בְּקִיטוֹנָא דְּבֵי רַב עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה.

והיה זה בקיטונא דבי רב [בחדר בית המדרש] כשהיה עומד, והיה יחידי והיה זה בלילה.

אָמַר רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, נִשְׁאָלִין נְדָרִים עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה, וּבַשַּׁבָּת, וּבִקְרוֹבִים, וַאֲפִילּוּ הָיָה לָהֶן פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם.

אמר רבה אמר רב נחמן: הלכה, נשאלין להתיר נדרים כשהוא עומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים, ואפילו היה להן פנאי מבעוד יום.

עוֹמֵד? וְהָתַנְיָא: יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ! רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה; מִיעֲקַר נִדְרָא בָּעֵינַן, וּבָעֵי עִיּוּנֵי, אַהָכִי יָשַׁב. וְרַב נַחְמָן סָבַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וַאֲפִילּוּ מְעוּמָּד.

על כך שואלים: עומד? והתניא [והרי שנינו בברייתא] : ירד רבן גמליאל מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו. ומדוע ישב? ומשיבים, רבן גמליאל סבר: פותחין בחרטה. כלומר, אין מתירים סתם, אלא יש צורך לחפש פתח להתיר ולמצוא אופן של חרטה על הנדר מתחילתו, מיעקר נדרא בעינן [לעקור את הנדר אנו צריכים] ומשום כך בעי עיוני [צריך לעיין בדבר], אהכי [משום כך] ישב. ואילו רב נחמן סבר: אין פותחין בחרטה שאין צורך לחפש פתח כזה, ולכן יכול להתיר את הנדר אפילו כשהוא מעומד.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעַרְבָא, וַאֲמַר: אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין וּשְׁרוּ לֵיהּ נִדְרֵיהּ, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל וּבְעֵי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטַאת. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ – נִקְרָא חוֹטֵא. אֲמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא – ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, הָא לֹא חָדַלְתָּ – אִיכָּא חֵטְא.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר [יראה אדוני] האי מרבנן דאתא ממערבא [אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: איזדקיקו ליה רבנן [נזקקו לו חכמים] להתיר נדר לבריה [לבנו] של רב הונא בר אבין, ושרו ליה נדריה [והתירו לו את נדרו] ואמרו ליה [לו] : זיל ובעי רחמי [לך ובקש רחמים] על נפשך [עצמך] שחטאת במה שנדרת. דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו לנדר — נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג), הא [הרי] אם לא חדלת ונדרת — איכא [יש] בזה חטא.

תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי״, ״אֵין זֶה נֶדֶר״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״יָפֶה עָשִׂית״ וְ״אֵין כְּמוֹתֵךְ״ וְ״אִם לֹא נָדַרְתְּ מַדִּירֵךְ אֲנִי״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

תניא [שנויה ברייתא] : האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי אי אפשי (אין רצוני) שתדורי" או אמר לה "אין זה נדר" — לא אמר כלום שאין זה נוסח של הפרה. ולענין קיום אם אמר לה "יפה עשית" או "אין כמותך" או "אם לא נדרת מדירך אני" — דבריו קיימין והרי זה קיומו של הנדר.

לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בַּשַּׁבָּת ״מוּפָר לֵיכִי״, ״בָּטֵיל לֵיכִי״ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ ״טְלִי וְאִכְלִי״, ״טְלִי וּשְׁתִי״ וְהַנֵּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ.

לא יאמר אדם לאשתו בשבת כשהוא מפר את נדרה "מופר ליכי [לך] "או "בטיל ליכי [לך] " כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה אם נדרה ממאכל ומשתה "טלי ואכלי" "טלי ושתי", והנדר בטל מאליו. אמר ר' יוחנן: וצריך בכל זאת שיבטל בלבו את הנדר, ולא די כשאומר לה לאכול או לשתות.

תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת – מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, בַּחוֹל – מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.

תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: בשבת מבטל את הנדר בלבו, בחול מוציא בשפתיו את ביטולו של הנדר. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה בין בשבת ובין בחול, דיו שיהיה מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָכָם שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן בַּעַל, וּבַעַל שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן חָכָם – לֹא אָמַר כְּלוּם.

אמר ר' יוחנן: חכם שאמר בלשון בעל, שאמר שהוא מפר את הנדר, ובעל שאמר בלשון חכם שהוא מתיר את הנדר — לא אמר כלום, שכל אחד מהם יש לו ייפוי כוח לבטל הנדר באופן זה דווקא, ולא באופן אחר.

דְּתַנְיָא: ״זֶה הַדָּבָר״ – הֶחָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר. שֶׁיָּכוֹל, וּמֶה חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר – מַתִּיר, בַּעַל שֶׁמֵּפֵר – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּתִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר:

דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין, שעל הכתוב הפותח פרשת נדרים "זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר ל, ב) אמרו חכמים: מן ההדגשה "זה" למדים כי החכם מתיר את הנדר ואין בעל מתיר. שיכול הייתי לומר: ומה חכם שאין מפר נדר — בכל זאת מתיר אותו, בעל שמפר נדר אינו דין שמתיר? תלמוד לומר: