנֵי סְקִילָה נִינְהוּ! אֶלָּא דֶּרֶךְ אֵבָרִים – בְּנֵי מַבּוּל נִינְהוּ!

אילימא [אם נאמר] משום משכב זכור — הלא בני סקילה נינהו [הם], ואין הדבר רק משום שהם מעכבים את בוא המשיח! אלא אם נאמר משום ששופך זרעו דרך אברים אחרים שאינם מקום ערווה — בני דור המבול נינהו [הם] וראויים הם לעונש שנענשו בני דור המבול!

אֶלָּא דִּנְסִיבִי קְטַנּוֹת, דְּלָאו בְּנוֹת אוֹלוּדֵי נִינְהוּ. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״.

אלא כוונת הדברים לאלו דנסיבי [שנושאים] קטנות דלאו [שלא] בנות אולודי נינהו [הולדה הן] עדיין, ונמצא שמשחיתים זרעם שלא לשם הולדה. שכך אמר ר' יוסי: אין משיח בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (מקום כינוס הנשמות העתידות להיוולד), שנאמר: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיה נז, טז). שהנשמות ("רוח") שגזרתי עליהם קודם שיוולדו ("מלפני"), אחר שנמנע מהם להיוולד — הם אשר יעכבו ("יעטוף") את ביאת המשיח.

״בָּאֲנָשִׁים תִּקָּצֵץ״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: דִּינָא תְּנַן, אוֹ לְטוּתָא תְּנַן? דִּינָא תְּנַן – כִּי הָא דְּרַב הוּנָא קָץ יָדָא, אוֹ לְטוּתָא תְּנַן?

שנינו במשנה כי היד הבודקת באנשים תקצץ. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: האם דינא תנן [דין שנינו] במשנה זו, שכך יש לנהוג למעשה, או לטותא תנן [קללה בלבד שנינו], ואין נוהגים כן למעשה. ומפרטים: האם דינא תנן [דין שנינו], כי הא [כמו בענין זה] של איסור הכאת יהודי שאף בו נאמרה לשון זו ("כל המרים יד על חבירו — תקצץ ידו"), ונהג רב הונא כן וקץ ידא [קצץ יד] של החוטא בדבר, או שרק לטותא תנן [קללה בלבד שנינו]?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יָד לָאַמָּה – תִּקָּצֵץ יָדוֹ עַל טַבּוּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ לֹא יִטְּלֶנּוּ? אָמַר לָהֶן: לֹא. וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת! אָמַר לָהֶן: מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ, וְאַל יֵרֵד לִבְאֵר שַׁחַת.

ומביאים ראיה לדבר, תא שמע [בוא ושמע], ממה דתניא [ששנינו בברייתא], ר' טרפון אומר: יד לאמה — תקצץ ידו על טבורו. אמרו לו חכמים: אלא מעתה אם ישב לו לאדם קוץ בכריסו, לא יטלנו?! אמר להן: אכן לא יטלנו, ואם נטלו — תקצץ ידו על טבורו. אמרו לו חכמים: והלא אם תקצץ על טבורו הרי בכך תהא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו של העושה כן ואל ירד לבאר שחת.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּינָא תְּנַן – הַיְינוּ דְּאָמְרִי ״וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת״, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְטוּתָא תְּנַן – מַאי ״כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת״? אֶלָּא מַאי – דִּינָא תְּנַן? לָא סַגִּי דְּלָאו עַל טַבּוּרוֹ?

ודנים בדבר: אי אמרת בשלמא דינא תנן [זה נוח אם אמרת שדין שנינו], היינו דאמרי [זהו שאמרו] לו חכמים לר' טרפון: "והלא כריסו נבקעת כשקוצצים את ידו". אלא אי אמרת לטותא תנן [אם אומר אתה שקללה שנינו], מאי [מה פירוש] "כריסו נבקעת"? ודוחים: אלא מאי [מה] תאמר שדינא תנן [דין שנינו], אם כן וכי לא סגי דלאו [לא די שאינה] נקצצת על טבורו?

אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: כָּל הַמַּכְנִיס יָדוֹ לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ – תִּקָּצֵץ, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי טַרְפוֹן: יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ? אָמַר לָהֶן: לֹא. וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת! אָמַר לָהֶן: מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ, וְאַל יֵרֵד לִבְאֵר שַׁחַת.

אלא הכי קאמר [כך אמר] ר' טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו — תקצץ. אמרו לו חכמים לר' טרפון: ואם ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא. אמרו לו: והלא כריסו נבקעת מחמת הקוץ! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת.

