אֲמַר לֵיהּ: סוּדָנִי, לָא, דְּמִגַּנְּיָא בְּאַפֵּיהּ. אָמַר רַב כָּהֲנָא: שְׁאַלְתִּינְהוּ לְאֱינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ דְּרַב פַּפָּא וּדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, כִּי אָתוּ רַבָּנַן מִבֵּי רַב מַצְרְכִי לְכוּ בְּדִיקָה? וַאֲמַרוּ לִי: לָא. וְלִישַׁיְילִינְהוּ לְדִידְהוּ! דִּילְמָא אִינְהוּ קָא מַחֲמִירִי אַנַּפְשַׁיְיהוּ.

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: סודני (עושה שיכר), לא תבדוק, משום דמגניא באפיה [שהיא מתגנה בפניו] כשהיא בודקת. אמר רב כהנא: כך שאלתינהו לאינשי ביתיה [שאלתי את אנשי ביתם, את נשותיהם] של רב פפא ושל רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כי אתו רבנן מבי רב, מצרכי לכו [כאשר באים החכמים, בעליכם, מבית הרב, האם מצריכים אתכן] לעשות בדיקה? ואמרו לי: לא. ושואלים: ולישיילינהו לדידהו [ושישאל את החכמים עצמם] מה ההלכה בענין זה, ולמה לו לשאול את נשותיהם?! ומשיבים: אילו היה שואל את החכמים עצמם לא יכול היה להסיק מתשובתם הלכה למעשה, שכן אם היו מורים שאין צורך בבדיקה, אפשר שאין זו אלא הוראה לרבים, ואולם דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו [שמא הם היו מחמירים על עצמם], ואולם משנשאלו נשותיהם כיצד החכמים נהגו, נלמד שאף על עצמם לא החמירו בכך.

תָּנוּ רַבָּנַן: אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ, וְאֵין לָהּ לֹא כְּתוּבָּה וְלֹא פֵּירוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת, וְיוֹצִיא וְלֹא מַחֲזִיר עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה שאין לה וסת קבוע — אסורה לשמש כלל עם בעלה, שיש חשש תמיד שמא תראה דם בשעת ביאה, ולפיכך צריך בעלה לגרש אותה, ואין לה (אינה זכאית לקבל בגירושיה) מבעלה לא תשלום כתובה, ולא תשלום עבור הפירות של נכסי מלוג שלה שהשתמש בהם, ולא מזונות, ולא בלאות של הבגדים והחפצים שהביאה עימה בשעת הנישואין, ויוציא (יגרש בגט) אותה ולא מחזיר אותה לאשה עולמית (לעולם), אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: מְשַׁמֶּשֶׁת בִּשְׁנֵי עֵדִים, הֵן עִוְּתוּהָ הֵן תִּקְּנוּהָ. מִשּׁוּם אַבָּא חָנָן אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לְבַעְלָהּ.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: יכולה היא לשמש עם בעלה, ואולם משמשת היא בשני עדים לבדיקה, לפני ואחרי התשמיש, שכן הן, העדים, עותוה (פגעו בה) אם מוצאת היא עליהם דם ונטמאת, והן גם אלו שתקנוה (עזרו לה) שאם בדקה לפני התשמיש, ולא ראתה עליהם דם, יכולה היא להסתמך עליהם, ולשמש. משום (בשם) אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה.

אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ – דִּילְמָא מְקַלְקֶלֶת לֵיהּ. וְאֵין לָהּ כְּתוּבָּה – כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא לְבִיאָה לֵית לָהּ כְּתוּבָּה,

ומסבירים את דברי הברייתא: מה ששנינו בשיטת ר' מאיר שאשה שאין לה וסת הריהי אסורה לשמש מיטתה עם בעלה, הטעם הוא דילמא [שמא] מקלקלת (תגרום לקלקול) ליה [לו] אם תראה דם בשעת התשמיש. ומה שאמר שאין לה כתובה — הסבר הדבר: כיון דלא חזיא [שאינה ראויה] לביאה לשיטתו, לית [אין] לה כתובה.

וְלֹא פֵּירוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת – תְּנָאֵי כְּתוּבָּה כִּכְתוּבָּה דָּמוּ.

ומה שאמר לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות אשה המתגרשת מבעלה — הוא משום שכל אלו הריהם תנאי כתובה, ותנאי הכתובה — ככתובה דמו [נחשבים], וכשם שאין לה כתובה, אין לה אף את כל אלו.

