דִּלְמָא מִיַּיִן דְּאִית לָהּ צַעֲרָא – הֵפֵר לָהּ, מִטּוּמְאַת מֵת דְּלֵית לָהּ צַעֲרָא – לֹא הֵפֵר לָהּ!

דלמא [שמא] רק מיין דאית [שיש] לה צערא [צער] כשאינה שותה יין — הפר לה, אבל מטומאת מת, דלית [שאין] לה צערא [צער] כשאינה נטמאת למת — לא הפר לה, ומדוע אינה מביאה קרבן כנזיר שנטמא? ומכאן שמתוך שמפר למה שמתענה בו, מפר אף לשאינה מתענה בו!

אָמְרִי: מִטּוּמְאַת מֵת נַמִי אִית לָהּ צַעֲרָא, דִּכְתִיב ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״ וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַאי דִּכְתִיב ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״? דְּיִסְפּוֹד – יִסְפְּדוּן לֵיהּ, דְּיִבְכּוּן – יִבְכּוּן לֵיהּ, דְּיִקְבַּר – יִקְבְּרוּנֵיהּ.

ודוחים: אמרי [אומרים]: הנודרת מטומאת מת נמי אית [גם כן יש] לה צערא [צער] בכך, ומדוע — דכתיב [שנאמר]: "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב), ותניא [ושנויה ברייתא] היה ר' מאיר אומר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "והחי יתן אל לבו" — כוונתו זה דיספוד [שסופד] לאחרים בפטירתם — יספדון ליה [יספדו לו] בעת פטירתו, דיבכון [מי שבוכה] על פטירת אחרים — יבכון ליה [יבכו לו], מי דיקבר [שקובר] אחרים — יקברוניה [יקברו אותו] ואם היא אסורה להיטמא למתים ואינה הולכת ללוויות הריהי מצטערת בכך כשחושבת כי משום כך גם בה לא יטפלו לאחר מותה, ולכן יש בכך משום עינוי נפש ויכול להפר. ואין מכאן קושיה לר' יוחנן.

מתני׳ ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנָה לַבְּרִיּוֹת״ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, וִיכוֹלָה הִיא לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּבְפֵאָה.

נדרה האשה "קונם שאני נהנה (נהנית) לבריות (מן הבריות)" — אינו יכול להפר לה את הנדר הזה, ולמרות נדר זה יכולה היא אם היא עניה ליהנות במה שאדם מצווה להניח לעניים: לקט, שיבולים בודדות שנפלו בשעת הקצירה, שכחה, אלומה שנשכחה בשדה, ובפאה שמניח אדם בסוף שדהו. שאין בכך הנאה מן הבריות, משום שמתנות אלה אינה מקבלת בחסדו של אדם אלא מפני מצות ה' וזכייתם מן ההפקר.

״קוֹנָם כֹּהֲנִים לְוִיִּם נֶהֱנִים לִי״ – יִטְּלוּ עַל כָּרְחוֹ. ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי״ – יִטְּלוּ אֲחֵרִים.

אמר אדם "קונם כהנים לוים נהנים לי" — יטלו מתנות כהונה ולוויה משלו על כרחו. אבל אם אמר "כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי" — יטלו אחרים.

גמ׳ אַלְמָא אֶפְשָׁר דְּמִתְזְנָה מִדִּילֵיהּ, מִכְּלָל דְּבַעַל לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא. אֵימָא סֵיפָא: יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. אֲבָל מִדְּבַעַל – לָא אָכְלָה, אַלְמָא בַּעַל בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא!

שנינו שאשה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות אין בעלה יכול להפר לה, ומסיקים: אלמא [מכאן] אפשר דמתזנה מדיליה [שתיזון משלו], שבעלה הוא שיפרנסנה, ולא תיהנה מאחרים. מכלל הדברים אתה לומד שבעל לאו [לא] בכלל בריות הוא, שאף שאמרה "בריות" לא כללה בכך את בעלה. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה של אותה הלכה]: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, ונדייק מכאן: אבל משל בעל לא אכלה [אוכלת], אלמא [מכאן] שבעל בכלל בריות הוא וגם בהנאתו נאסרת בנדרה!

אֲמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא, וְעוֹד אֵין יָכוֹל לְהָפֵר – מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.

אמר עולא: לעולם תפרש שהבעל לאו [לא] בכלל בריות הוא, ואין לדייק מן המשנה ולמצוא בה סתירה, אלא מצויים כאן שני טעמים מפני מה אינו יכול להפר; טעם אחד שלא נאמר בפירוש — שהיא יכולה להתפרנס מבעלה, ועוד טעם מפורש שאין יכול להפר — מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

רָבָא אֲמַר: לְעוֹלָם בַּעַל בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא, וּמַה טַעַם קָאָמַר, מַה טַּעַם אֵין יָכוֹל לְהָפֵר – מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.

רבא אמר להיפך: לעולם תאמר שבעל בכלל בריות הוא, ומה טעם קאמר [הוא אומר]; מה טעם אין יכול להפר — מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

רַב נַחְמָן אֲמַר: לְעוֹלָם בַּעַל לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא, וְהָכִי קָתָנֵי: נִתְגָּרְשָׁה – יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.

רב נחמן אמר: לעולם בעל לאו [לא] בכלל בריות הוא, וכשנדרה מן הבריות לא נדרה ממנו, ומשום כך אינו יכול להפר. והכי קתני [וכך הוא שונה] את ההמשך: ואף אם נתגרשה ואינה יכולה ליהנות עוד מבעלה, שהרי אז הוא נכלל בתוך "בריות", יכולה עדיין ליהנות בלקט שכחה ופאה.