בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי מַעְיָן אֶחָד הוּא. וְסָתַם לָן תַּנָּא כְּבֵית שַׁמַּאי? סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת הוּא, וְכָל סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת – אֵין הֲלָכָה כִּסְתָם.

שיטת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים] שגם הדם היוצא לאחר הלידה וגם הדם הבא לאחריו מעין אחד הוא, ואילו שיטתי היא כדעת בית הלל החולקים עליהם. ושואלים: וכי סתם לן [לנו], כלומר, שנה התנא בה דברים ללא ציון שם אומרם, כדעת בית שמאי שאין הלכה כמותם? ומשיבים: שנה כך התנא, כיון שמשנתנו נאמרה אכן בסתם, ואולם אחר כך תישנה משנה שבה תובא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, עם ייחוס שיטתם לשמם, ודרך התנא הוא לשנות כן, ודקדק התנא להביא כך את הדברים, שכן כלל הוא שכל סתם ואחר כך מחלוקת — אין הלכה כסתם.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מִי קָתָנֵי ״מְבַקֶּשֶׁת לֵישֵׁב״? ״יוֹשֶׁבֶת״ קָתָנֵי. אִי יוֹשֶׁבֶת, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: תִּיבְדּוֹק, דְּדִילְמָא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת – קָא מַשְׁמַע לָן דְּמַעְיָן טָהוֹר לְמַעְיָן טָמֵא לָא קָבְעָה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת לשאלה שנשאלה על שיטת לוי: מי קתני [האם שנינו במשנתנו] "מבקשת לישב", שמדובר באשה שסיימה ימי טומאתה ומבקשת להתחיל ימי טהרתה? הרי "יושבת על דם טוהר" קתני [שנינו] במשנתנו, שכבר יושבת, ואמרה המשנה שפטורה מלבדוק בימי טהרתה. ותוהים על כך: אי [אם] מדובר ביושבת ממש על דם טוהר, מאי למימרא [מה חידוש יש לומר בזה] שפטורה מלבדוק, והרי היא בימי טהרתה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שבכל זאת תיבדוק, דדילמא [ששמא] אם תראה שלוש פעמים בזמנים קצובים בתוך הימים האלה, קבעה [נקבעת] לה בכך מכאן ואילך וסת, אף שהן ראיות של דם טוהר, לכן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שראיית דם הבא ממעין טהור לענין דם הבא ממעין טמא (דם נדות) — לא קבעה [אינה נקבעת] וסת.

הָנִיחָא לְלֵוִי, דַּאֲמַר שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵם, אֶלָּא לְרַב דַּאֲמַר מַעְיָן אֶחָד הוּא – תִּבְדּוֹק, דִּילְמָא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת! אֲפִילּוּ הָכִי, מִימֵי טָהֳרָה לִימֵי טוּמְאָה – לָא קָבְעָה.

ושואלים: הניחא [זה נוח] ללוי, שאמר שני מעינות הם, ולכן אין קובעת וסת על דם הבא ממקור אחד בהסתמך על דם הבא ממקור אחר. אלא לרב שאמר כי שני סוגי הדמים שאשה רואה ממעין אחד הוא — תבדוק בימי טהרתה, דילמא [שמא] תראה שלוש פעמים בזמנים קצובים וקבעה [נקבעת] לה בכך וסת! ומשיבים: אפילו תאמר הכי [כך] ששני סוגי הדם ממקור אחד הם, לשיטת רב, מכל מקום מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה [אינה קובעת] וסת.

״וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים״ וכו׳. תְּנַן הָתָם: תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבַּע לֵילוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה.