מתני׳ הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה וְהַסּוּמָא וְשֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ, אִם יֵשׁ לָהֶם פִּקְּחוֹת – מְתַקְּנוֹת אוֹתָן, וְהֵן אוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

האשה החרשת והשוטה והסומא וזו שנטרפה דעתה, שאינן יכולות לבדוק עצמן לראות אם יצא מהן דם, כיצד נוהגות? אם יש להם נשים בקירבתן שהן פקחות (שפויות בדעתן, הרואות) — נשים אלה מתקנות (בודקות ומטבילות) אותן, ועל סמך כך, אם נשות כהנים הן הריהן אוכלות בתרומה לאחר שהעריב שמשן.

גמ׳ ״חֵרֶשֶׁת״. אִיהִי תִּבְדּוֹק לְנַפְשָׁהּ! דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי: חֵרֶשֶׁת הָיְתָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, לֹא דַּיָּהּ שֶׁבּוֹדֶקֶת לְעַצְמָהּ – אֶלָּא שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ רוֹאוֹת וּמַרְאוֹת לָהּ!

שנינו במשנתנו כי החרשת — נשים פקחות בודקות אותה. ושואלים: איהי [היא] תבדוק לנפשה [את עצמה]! דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר רבי: אשה חרשת היתה בשכונתינו, והיתה חכמה בבדיקת מראות דמים, שלא דיה שהיתה בודקת לעצמה, אלא אף כשחברותיה היו רואות אצלן מראה דם, ולא היו יודעות אם דם טמא הוא זה, היו מראות לה!

הָתָם – בִּמְדַבֶּרֶת וְאֵינָהּ שׁוֹמַעַת, הָכָא – בְּשֶׁאֵינָהּ מְדַבֶּרֶת וְאֵינָהּ שׁוֹמַעַת. כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם – אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר.

ומתרצים: התם [שם, בשכנתו של רבי] מדובר בחרשת כזו שמדברת ואינה שומעת, ואשה כזו יכולה שתהא חכמה בראיית דמים. ואילו הכא [כאן במשנתנו] מדובר באשה שאינה מדברת ואינה שומעת, וזו אין בה דעת לבדוק אף את עצמה. כדתנן [כמו ששנינו במשנה במסכת תרומות]: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום (בעניינים שונים בהלכה) שנחשב כאינו בר דעת, הוא זה שאינו שומע וגם אינו מדבר.

״הַסּוּמָא״. אִיהִי תִּבְדּוֹק לְנַפְשָׁהּ וְתֶיחֱזֵי לַחֲבֶירְתָּהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: סוּמָא אֵינָהּ מִשְׁנָה.

עוד שנינו במשנתנו כי הסומא — פקחות בודקות אותה. ושואלים: איהי [היא] תבדוק לנפשה [את עצמה], שהרי יש בה דעת ויודעת כיצד יש לבדוק, ולאחר מכן תיחזי [תראה] את עד הבדיקה לחבירתה הרואה! אמר ר' יוסי בר' חנינא: גירסה זו שבמשנתנו המונה אף את האשה הסומא בכלל הנשים שאינן בודקות עצמן, אינה משנה מדוייקת, ואין לגורסה במשנתנו.

״וְשֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ״. הַיְינוּ שׁוֹטָה! שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ מֵחֲמַת חוֹלִי.

ועוד שנינו במשנתנו כי מי שנטרפה דעתה נבדקת על ידי פקחות. ושואלים: מי שנטרפה דעתה היינו [זוהי] שוטה, וכבר נשנתה במשנה! ומשיבים: מדובר כאן בזו שנטרפה דעתה מחמת חולי שאינה בגדר שוטה האמורה במשנה.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן שׁוֹטֶה – מַטְבִּילִין אוֹתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה לָעֶרֶב, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִישַׁן, יָשַׁן – טָמֵא, לֹא יָשַׁן – טָהוֹר.

ועוד בעניינו של השוטה, תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן שוטה שהיה טמא — בני דעת עוסקים בטהרתו, והם מטבילין אותו, ולאחר מכן מאכילין אותו (מתירים לו לאכול) מן התרומה לערב (לאחר הערב שמש, כדין כל כהן שנטמא). ואותם המטפלים בו הריהם משמרין אותו שלא יישן, שכן אם יישן, אפשר יבוא מתוך שנתו לראיית קרי המטמאת אותו. ואם ישן — הריהו שוב טמא, ואסור באכילת תרומה, ואם לא ישן — הריהו טהור.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל עוֹר. אָמְרוּ לוֹ: כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמֵּבִיא לִידֵי חִימּוּם! אָמַר לָהֶן: לְדִבְרֵיכֶם שׁוֹטֶה אֵין לוֹ תַּקָּנָה!

