אִין, בְּעָלְמָא דָּרְשֵׁי קַל וָחוֹמֶר, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ – אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל הָקֵם בָּא לִכְלַל הָפֵר, אֶת שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל הָקֵם – לֹא בָּא לִכְלַל הָפֵר.

אין [כן], בעלמא דרשי [בכלל דורשים] הם קל וחומר בדרך זו, ושאני הכא [ושונה כאן] שאמר קרא [הכתוב] כגזירה "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), לומר: את שבא לכלל הקם — בא לכלל הפר, את שלא בא לכלל הקם — לא בא לכלל הפר.

מתני׳ הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם. יֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.

הפרת נדרים יכולה להיעשות על ידי האב או הבעל כל אותו היום שבו נדרה, עד סופו. יש בדבר להקל (להאריך את זמן אפשרות ההפרה) ולהחמיר (לקצר את הזמן);

כֵּיצַד? נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת – יָפֵר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה – מֵפֵר עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ, שֶׁאִם חָשְׁכָה וְלֹא הֵפֵר – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

כיצד? אם נדרה בלילי שבת הרי כל יום השבת הוא זמן להפרת נדר זה, ואם רוצה יפר בלילי שבת, וביום השבת, עד שתחשך. ומצד שני, אם נדרה עם חשכה, כלומר, סמוך לחשיכה — מפר עד שלא תחשך, שאם חשכה ולא הפר — שוב אינו יכול להפר, שהרי זה נחשב כיום המחרת .

גמ׳ תַּנְיָא: הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ: מֵעֵת לְעֵת. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא – אָמַר קְרָא ״בְּיוֹם שָׁמְעוֹ״.

תניא [שנויה ברייתא] : הפרת נדרים יכולה להיעשות כל היום בו נדרה בלבד. ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו: זמן הפרת נדרים מעת לעת (עשרים וארבע שעות) מאז שמע את הנדר. שואלים: מאי טעמא [מהו הטעם] של התנא קמא [הראשון]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו" (במדבר ל, יג), לומר: דווקא באותו יום ששומע, שאינו מפר אלא עד סוף אותו היום.

וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ – דִּכְתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״.

ושואלים: ורבנן מאי טעמייהו [ושני חכמים אלה, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון, מה טעמם] — דכתיב [שנאמר]: "מיום אל יום" (במדבר ל, טו). שמכאן מובן שיכול להפר את הנדר משעה פלונית ביום זה עד אותה שעה ביום הבא.

וּלְתַנָּא קַמָּא, הָא כְּתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״! אִיצְטְרִיךְ, דְּאִי ״בְּיוֹם שָׁמְעוֹ״ הֲוָה אָמִינָא בִּימָמָא – אִין, בְּלֵילְיָא – לָא, כְּתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״.

ושואלים: ולדעת התנא קמא [הראשון] הא כתיב [הרי נאמר] "מיום אל יום"! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר. דאי [שאם] היה כתוב רק "ביום שמעו" הוה אמינא [הייתי אומר] ביממא [ביום] — אין [כן] יפר, בליליא [בלילה] — לא, לכן כתיב [נאמר] "מיום אל יום", ללמד שהדבר ניתן להיעשות אף בשעות שבין יום זה ליום אחר, דהיינו בלילה.

וּלְמַאן דַּאֲמַר ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״ הָא כְּתִיב ״בְּיוֹם שָׁמְעוֹ״! אִיצְטְרִיךְ, דְּאִי כְּתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״ הֲוָה אָמִינָא מֵחַד בְּשַׁבָּא לְחַד בְּשַׁבָּא לֵיפֵר לָהּ, כְּתִיב ״בְּיוֹם שָׁמְעוֹ״.

ושואלים מצד שני: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] "מיום אל יום" דווקא, וכוונתו מעת לעת, הא כתיב [הרי נאמר] "ביום שמעו"! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר, דאי כתיב [שאם היה נאמר] רק "מיום אל יום" הוה אמינא [הייתי אומר] כי מחד בשבא לחד בשבא ליפר [מיום ראשון בשבת, בשבוע, ליום ראשון בשבת שלאחר מכן שיפר] לה, כלומר, מאותו יום עד לאותו יום בשבוע הבא, לכן כתיב [נאמר] "ביום שמעו" לומר שהדבר מוגבל ליום אחד בלבד.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. לֵוִי סָבַר לְמֶיעֲבַד כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב: הָכִי אֲמַר חֲבִיבִי: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי: אין הלכה כאותו הזוג, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון, שמפר מעת לעת, אלא באותו יום בלבד, כמשנתנו. מסופר: לוי סבר למיעבד כהני תנאי [חשב לעשות כאותם שני התנאים]. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי [דודי, ר' חייא] : אין הלכה כאותו הזוג.

חִיָּיא בַּר רַב שָׁדֵי גִּירָא וּבָדֵיק, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא יָתֵיב וְקָאֵים.

מסופר, כי בהתרת נדרים חייא בר (בנו של) רב שדי גירא ובדיק [היה יורה חץ ובודק] באותה שעה את הנדר להתירו, שלא היה מקדיש לכך זמן רב ותשומת לב, אלא מיד מתיר. וכן רבה בר רב הונא יתיב וקאים [היה יושב ועומד] ולא היה מדקדק בדבר, ומיד היה מתיר.