ועוד שנינו במשנתנו כי אף אשה שיש לה וסת משמשת עם בעלה בעדים לפני ואחרי התשמיש. ובאותו ענין תנן התם [שנינו שם במשנה בפרק האחרון שבמסכת זו], תינוקת (בת פחות משתים עשרה שנה ויום אחד) שלא הגיע עדיין זמנה לראות דם נדה ונשאת, בית שמאי אומרים: נ ותנין לה ארבע לילות, שאם היא נבעלת ורואה דם במשך ארבעת הלילות הראשונים, מניחים שהדם הזה הוא דם בתולים, ומותרת לבעלה. ובית הלל אומרים: אין לכך קיצבת זמן קבועה, אלא הרי זה בגדר דם בתולים עד שתחיה המכה (שיתרפא הפצע) של הבתולים, גם אם נמשך הדבר זמן רב.

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּסְקָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, וְרָאֲתָה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ. אֲבָל פָּסְקָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ וְרָאֲתָה – טְמֵאָה.

אמר רב גידל, אמר שמואל: לא שנו בית הלל שהדמים שתראה הריהם בחזקת דם בתולים עד שיתרפא פצע הבתולים, אלא רק כשלא פסקה מלראות דם מחמת תשמיש, כלומר, שכל פעם שהיא משמשת עם בעלה הריהי רואה דם, והרי זה מוכיח שדם הבא מפצע הבתולים הוא, ולכן אף אם ראתה אז דם שלא מחמת תשמיש סבורים בית הלל שדם זה מחמת פצע הבתולים, שטרם נרפא. אבל אם פסקה כבר מלראות מחמת תשמיש, כלומר, ששימשה עם בעלה, ולא ראתה, הרי זה מוכיח שנרפא הפצע, ואם לאחר מכן ראתה — הרי היא טמאה.

עָבַר לַיְלָה אַחַת בְּלֹא תַּשְׁמִישׁ וְרָאֲתָה – טְמֵאָה. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵה דָּמִים שֶׁלָּהּ – טְמֵאָה. מְתִיב רַבִּי יוֹנָה: וּבְתוּלָה שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִים, אַמַּאי? תְּשַׁמֵּשׁ בְּעֵדִים, דְּדִילְמָא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵה דָּמִים שֶׁלָּהּ!

ועוד לשיטת בית הלל זו: אם עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש, ולאחר מכן ראתה דם בלא ששימשה עם בעלה — הרי זה מוכיח שדם זה אינו דם הבתולים, והרי היא טמאה. ועוד: אם נשתנו מראה דמים שלה שמראה הדם שונה ממראה דם הבתולים — הריהי טמאה. מתיב [מקשה] ר' יונה על הלכה אחרונה זו שבדברי שמואל: ואם כן, מה ששנינו במשנתנו שבתולה שדמיה טהורים אינה צריכה בדיקה, אמאי [מדוע] אינה צריכה בדיקה, אדרבה צריכה היא שתשמש בעדים מפני החשש דדילמא [ששמא] נשתנו מראה דמים שלה ממראה דם הבתולים, ועכשיו היא רואה דם נדה!

אָמַר רָבָא, אֵימָא רֵישָׁא: חוּץ מִן הַנִּדָּה וְהַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טוֹהַר – הוּא דְּלָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה, אֲבָל בְּתוּלָה שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִין – בָּעֲיָא בְּדִיקָה. אֶלָּא קַשְׁייָן אַהֲדָדֵי!

אמר רבא: עד שמקשים לדברי שמואל אלו ממה ששנינו בסוף משנתנו, אימא [אמור] את השנוי ברישא [בתחילת משנתנו] שכל הנשים צריכות לבדוק שחרית וערבית, חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר שאינן צריכות לכך, ויש לדייק באופן זה: דווקא שתי אלה הוא דלא בעיא [שאינה צריכה] בדיקה, אבל בתולה אף שדמיה טהורין בכל זאת הריהי בעיא [צריכה] בדיקה. ובוודאי משום החשש שמא נשתנו דמיה, והרי ראיה ממשנתנו לדברי שמואל הללו! ושואלים: אלא קשיין אהדדי [קשים הם הדיוקים משני חלקי המשנה זה על זה], וכיצד ניישב את דברי המשנה?