״וְיוֹצִיא וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית״ פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא – דְּהָדְרָה וְאִתַּקְנָה, מַהוּ דְּתֵימָא לִיהַדְרָהּ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּזִימְנִין דְּאָזְלָא וּמְנַסְבָּא וּמְתַקְנָא,

ועל מה שאמר ר' מאיר בדינה של אשה שאין לה וסת שיוציא אותה בעלה בגט, ולא יחזיר עולמית. שואלים: פשיטא [פשוט] הוא שלא יחזיר, שהרי עומד ומחוייב הוא לגרשה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה דהדרה ואתקנה [שחזרה ונתקנה] ויש לה עכשיו וסת. מהו דתימא [שתאמר] שעכשיו רשאי הוא ליהדרה [שיחזירנה], לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו יכול להחזירה, משום דזימנין דאזלא ומנסבא, ומתקנא [שפעמים שהיא הולכת ונישאת לאדם אחר, ואז היא מיתקנת] ויש לה וסת,

וְאָמַר: ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּךְ הָיָה – אֲפִילּוּ הֱיִיתֶם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ״, וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִין.

ואמר [ועשוי בעלה הראשון לומר] לבית הדין: "אילו הייתי יודע שכך היה (יהיה), שתהיה לה וסת, אפילו הייתם נותנין לי מאה מנה על מנת לגרשה — לא הייתי מגרשה!". ולפי זה נמצא גט שנתן לה, הריהו גט שבטעות, ובטל למפרע, והרי היא איפוא עדיין אשתו, ובניה שנולדו לה מהאדם שנשאה הריהם ממזרין. ולפיכך קבע ר' מאיר שכשהוא מוציא אותה, אינו מחזיר אותה עולמית.

״מִשּׁוּם אַבָּא חָנָן אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לְבַעְלָהּ״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְרַבִּי מֵאִיר אָמַר לֵיהּ – דְּבָעֵי לְאַגְבּוּיָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס קָאָמַר לֵיהּ – דִּמְקַלְקֶלֶת לֵיהּ.

עוד שנינו בברייתא זו כי משום (בשם) אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה. ובכוונת דברים אלו נחלקו חכמים, איכא דאמרי [יש שאומרים] שלר' מאיר הסבור שאין הבעל משלם לה את כתובתה אמר ליה [לו] אבא חנן את דבריו אלו, שאבא סבור דבעי לאגבויה [שצריך להגבותה, לפרוע לה] את כתובתה, ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שעליו להוציא מממונו ולשלם לה את כתובתה. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] כי לר' חנינא בן אנטיגנוס הסבור שיכולה היא לשמש עם בעלה (בעדים) קאמר ליה [אמר הוא לו] את דבריו, שלדעתו אינה יכולה לשמש עם בעלה שמא תוך כדי תשמיש תראה דם ומקלקלת ליה [לו], ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שאסור לו לשמש עימה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס. וּבְמַאי? אִי בַּעֲסוּקָה בְּטָהֳרוֹת – הָא אֲמַרָהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא!

ולענין הכרעה במחלוקת תנאים זו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס, שמותר לאשה שאין לה וסת לשמש עם בעלה (בעדים). ושואלים: ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] המדובר באשה העסוקה בטהרות, הא [הרי] כבר אמרה שמואל חדא זימנא [פעם אחת] שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה.

וְאִי בְּשֶׁאֵינָהּ עֲסוּקָה בְּטָהֳרוֹת – הָא אָמַר כָּל לְבַעְלָהּ – לָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה, דַּאֲמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יִרְמְיָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדּוֹק, וְאוֹקִימְנָא לָהּ – בַּעֲסוּקָה בְּטָהֳרוֹת! מַאן דְּמַתְנֵי הָא, לָא מַתְנֵי הָא. הדרן עלך שמאי אומר

ואי [ואם] המדובר באשה שאינה עסוקה בטהרות, הא [הרי] אמר שמואל שכל אשה שאינה עסוקה בטהרות, לבעלה לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה כלל. שכן אמר ר' זירא, אמר ר' אבא בר ירמיה, אמר שמואל: אשה שאין לה וסת — אסורה לשמש, עד שתבדוק, ואוקימנא לה [והעמדנו, הסברנו אותה] שמדובר דווקא באשה העסוקה בטהרות, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות — אינה צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה. והרי איפוא סתירה בין שתי אמירות ששנו חכמים בשמו של שמואל! ומשיבים: מחלוקת היא בין החכמים בשמועתו של שמואל, ומאן דמתני הא, לא מתני הא