כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים.

כך אי אפשר לחלום שיהיה בלא דברים בטלים, וייתכן איפוא שהנידוי היה בו ממש, אבל ההיתר היה מן הדברים הבטלים שבחלום, ולכן צריך הוא התרה נוספת.

רָבִינָא הֲוָה לָהּ נִדְרָא לִדְבֵיתְהוּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, אֲמַר לֵיהּ: בַּעַל מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׁה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מִכַּנְּפִין – אִין, אִי לָא – לָא.

מסופר: רבינא הוה [היה] לה נדרא לדביתהו [נדר לאשתו] שהוא עצמו לא הפר אותו כבעלה, והיא רצתה להתירו. אתא לקמיה [בא רבינא לפני] רב אשי, אמר ליה [לו]: בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, האם יכול הבעל להיות שליח לומר שאשתו מתחרטת על הנדר, ויתירו לה חכמים את הנדר על ידי שליחות זו? אמר ליה [לו]: אי מכנפין [אם מכונסים] יחד שלושה אנשים שיכולים להתיר לה את נדרה — אין [כן], אי [אם] לא — לא יוכל להיות שליח להתיר את נדרה.

שְׁמַע מִינָּהּ תְּלָת; שְׁמַע מִינָּהּ: בַּעַל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: לָא שָׁרֵי לְמִישְׁרֵי נִדְרָא בְּאַתְרָא דְּרַבֵּיהּ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: כִּי מִכַּנְּפִין – שַׁפִּיר דָּמֵי.

ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן, מפסק זה, שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שבעל אכן נעשה שליח לחרטת אשתו, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי לא שרי למישרי נדרא באתרא דרביה [אין מותר לחכם להתיר נדרים במקום בו נמצא רבו], שאם לא כן היה רבינא עצמו שהיה חכם חשוב יכול להתיר לאשתו את נדרה. ושמע מינה [ולמד מכאן]: כי מכנפין — [כאשר מכונסים] שלושה שפיר דמי [הרי זה יפה, מספיק], כדי שיהיה הבעל שליח לחרטה. אך אם יש צורך לאסוף אנשים במיוחד לצורך כך, אין מתירים.

וְשַׁמְתָּא – אֲפִילּוּ בְּאַתְרָא דְּרַבֵּיהּ, וְיָחִיד מוּמְחֶה שָׁרֵי שַׁמְתָּא.

ומוסיפים: ושמתא [ונידוי] — אפילו באתרא דרביה [במקום בו נמצא רבו] יכול התלמיד להתיר כשמצרף לו עוד שניים, ודיין יחיד אם הוא מומחה שרי שמתא [הריהו מתיר חרם] לבדו.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר זְבִיד אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר טַבְלָא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא אֲרִיכָא דְּבֵי רַבִּי אַחָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶילְעַאי: מַאי דִּכְתִיב ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי״ (שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וגו׳) – אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן יְרֵאִין לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה – ״שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא״. אֲמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָּהּ חִרְגָּא דְּיוֹמָא מָסֵי.

אמר ר' שמעון בר זביד, אמר ר' יצחק בר טבלא, אמר ר' חייא אריכא דבי [מבית] ר' אחא, אמר ר' זירא, אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינא, אמר ר' מיאשה משמיה [משמו] של ר' יהודה בר אילעאי, ומה מסרו בשלשלת חכמים זו: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וזרחה לכם יראי שמי" (שמש צדקה ומרפא בכנפיה ") (מלאכי ג, כ) "יראי שמי" — אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה — "שמש צדקה ומרפא" בשבילם. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי חרגא דיומא מסי [אבק של היום, הנראה בקרני השמש, מרפא], שכן נאמר "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר: אֵין גֵּיהִנָּם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, צַדִּיקִין מִתְרַפְּאִין בָּהּ, וּרְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ״ וגו׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק״.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, מן הכיסוי שהיא מצויה בו בזמן הזה ואינה מגולה, צדיקין מתרפאין בה באותה חמה ורשעים נידונין בה. צדיקים מתרפאים בה, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא ". ולא עוד, לא רק שהם מתרפאים בה, אלא אף שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי ג, כ).

וְהָרְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר״ וגו׳.

והרשעים נידונין בה באותה שמש, שנאמר: "הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא" (מלאכי ג, יט). ומכאן שלדעת ר' שמעון בן לקיש אין השמש מרפאה, אלא לעתיד לבוא. ולא כדברי אביי המפרש את הפסוק על הזמן הזה.