שֶׁלֹּא מָצִינוּ שׁוּעָל שֶׁמֵּת בַּעֲפַר פִּיר.

שלא מצינו (מצאנו) שועל שמת בעפר פיר (חפירה) שהוא חי בה — כך אין הדבר מפריע לבעל לתשמיש אף על פי שאין אשתו מקושטת.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ – מֵפֵר, בֵּין בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בֵּין בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ, בֵּינוֹ לְבֵינָהּ – מֵפֵר, בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים – אֵינוֹ מֵפֵר. כֵּיצַד? אָמְרָה ״קוֹנָם פֵּירוֹת עָלַי״ – הֲרֵי זֶה יָפֵר. ״קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה לְפִי אַבָּא, לְפִי אָחִיךָ, לְפִי אָבִיךָ, לְפִי אָחִי, וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וּמַיִם לִפְנֵי בְּקָרְךָ״ – אֵין יָכוֹל לְהָפֵר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אדא בר אהבה: דברים שיש בהן עינוי נפש — מפר, בין כשהנדרים הם בדברים בינו לבינה, בין כשהם בינה לבין אחרים. נדרים שאין בהן עינוי נפש; בינו לבינה — מפר, בינה לבין אחרים — אינו מפר. כיצד? אמרה "קונם פירות עלי" — הרי זה יפר, שהוא בכלל נדרי עינוי נפש. "קונם שאיני עושה לפי אבא, לפי אחיך, לפי אביך, לפי אחי, ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך" — אין יכול להפר, שאין נדרים אלה נוגעים ביחסים ביניהם, וגם אינם עינוי נפש.

״שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל שֶׁלֹּא אֶפְקוֹס וְשֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ מִטָּתִי״ – יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

אם נדרה "שלא אכחול את עיני ", או "שלא אפקוס (בצבע אדום) את לחיי ", או "שלא אשמש מטתי" — יפר משום דברים שבינו לבינה.

״שֶׁלֹּא אַצִּיעַ לְךָ מִטָּתְךָ, וְשֶׁלֹּא אֶמְזוֹג לְךָ אֶת הַכּוֹס, וְשֶׁלֹּא אֶרְחַץ לְךָ פָּנֶיךָ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ״ – אֵין צָרִיךְ לְהָפֵר.

אם אמרה "שלא אציע לך את מטתך, ושלא אמזוג לך את הכוס, ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך" — אין צריך להפר, כי נדרים אלה אינם חלים כלל, משום שיש לה התחייבות מוקדמת מכוח הסכם הנישואין לעשות זאת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ – מִכָּאן לֶחָכָם שֶׁאֵין מַתִּיר נִדְרֵי עַצְמוֹ.

רבן גמליאל אומר: מכל מקום יפר, שנאמר: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), שאין ראוי לאדם לנדור ולא לקיים את הנדר. דבר אחר פירשו: "לא יחל דברו" — מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו.

מַאן שָׁמְעִינַן דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל וְשֶׁלֹּא אֶפְקוֹס״ דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הָוְיָין – רַבִּי יוֹסֵי, וְקָתָנֵי דְּמֵפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

ולאחר שהבאנו את כל לשון הברייתא נברר, מאן שמעינן [מי הוא ששמענו אותו] שאמר כי דבריה של אשה האומרת "שלא אכחול ושלא אפקוס" דברים שבינו לבינה הויין [הם] — ר' יוסי הוא, שהרי לדעת חכמים הרי זה בכלל עינוי נפש, וקתני [ושנה] שמפר בנדרים כאלו משום דברים שבינו לבינה, ואם כן הרי זו הוכחה לשיטת רב אדא בר אהבה.

אָמַר מָר: ״וְשֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ מִטָּתִי״ – יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמְרָה: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ – לָמָּה לִי הֲפָרָה? הָא מְשׁוּעְבֶּדֶת לֵיהּ! אֶלָּא בְּאוֹמֶרֶת ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״, וְכִדְרַב כָּהֲנָא.

לגופה של הברייתא בה אמר מר [החכם]: הנודרת "שלא אשמש מטתי" — יפר משום דברים שבינו לבינה. שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמרה: "הנאת תשמישי אסורה עליך", למה לי הפרה כלל? הא [הרי] היא משועבדת ליה [לו] לתשמיש מעצם הנשואין, ואין בכוחה לבטל את הדבר בנדר! אלא באומרת "הנאת תשמישך אסורה עלי". וכדעת רב כהנא, ש

דַּאֲמַר רַב כָּהֲנָא: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ – כּוֹפָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ – יָפֵר, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הֶאָסוּר לוֹ.

אמר רב כהנא: האומרת "הנאת תשמישי אסורה עליך" — בעלה כופה ומשמשתו. אבל אם אמרה "הנאת תשמישך אסורה עלי" — יפר, ומדוע צריך להפר למרות שהיא מחוייבת בכך — לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, והיא הרי אסרה על עצמה את ההנאה שבכך. ואף שאין זה מפקיע את השעבוד, מכל מקום אינה יכולה לשמש בלא ליהנות.

מַאן תַּנָּא הָא דְּתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִנְהוֹג בָּהֶם הֶיתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ – מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ. מַנִּי? רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא.

ושואלים: מאן תנא הא דתניא [מי הוא התנא ששנה את זו ששנינו בברייתא] : דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור — אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן ממה שנהגו, משום שנאמר "לא יחל דברו" משמע שכיון שגזר אדם על עצמו איסור ("דברו"), אף שהדבר מותר מן הדין — יש בכך מעין נדר, ואסור לחללו. דבר אחר: "לא יחל דברו" — מכאן לתלמיד חכם שאין מפר נדרי עצמו. מני [שיטת מי היא] — שיטת רבן גמליאל היא, שאמר שצריך להפר לאשה נדר שמן הדין אינו חל.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, לְרַבָּנַן, עִינּוּי נֶפֶשׁ הוּא אוֹ דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: וּ״נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״,

בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: אשה שנדרה מתשמיש המטה, לרבנן [לדעת חכמים], האם בכלל עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה הוא? אמר ליה [לו]: תניתוה [שניתם אותה] כבר במשנה את התשובה לשאלה זו. ששנינו, שהאשה שנדרה ובכלל דבריה אמרה "ונטולה אני (אסורה הנאתי) מן היהודים", לענין תשמיש