ר' אליעזר בר' צדוק אומר: יש דרך אחרת להתירו באכילת תרומה, עושין לו כיס (נרתיק) של עור, וכורכים אותו סביב איברו, וכשבאים להאכילו תרומה רואים בנרתיק זה אם יצא ממנו זרע ונטמא. אמרו לו חכמים: אין ראוי לעשות כן, משום שבכך כל שכן שמביא אותו הנרתיק לידי חימום וגורם לו להוצאת זרע! אמר להן ר' אליעזר בר' צדוק: לדבריכם (לשיטתכם) יוצא איפוא שכהן שוטה אין לו תקנה (פתרון) כלל לאכול מן התרומה!

אָמְרוּ לוֹ: לִדְבָרֵינוּ, יָשַׁן – טָמֵא, לֹא יָשַׁן – טָהוֹר, לִדְבָרֶיךָ – שֶׁמָּא יִרְאֶה טִפָּה כְּחַרְדָּל וְתִבָּלַע בַּכִּיס!

אמרו לו: לדברינו יש דרך שיאכל מן התרומה, שאם ישן — הריהו טמא, ואם לא ישן — הריהו טהור, ואולם לדבריך בעשיית נרתיק הכרוך עליו, אין זה פתרון ראוי, שיש לחשוש בו שמא יראה טפה של זרע קטנה כגודל גרגיר צמח החרדל, ותבלע בכיס ולא תיראה, ונמצא אוכל בתרומה בטומאה!

תָּנָא, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל מַתֶּכֶת.

ועוד בתקנתו של כהן שוטה בענין אכילת תרומה תנא [שנה] החכם, משום (בשם) ר' אלעזר אמרו: עושין לו כיס של מתכת ומניחים אותו על איברו, כדי לבדוק בו אם ראה.

אָמַר אַבַּיֵי: וְשֶׁל נְחֹשֶׁת. כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתָן גִּבְעוֹלִין שֶׁל אֵזוֹב כְּאִילּוּ הֵן שֶׁל נְחֹשֶׁת.

ובביאור דברים אלה אמר אביי: וכוונת הדברים "של מתכת" היא שנרתיק זה הריהו של נחשת, שאינה בולעת, ואין לחשוש בה שמא ראה טיפה ונבלעה בה. כדתניא [כמו ששנינו במשנה במסכת פרה], לענין שיעור כמות מי החטאת שמזים על הטמא, ר' יהודה אומר: רואין (מחשיבים) אותן גבעולין של אזוב שבהם מזים ממי החטאת כאילו הן של נחשת שאינה בולעת. הרי איפוא שמתכת הנחושת אינה בולעת.

אָמַר רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינָּהּ – מִכְנָסַיִם אֲסוּרִים. וְהָכְתִיב ״וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה״!

אמר רב פפא: מכלל דברי חכמים שכיס הכרוך על האיבר יכול להביא לחימום ולהוצאת זרע, שמע מינה [למד מכאן] כי המכנסים אסורים בלבישה, משום חשש טומאה בהם, שהרי אף הם כרוכים על איבר האדם. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] בבגדי כהנים: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו" (שמות כח, מב)!

הַהוּא – כִּדְתַנְיָא: מִכְנְסֵי כֹהֲנִים לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין פָּמָלַנְיָא שֶׁל פָּרָשִׁים. לְמַעְלָה – עַד מָתְנַיִם, לְמַטָּה – עַד יְרֵכַיִם, וְיֵשׁ לָהֶם שְׁנָצִים, וְאֵין לָהֶם לֹא בֵּית הַנֶּקֶב וְלֹא בֵּית הָעֶרְוָה.

ומשיבים: הבגד ההוא (מכנסי הכהנים) עניינו שונה, כדתניא [כברייתא זו ששנינו]: מכנסי כהנים למה הן דומין — כמין פמלניא (מכנסי רכיבה) של פרשים, וכך הם נראים: למעלה — מגיעים הם עד מתנים, למטה מגיעים הם — עד ירכים, ויש להם שנצים (רצועות רכיסה), ואין להם לא בית הנקב (פתח) ולא בית הערוה.

אָמַר אַבַּיֵי:

אמר אביי: