אַהֲלוֹיֵי דְּהָווּ הָכָא הָאִידָנָא, אִי אַנְתְּ לָא – דִּלְמָא מִנְּהוֹן. אֲמַר רַב נַחְמָן: עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר, וְלֵית בָּהּ מְשָׁשָׁא בְּמִלָהּ.

אהלויי [מוכרי הסבון] דהוו הכא האידנא [שהיו כאן עכשיו], אי אנת [אם אתה] לא באת עלי — דלמא מנהון [שמא היה זה אחד מהם]. ובאה השאלה לפני רב נחמן. אמר רב נחמן: יש לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, ולית בה מששא במלה [ואין ממש בדבריה].

הַהִיא אִיתְּתָא דְּלָא הֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתָּהּ בַּהֲדֵי גַּבְרָא. אֲמַר לָהּ: הָאִידָנָא מַאי שְׁנָא? אָמְרָה לֵיהּ: מֵעוֹלָם לָא צֵעַרְתָּן בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ כִּי הָאִידָנָא. אֲמַר לָהּ: לָא הֲוָה הָדָא מִילְּתָא הָאִידָנָא. אָמְרָה לֵיהּ: אִם כֵּן הָלֵין נָכְרִים נַפְטוֹיֵי דְּהָווּ הָכָא הָאִידָנָא, אִי אַנְתְּ לָא – דִּלְמָא חַד מִנְּהוֹן. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: לָא תַּשְׁגִּיחוּן בָּהּ, נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר הֲוַאי.

מסופר: ההיא איתתא דלא הוה בדיחא דעתה בהדי גברא [אשה אחת שלא היתה דעתה נוחה עם בעלה]. אמר לה: האידנא מאי שנא [עכשיו מה נשתנה] מה אירע שאת כועסת? אמרה ליה [לו]: מעולם לא צערתן [צערת אותי] בדרך ארץ (בתשמיש) כי האידנא [כמו עכשיו], ולכן אני כועסת. אמר לה: לא הוה הדא מילתא האידנא [היה דבר זה עכשיו]. אמרה ליה [לו]: אם כן הלין [אותם] גוים נפטויי דהוו הכא האידנא [מוכרי הנפט שהיו פה עכשיו] אי אנת [אם אתה] לא באת עלי — דלמא חד מנהון [שמא אחד מהם] היה זה. אמר להו [להם] רב נחמן: לא תשגיחון [תשגיחו] בה, בוודאי נותנת עיניה באחר הואי [היתה] ואין לסמוך עליה.

הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מְהַרְזֵיק בְּבֵיתָא הוּא וְאִינְתְּתָא, עָל אֲתָא מָרֵיהּ דְּבֵיתָא, פְּרָטֵיהּ נוֹאֵף לְהוּצָא וַעֲרַק. אֲמַר רָבָא: אִיתְּתָא שַׁרְיָא, אִם אִיתָא דַּעֲבַד אִיסּוּרָא – אִרְכּוּסֵי הֲוָה מִירְכַּס.

ועוד מסופר: ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא [איש אחד שהיה מתחבא בבית] הוא ואינתתא [ואשה אחת]. על אתא מריה דביתא [נכנס, בא בעל הבית], פרטיה [פרץ] הנואף להוצא וערק [את קיר ענפי הדקלים וברח]. אמר רבא: איתתא שריא [האשה מותרת] לבעלה, ומן הסתם לא עשה איסור בה. כי אם איתא דעבד איסורא [אם יש, אמת שעשה איסור] — ארכוסי הוה מירכס [היה מתחבא] ולא בורח בגלוי.

הַהוּא נוֹאֵף דְּעָל לְגַבֵּי דְּהַהִיא אִנְתְּתָא, אֲתָא גַּבְרָא, סְלֵיק נוֹאֵף אֵיתִיב [בְּכִלְאֵי] בָּבָא. הֲוָה מַחְתָּן תַּחְלֵי תַּמָּן וְטַעֲמִינוּן חִוְיָא, בְּעָא מָרִי דְּבֵיתָא לְמֵיכַל מִן הָנְהוּ תַּחְלֵי בְּלָא דַּעְתָּא דְּאִינְתְּתָא, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא נוֹאֵף: לָא תֵּיכוּל מִנְּהוֹן, דְּטַעֲמִינוּן חִוְיָא.

ועוד מסופר: ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא [נואף אחד שנכנס אצל אשה אחת], אתא גברא [בא האיש, הבעל], סליק [עלה] הנואף איתיב [בכלאי] בבא [וישב מאחורי הדלת]. הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא [היו מונחים שחלים שם וטעם מהם נחש] והנואף ראה זאת, אבל הבעל לא ידע. בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא [רצה בעל הבית לאכול מאותם שחלים בלי דעת האשה], אמר ליה [לו] ההוא [אותו] נואף: לא תיכול מנהון דטעמינון חויא [אל תאכל מהם, שטעם מהם נחש].

אֲמַר רָבָא: אִינְתְּתֵיהּ שַׁרְיָא, אִם אִיתֵיהּ דַּעֲבַד אִיסּוּרָא – נִיחָא לֵיהּ דְלֵיכוּל וְלֵימוּת, דִּכְתִיב ״כִּי נָאֲפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן״.

אמר רבא: אינתתיה שריא [אשתו של בעל הבית מותרת], שכן, אם איתיה דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות [אם יש אמת שעשה הנואף איסור, נוח היה לו שיאכל הבעל וימות], שאנו אומרים שאם חטא בניאוף ודאי אינו חושש גם לאיסור שפיכות דמים. דכתיב [שנאמר]: "כי נאפו ודם בידיהן" (ראה יחזקאל כג, מה). ללמד שהנואפים אף מגיעים לידי רציחה.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אִיסּוּרָא עֲבַד, וְהַאי דַּאֲמַר לֵיהּ – דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלָא לֵימוֹת בַּעַל, דְּתֶהֱוֵי אִינְתְּתֵיהּ עִלָּוֵיהּ ״מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם״ – קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים

ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אותו אדם איסורא עבד [איסור עשה] באשה, והאי [וזה] שאמר ליה [לו] לבעל והצילו ממוות הרי זה משום דניחא ליה [שנוח לו] שלא לימות [ימות] הבעל, כדי דתהוי אינתתיה עלויה [שתהיה אשתו של אותו האיש עליו] בגדר של "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז), שנהנה דווקא מזה שבא עליה באיסור, על כן קא משמע לן ]השמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך, אלא סבורים שעדיין לא חטא, ובענין זה נהג כאדם הגון.