הֵפֵר לַתְּאֵנִים – אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר אַף לָעֲנָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ מַה ״יְקִימֶנּוּ״ – מִמֶּנּוּ, אַף ״יְפֵרֶנּוּ״ – מִמֶּנּוּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִי כְּתִיב ״יָפֵר מִמֶּנּוּ״? וְרַבִּי עֲקִיבָא: מַקִּישׁ הֲפָרָה לַהֲקָמָה, מַה הֲקָמָה מִמֶּנּוּ – אַף הֲפָרָה מִמֶּנּוּ.

אם הפר לתאנים — אינו מופר עד שיפר אף לענבים, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי הוא אומר "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), מה "יקימנו" יש לפרשו כאילו היה כתוב "יקים — ממנו", שאם קיים חלק ממנו הרי כולו קיים, אף "יפרנו" יש להבין "יפר — ממנו" שאם הפר מקצתו — כולו מופר. ור' ישמעאל עונה על כך: מי כתיב [האם נאמר] "יפר ממנו" כפי שנאמר בהקמה? ור' עקיבא משיב: מקיש [משווה] הכתוב הפרה להקמה, מה הקמה היא ממנו, כלומר, אפילו בחלקו, אף הפרה ממנו.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: מַקִּישׁ הֲקָמָה לַהֲפָרָה, מַה הֲפָרָה – מַה שֶּׁהֵפֵר הֵפֵר, אַף הֲקָמָה – מַה שֶּׁקִּיֵּים קִיֵּים.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שיטה זו שהנדר נחשב כיחידה אחת שנעשית מקויימת כולה בהקמה של חלק ממנה היא דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים: מקיש [משווה] הכתוב הקמה להפרה; מה הפרה — מה שהפר הפר, אף הקמה — מה שקיים קיים ולא יותר.

״אָמְרָה קוֹנָם תְּאֵנָה״. אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּאָמַר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

שנינו במשנה: אמרה האשה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת "— הרי אלה שני נדרים. אמר רבא: מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' שמעון היא. שאמר: אין אדם חייב משום כמה שבועותשווא כאשר נשבע לאנשים אחדים עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד לחוד, ואם לא הזכיר לשון שבועה לכל אחד ואחד רואים את הכל כשבועה אחת בלבד.

מתני׳ ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין״ – יָפֵר. ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יָפֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָפֵר.

אדם שנדרה אשתו או בתו ולא הפר את הנדר בו ביום, ולאחר מכן אמר "יודע אני שיש נדרים ושזהו נקרא נדר, אבל איני יודע שיש מפירין", שלא ידעתי שאפשר להפר נדרים — הרי זה יפר את הנדר שנדרה אשתו או בתו ביום בו נודע לו שאפשר להפר נדרים. אם אמר "יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע שזה נקרא נדר" ולכן לא הפרתי את הנדר בו ביום, ר' מאיר אומר: לא יפר ואין הפרתו מועילה, וחכמים אומרים: אף זה יפר משנודע לו.

גמ׳ וּרְמִינְהוּ: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לְסוּמָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַסּוּמָא.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה]: נאמר בדיני רוצח בשגגה "בלא ראות" (במדבר לה, כג) ומפרשים כתוב זה כבא לומר שדין רוצח בשגגה, שגולה לעיר מקלט, הוא פרט לסומא (עיוור) שהרג בשוגג. שהכתוב מדבר במי שבדרך כלל רואה ודווקא במקרה זה לא ראה, אבל מי שאינו רואה כלל אינו נחשב אפילו לשוגג, אלא כאנוס, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: לרבות את הסומא. משמע שלדעת ר' מאיר אין להבחין בין סוגים שונים של חוסר ידיעה, ואילו משיטתו במשנתנו עולה כי יש להבחין ביניהם. והפך הדבר לשיטת ר' יהודה שהוא בן מחלוקתו בכל מקום.