כָּאן – שֶׁשִּׁמְּשָׁה, דְּאֵימָא שַׁמָּשׁ עֲכָרָן, כָּאן – שֶׁלֹּא שִׁמְּשָׁה.

ומשיבים: אין זו סתירה, שכן אפשר לומר כי כאן בסוף המשנה מדובר כששמשה עכשיו, ובמקרה זה הריהי פטורה מלבדוק עצמה שמא יימצא דם שהשתנה מראהו מדם פציעת הבתולים, שכן אפילו אם יימצא לא נטמאנה בשל כך, מפני דאימא [שיש מקום לומר] שהסיבה לשינוי המראה הוא שהשמש (כינוי לאיבר התשמיש) עכרן (גרם לשינוי הצבע). ואילו כאן בתחילת המשנה שדייקנו ממנה שהבתולה שנבעלה צריכה לבדוק שחרית וערבית מדובר כשלא שמשה עכשיו, שמא יימצא דם שהשתנה מראהו מדם הבתולים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא פָּסְקָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ וְרָאֲתָה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ,

ומביאים ראיה לדברי רב גידל בשם שמואל בשיטת בית הלל, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא המגדירה גם כן כך] את שיטת בית הלל: במה דברים אמורים שדם בתולה הריהו טהור עד שתירפא המכה? — כל זמן שלא פסקה מלראות מחמת תשמיש, ואף אם ראתה שלא מחמת תשמיש.

אֲבָל פָּסְקָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ וְרָאֲתָה – טְמֵאָה, עָבַר לַיְלָה אַחַת בְּלֹא תַּשְׁמִישׁ וְרָאֲתָה – טְמֵאָה, נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵה דָּמִים שֶׁלָּהּ – טְמֵאָה.

אבל אם פסקה לראות מחמת תשמיש, ששימשה עם בעלה פעם אחת ולא ראתה דם, ואם אחר כך ראתה — הרי זו טמאה. וכמו כן, אם עבר לילה אחת בלא תשמיש, ולאחר מכן ראתה בלא ששימשה עם בעלה — טמאה. וכן אם נשתנו מראה דמים שלה ממראה דם הבתולים — טמאה.

״פַּעֲמַיִם הִיא צְרִיכָה״ וכו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְטָהֳרוֹת, אֲבָל לְבַעְלָהּ – מוּתֶּרֶת. פְּשִׁיטָא, ״שַׁחֲרִית״ תְּנַן!

שנינו במשנתנו כי פעמים היא צריכה לבדוק: שחרית, ובין השמשות. ובהסבר הדברים אמר ר' יהודה, אמר שמואל: לא שנו שצריכה האשה בדיקות אלה אלא לענין טהרות, שבודקת ביום — כדי להחזיק בטהרה את הטהרות שהתעסקה בהן בלילה, ובלילה — כדי להחזיק בטהרה את הטהרות שהתעסקה בהן ביום. אבל לענין תשמיש עם בעלה מותרת היא בלא בדיקה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך משמעות המשנה, שהרי "צריכה להיות בודקת שחרית" תנן [שנינו] במשנה, ותשמיש המיטה נוהג בלילה, ולא ביום!

אֶלָּא, אִי אִתְּמַר – אַסֵּיפָא אִתְּמַר: וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת לְשַׁמֵּשׁ אֶת בֵּיתָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאִשָּׁה עֲסוּקָה בְּטָהֳרוֹת, דְּמִגּוֹ דְּבָעֲיָא בְּדִיקָה לְטָהֳרוֹת – בָּעֲיָא נַמִי בְּדִיקָה לְבַעְלָהּ. אֲבָל אֵינָהּ עֲסוּקָה בְּטָהֳרוֹת – לָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה.

