לְמֵימְרָא דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ מַעֲשֶׂה.

למימרא [לומר] שלא הוה ביה [היה בו] מעשה אלא דיבור בלבד, ואף על פי כן — יכול החכם להתירו.

מֵיתִיבֵי: ״קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִפְלוֹנִי וּלְמִי שֶׁנִּשְׁאָל עָלָיו״ – נִשְׁאָל עַל הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאָל עַל הַשֵּׁנִי. אַמַּאי? אִי בָּעֵי – עַל הַאי נִיתַּשֵּׁיל בְּרֵישָׁא, וְאִי בָּעֵי – עַל הַאי נִיתַּשֵּׁיל בְּרֵישָׁא!

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אמר "קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שנשאל עליו" — נשאל על הנדר הראשון, ואחר כך נשאל על השני להתיר את זה שנשאל בפניו. ולפי מה שאמרנו אמאי [מדוע]? אי בעי [אם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [יישאל על זה בתחילה], ואי בעי [ואם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [יישאל על זה בתחילה]!

מִי יוֹדֵעַ הֵי רִאשׁוֹן וְהֵי שֵׁנִי?

ומשיבים: מי [האם] הוא יודע הי [איזה] נדר נקרא ראשון והי [ואיזה] נקרא שני? והרי אין הדבר ברור מלשון הברייתא.

מֵתִיבֵי: ״קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה וַהֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁאֶשָּׁאֵל עָלָיו״ – נִשְׁאָל עַל נִדְרוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאָל עַל נִזְרוֹ. וְאַמַּאי? אִי בָּעֵי – עַל נִדְרוֹ נִיתַּשֵּׁיל בְּרֵישָׁא, וְאִי בָּעֵי – עַל נִזְרוֹ נִיתַּשֵּׁיל בְּרֵישָׁא! תְּיוּבְתָּא.

מתיבי [מקשים] עוד: "קונם שאיני נהנה והריני נזיר לכשאשאל עליו" — נשאל קודם על נדרו להתיר הנאה, ואחר כך נשאל על נזרו שחל עליו משנשאל. ואמאי [ומדוע]? אי בעי [אם רוצה] — על נדרו ניתשיל ברישא [יישאל בתחילה] ואי בעי [ואם רוצה] — על נזרו ניתשיל ברישא [יישאל בתחילה]! וכיון שאין אומרים כן, משמע שאין החכם יכול להתיר את הנדר אלא אם כן חל כבר. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחתה שיטה זו.

מתני׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לְךָ״, ״שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ״ וּ״נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״.

בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בגט בעל כרחו ונוטלות את מה שמגיע להן על פי הכתובה, והן: אשת כהן האומרת לבעלה "טמאה אני לך", שאומרת שנאנסה, ונאסרה בכך על בעלה. וכן אשה האומרת לבעלה "שמים ביני לבינך" כלומר, טוענת טענה שאי אפשר להוכיחה, אלא היא ידועה לקדוש ברוך הוא בלבד, שאומרת שבעלה אינו בא עליה כראוי. וכן זו שנדרה "נטולה אני מן היהודים", שאוסרת עליה כל תשמיש, ובכלל זה של בעלה.

חָזְרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ, הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לְךָ״ – תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, ״הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ״ – יַעֲשׂוּ דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה, וּ״נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״ – יָפֵר לְחֶלְקוֹ וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים.

חזרו לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר שרוצה בו, ולשם כך תהא מקלקלת על בעלה על ידי אמירה כזו, ויוצאת ממנו וכתובתה בידה, שהאומרת "טמאה אני לך" — תביא ראיה לדבריה שאכן נאנסה. האומרת "השמים ביני לבינך" — יעשו בית הדין וידונו בדבר דרך בקשה ולא יכפו על הבעל לגרש. והאומרת "נטולה אני מן היהודים" — יפר לחלקו, חלק האיסור שלו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים אם תתגרש.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אָמְרָה לְבַעְלָהּ ״טְמֵאָה אֲנִי״, מַהוּ שֶׁתֹּאכַל בִּתְרוּמָה? רַב שֵׁשֶׁת אֲמַר: אוֹכֶלֶת, שֶׁלֹּא תּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ. רָבָא אֲמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, אֶפְשָׁר דְּאָכְלָה חוּלִּין.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] לפי מסקנת הדברים במשנה שאלה זו: אשת כהן שאמרה לבעלה "טמאה אני", מהו שתאכל בתרומה? האם מאמינים לה לגבי ענין זה, ואוסרים עליה לאכול בתרומה משום זונה? רב ששת אמר: אוכלת בתרומה, כדי שלא תוציא לעז על בניה. שאם תיאסר באכילת תרומה, ייחשב הדבר כחיזוק לטענתה, ויניחו האנשים שבאמת נאנסה, ויוציאו לעז על בניה שאינם כהנים כשרים. רבא אמר: אינה אוכלת, כי אפשר לה דאכלה [שתהא אוכלת] חולין, ומוטב לחשוש לדבריה שאינה רשאית עוד לאכול בתרומה.

אֲמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַב שֵׁשֶׁת שֶׁאִם נִתְאַרְמְלָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מִידֵּי הוּא טַעְמָא – אֶלָּא מִשּׁוּם תּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ, נִתְאַרְמְלָה וְנִתְגָרְשָׁה – אָמְרִי: הָשְׁתָּא דְּאִיתְנִיסָא.

אמר רבא: ומודה רב ששת שאם נתארמלה (נתאלמנה) מבעלה הכהן שאינה אוכלת עוד תרומה. שכן מידי [כלום] הוא טעמא [הטעם] שהיא אוכלת בתרומה כשהיא נשואה אלא משום שלא תוציא לעז על בניה. אם נתארמלה ונתגרשה אמרי [אומרים אנשים]: השתא דאיתניסא [עכשיו הוא שנאנסה] שהדבר אירע לאחר שיצאה מבעלה, ולא יבואו להלעיז על הבנים שנולדו לה קודם לזה.

אֲמַר רַב פַּפָּא: בָּדֵיק לָן רָבָא: אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה אוֹ אֵין לָהּ כְּתוּבָּה? כֵּיוָן דְּאוֹנֶס לְגַבֵּי כֹּהֵן כְּרָצוֹן לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל דָּמֵי – אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אוֹ דִּילְמָא מָצֵי אָמְרָה לֵיהּ – אֲנָא הָא חֲזֵינָא,

אמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן, אותנו] רבא בשאלה זו: אשת כהן שנאנסה ויש בדבר עדים, האם יש לה כתובה או אין לה כתובה? וצדדי השאלה, האם לומר כי כיון שאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי [נחשב] ואנוסה אשת כהן יוצאת מבעלה בעל כרחה כמו אשת ישראל שזנתה מרצונה, לכן אין לה כתובה. או דילמא מצי אמרה ליה [שמא יכולה לומר לו]: אנא הא חזינא [אני הרי ראוייה] מצד עצמי להמשיך בנישואין, שהרי אילו היתה נשואה לישראל לא היתה נאסרת על בעלה באונס,