כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעֲתָא דְּרַב – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: יַד אִשָּׁה כְּיַד בַּעְלָהּ.

כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא שמעתא [הלכה זו] של רב — כדעת ר' מאיר שאמר ככלל: יד אשה כיד בעלה שהוא סבור שאשה נשואה אין לה כוח קנין משלה, אלא כל כוח הקנין שלה נתון בידי בעלה ומה שהיא קונה לעצמה מוקנה מיד לבעל.

וּרְמִינְהוּ: כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי מָבוֹי. וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה, וסתם משנה כר' מאיר: כיצד משתתפין במבוי לעשות שיתוף מבואות כדי להתיר טלטול בשבת מחצר לחצר שבתוך אותו מבוי? מניח את החבית שיש בה יין או כל דבר מאכל ואומר: הרי זה מוקנה לכל בני המבוי. ומזכה להן חלקם על ידי עבדו ושפחתו העברים, וכן על ידי בנו ובתו הגדולים, וכן על ידי אשתו, שנותן להם שיזכו עבור השכנים.

וְאִי אָמְרַתְּ קָנָה יַתְהוֹן בַּעְלָהּ – עֵירוּב לָא נָפֵיק מֵרְשׁוּתֵיהּ דְּבַעַל!

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמה שנותן לאשה קנה יתהון [אותם] בעלה, אם כן נמצא שהעירוב לא נפיק מרשותיה [יוצא מרשותו] של הבעל, שהרי מה שקונה היא — קונה בעלה!

אֲמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר יַד אִשָּׁה כְּיַד בַּעְלָהּ – מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לְעִנְיַן שִׁיתּוּף, דְּכֵיוָן דִּלְזַכּוֹת לַאֲחֵרִים הוּא מִיַּד בַּעְלָהּ – זַכְיָא.

אמר רבא: אף על גב, אף על פי שאמר ר' מאיר בכלל שיד אשה כיד בעלה, מכל מקום מודה ר' מאיר לענין שיתוף, שכיון שלזכות לאחרים הוא מיד בעלה ולא לקנות דבר לעצמה — זכיא [זוכה] בכך.

אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אֵלּוּ שֶׁזָּכִין לָהֶן – [עַל יְדֵי] בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָכִין לָהֶן – עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, וְאִשְׁתּוֹ!

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרב אשי ממה ששנינו בברייתא: אלו שזכין להן, כלומר, שמזכים ומקנים על ידם עירוב לאחרים: [על ידי] בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים. ואלו שאין זכין להן: על ידי בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים, ואשתו, משמע שלשיטה זו אף לזכות לאחרים אין לאשה כוח קנין!

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין בְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ חָצֵר בְּאוֹתוֹ מָבוֹי עָסְקִינַן, דְּמִגּוֹ דְּזַכְיָא לְנַפְשָׁהּ – זַכְיָא לְאַחֲרִינֵי.

אלא אמר רב אשי: מתניתין [משנתנו] בעירובין — בשיש לה חצר משלה באותו מבוי עסקינן [עוסקים אנו], שמראש התנה עימה בעלה שיהיה לה רכוש פרטי משלה שאין לו קנין בו, דמגו דזכיא לנפשה [שמתוך שהיא זוכה לעצמה] בעירוב, מכח החצר שיש לה באותו מבוי — זכיא לאחריני [זוכה גם לאחרים].

מתני׳ ״וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה…יָקוּם עָלֶיהָ״ כֵּיצַד? אָמְרָה ״הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

נאמר בתורה: "ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה" (במדבר ל, י) כיצד? אמרה האשה שהיא גרושה או אלמנה "הריני נזירה לאחר שלשים יום", אף על פי שנשאת בתוך שלשים יום — הבעל שהיא נשואה לו עכשיו אינו יכול להפר.