הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. וְהַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אַלְמָא: אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם!

הרי זו האשה עושה ואוכלת, שאין ההקדש חל על הדברים הללו. והמותר, אם עשתה יותר מכדי דמי אכילתה — ר' מאיר אומר: המותר נעשה באמת הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומר: חולין הוא. ואמר שמואל: הלכה כר' יוחנן הסנדלר. אלמא [מכאן] שדעת שמואל היא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ומשום כך לא חל כלל הקדש על מה שתעשה בעתיד.

וְכִי תֵּימָא: כִּי קָאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי – עַל הַעֲדָפָה הוּא דְּקָאָמַר,

וכי תימא [ואם תאמר] : כי קאמר [כאשר אומר] שמואל שהלכה כר' יוחנן בן נורי במשנתנו — רק על ענין העדפה הוא דקאמר [שאומר], שלדעתו גם מה שמעדיפה שייך לבעל ואינה יכולה לאוסרו עליו, ואז אין הדברים עומדים בסתירה לשיטת ר' יוחנן הסנדלר לגבי הקדשת מעשה ידי אשתו.

לֵימָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי בְּהַעֲדָפָה, אִי נַמִי: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, אִי נַמִי: (אֵין) הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא!

אולם אם כן לימא [שיאמר] בצורה ברורה: הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה. אי נמי [או גם כן] יאמר: הלכה כתנא קמא הסבור אף הוא שההעדפה של הבעל. אי נמי [או גם כן] יאמר: (אין) הלכה כר' עקיבא הסבור שההעדפה היא שלה!

אֶלָּא אֲמַר רַב יוֹסֵף: שָׁאנֵי קוֹנָמוֹת, הוֹאִיל וְאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו – אוֹסֵר נַמִי דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם עָלָיו.

אלא אמר רב יוסף: כך יש ליישב את הסתירה בדברי שמואל; שאף שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום שאני [שונים] קונמות, הואיל ואדם אוסר אפילו פירות חבירו עליו (על עצמו), למרות שהפירות הללו לא הגיעו עדיין לרשותו — אוסר נמי [גם כן] בקונמות דבר שלא בא לעולם עליו על עצמו, למרות שעוד לא בא לעולם. מה שאין כן בהקדש, שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו – שֶׁהֲרֵי אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ, אֶלָּא יֶאֱסוֹר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ?! שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ!

אמר ליה [לו] אביי: זו אינה ראיה כלל, כי בשלמא [נניח] שאדם אוסר פירות חבירו עליו שכן יש בכוחו של אדם לאסור בקונם דבר שיש לו זכות מסויימת בו, שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו, שכשם שיש לו רשות על הפירות של עצמו ויכול לאוסרם על אחרים — כך יש לו רשות על גופו שלו לאסור דבר של אחרים עליו. אלא האם יאסור גם דבר שלא בא לעולם על חבירו? שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו שגם החבר וגם פירותיו אינם ברשותו. והרי במשנתנו אסרה האשה בקונם את מעשי ידיה שלא באו לעולם על אחר — על בעלה!

אֶלָּא אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּאוֹמֶרֶת ״יִקָּדְשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן״, דְּיָדַיִם הָא אִיתְנְהוּ בָּעוֹלָם.

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן מדובר באשה האומרת "יקדשו ידי לעושיהן" (לקדוש ברוך הוא, שהוא עושה הכל) ואין כאן ענין של דבר שלא בא לעולם, כיון שידים הא איתנהו [הרי ישנן] בעולם.

וְכִי אָמְרָה הָכִי – קָדְשָׁה? וְהָא מְשַׁעְבְּדָן יָדֶיהָ לַבַּעַל!– דְּאָמְרָה: לְכִי מִגַּרְשָׁה. הָשְׁתָּא מִיהַת לָא מִגַּרְשָׁה, וּמִמַּאי דְּכִי אָמְרָה הָכִי מְהַנְּיָא?

ושואלים מצד אחר: וכי אמרה הכי [וכאשר היא אומרת כך] — קדשה [מתקדשים הדברים]? והא משעבדן [והרי משועבדות] ידיה לבעל לעשות לו מלאכה שנתחייבה בה! ומשיבים: דאמרה [שהיא אומרת]: לכי מגרשה [לכאשר אתגרש] יחול הנדר. ומקשים: השתא מיהת לא מגרשה [עכשיו על כל פנים אינה מגורשת], וממאי דכי אמרה הכי מהניא [וממה, מניין לנו שכאשר היא אומרת כך — מועיל הדבר] שיכולה להקדיש דבר ולא יחול ההקדש אלא רק לעתיד?