אלא אי [אם] דברי רב יהודה בשם שמואל אתמר [נאמרו] בצורתם זו, יש לומר כי אסיפא אתמר [על סוף המשנה נאמרו], שנאמר שם: "צריכה להיות בודקת... ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה". ועל דברים אלו שבמשנה אמר רבי יהודה, אמר שמואל: לא שנו שצריכה בדיקה כשהיא עוברת לשמש את ביתה אלא באשה שהיא עסוקה בטהרות, דמגו דבעיא [שמתוך שהיא צריכה] בדיקה לטהרות, בעיא נמי [צריכה גם כן] בדיקה כדי לשמש עם בעלה, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות — לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה כדי לשמש עם בעלה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תְּנֵינָא: כָּל הַנָּשִׁים בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעֲלֵיהֶן! אִי מִמַּתְנִיתִין – הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, אֲבָל אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת – בָּעֲיָא בְּדִיקָה.

ושואלים על כך: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב יהודה בשם שמואל בזה? והלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה (במשנה שבפרק הבא): כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, ואינן צריכות בדיקה כדי לשמש עמהם! ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם מאותה משנה הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא באשה שיש לה וסת קבוע, ואינה צריכה לחשוש בזמן שאינו וסתה, אבל אשה שאין לה וסת קבוע — בעיא [צריכה] בדיקה כדי לשמש עם בעלה. ולכך בא רב יהודה בשם שמואל להשמיענו שאף אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כדי שתוכל לשמש עם בעלה.

וְהָא מַתְנִיתִין בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת עָסְקִינַן! מַתְנִיתִין – בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת בֵּין אֵין לָהּ וֶסֶת, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ לָהּ וֶסֶת, מִגּוֹ דְּבָעֲיָא בְּדִיקָה לְטָהֳרוֹת – בָּעֲיָא נַמִי בְּדִיקָה לְבַעְלָהּ.

ומקשים: והא מתניתין [והרי משנתנו] באשה שיש לה וסת עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] עוסקת בין באשה שיש לה וסת, בין באשה שאין לה וסת, והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו]: דאף על גב [שאף על פי] שיש לה וסת, מגו דבעיא [מתוך שצריכה] בדיקה לטהרות, בעיא נמי [צריכה גם כן] בדיקה לפני תשמיש עם בעלה.

וְהָא אֲמַרָהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא! דַּאֲמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יִרְמְיָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדּוֹק. וְאוֹקִימְנָא: בַּעֲסוּקָה בְּטָהֳרוֹת! חֲדָא מִכְּלָל חֲבֶרְתָּהּ אִתְּמַר.

ומקשים: והא [והרי] כבר אמרה שמואל את ההלכה הזו חדא זימנא [פעם אחת]! שכן אמר ר' זירא, אמר ר' אבא בר ירמיה, אמר שמואל: אשה שאין לה וסת קבוע אסורה לשמש עם בעלה עד שתבדוק. ואוקימנא [והעמדנו] דבר זה באשה העסוקה בטהרות. משמע שכאשר אינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה! ומשיבים: שמואל עצמו לא אמרה פעמיים, אלא חדא [אחת] מכלל חברתה אתמר [נאמרה], שלמדו שומעיו שכך דעת שמואל בדבר אחד מתוך מה שאמר בדבר אחר.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – לְטָהֳרוֹת, אֲבָל לְבַעְלָהּ – מוּתֶּרֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה, אֲבָל הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה – לְעוֹלָם הִיא בְּטוּמְאָתָהּ, עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ ״טְהוֹרָה אֲנִי״.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: במה דברים אמורים שצריכה בדיקה? — לטהרות, אבל לבעלה — מותרת אף בלא בדיקה. ובמה דברים אמורים שאינה צריכה בדיקה לבעלה? — שהלך למדינה אחרת והניחה בחזקת טהורה ואחר כך חזר, שיכול להניח שעדיין טהורה היא, אבל הניחה בחזקת טמאה — לעולם האשה היא בטומאתה עבורו, עד שתאמר לו במפורש: "טהורה אני".