כְּגוֹן דְּאַתְפִּיס אַחֲרִינָא בְּהָדֵין נִדְרָא. אִי אָמְרַתְּ חָלִין – הָוְיָא תְּפִיסוּתָא, אִי אָמְרַתְּ לָא חָלִין – לָא אִיכָּא מְשָׁשָׁא.

כגון דאתפיס אחרינא בהדין נדרא [שהתפיס אחר בנדר זה], ששמע אדם אחר את נדרה, ואמר שהוא נודר כמותה. ומעתה תלוי הדבר בשאלתנו, שכן אי אמרת [אם אומר אתה] שנדרים אלה חלין — הויא תפיסותא [הריהי התפסה] בעלת תוקף ונדרו של אותו אדם נתפס ברגע שחל בו הנדר, ואף שנדרה של האשה מופר לאחר מכן, נדרו שלו קיים. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שנדרים אלה לא חלין — לא איכא מששא [אין כאן ממש] בנדרו של האחר, כיון שלא היה לו במה להיתפס.

מַאי? תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הֵפֵר נְדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלַל אִיסּוּר – לֹא יָפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לִכְלַל אִיסּוּר? שְׁמַע מִינָּהּ: לָא חָלִין.

ואם כן מאי [מה] הדין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה, אמר ר' אליעזר: אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור? שמע מינה [למד מכאן] שלא חלין הם כלל, שהרי אמר "שלא באו לכלל איסור"!

מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֵינָן בָּאִין״? ״שֶׁלֹּא בָּאוּ״ קָתָנֵי, עֲדַיִין לֹא בָּאוּ.

ודוחים: מי קתני [האם שנה] "שאינן באין לכלל איסור "? "שלא באו" קתני [שנה], כלומר, בשעה שהפר עדיין לא באו אבל כשתידור — הם באים לרגע לכלל איסור.

תָּא שְׁמַע: אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מֵיפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ מִשֶּׁנָּדַר – מֵיפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ עַד שֶׁלֹּא יִדּוֹר, מָקוֹם שֶׁמֵּפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ מִשֶּׁתִּדּוֹר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁלֹּא תִּדּוֹר?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא, אמר להן ר' אליעזר: ומה במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר (לאחר שנדר), שאין אדם יכול להתיר נדרי עצמו, מכל מקום מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, שיכול להתנות מראש שהנדרים שידור לא יהיו קיימים. מקום שמפר נדרי אשתו אפילו משתדור (לאחר שנדרה) וחל נדרה, אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור?

מַאי לָאו דְּאִשְׁתּוֹ דּוּמְיָא דִּילֵיהּ, מַה [הוּא] – דְּלָא חָיְילִין, אַף אִשְׁתּוֹ נַמִי – דְּלָא חָיְילִין? לָא, הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

ונדייק מתוך השוואת הדברים: מאי לאו [האם אין] נדריה של אשתו דומיא דיליה [בדומה לנדרים שלו], מה [הוא] כשמבטל מראש שלא חיילין [חלים] כלל, אף נדרי אשתו נמי [גם כן] מדובר שלא חיילין [חלים]? ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, אפשר לומר הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], שלענין קל וחומר הרי היתה זו השוואה מספקת, אבל אין להוכיח מכאן ששני המקרים שווים בכל פרטיהם.

תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמַה מִּקְוֶה שֶׁמַּעֲלֶה אֶת הַטְּמֵאִין מִטּוּמְאָתָן – אֵין מַצִּיל עַל הַטְּהוֹרִים מִלִּיטָּמֵא, אָדָם שֶׁאֵין מַעֲלֶה אֶת הַטְּמֵאִין מִטּוּמְאָתָן אֵינוֹ דִּין הוּא שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הַטְּהוֹרִין מִלִּיטָּמֵא?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא, אמרו לו לר' אליעזר: קל וחומר זה אינו נכון, שכן אפשר להוכיח שאי אפשר להשתמש בו במקומות אחרים. והוכחה לדבר: ומה מקוה שמעלה (מטהר) את הטמאין מטומאתן כשטובלים בו, בכל זאת אין מציל על הטהורים מליטמא, שאם טובל אדם במקוה — איננו ניצול על ידי כך מלהיטמא אחר כך אם ייגע בטומאה. אדם שאין מעלה את הטמאין מטומאתן, שאם בלע כלי (כגון טבעת) טמא וטבל — נשאר הכלי בטומאתו, אינו דין הוא שלא יציל על הטהורין מליטמא, שאם בלע כלי טהור, ונטמא האיש — שיטמא גם הכלי שבתוכו? והרי אין הדבר כן, שהרי הבלוע בו אינו מטמא. ואם כן, אין מקום ללמוד בקל וחומר מדבר שחל כבר לדבר שעדיין לא חל, ולהיפך.

שְׁמַע מִינָּהּ: לָא חָיְילִין.

ולענין הבעיה שעסקנו בה האם הנדרים חלים בכלל, שמע מינה [למד מכאן] שלדעתו של ר' אליעזר הנדרים הללו לא חיילין [חלים] כלל, שהרי טענו כנגדו מדין טומאה, שלא תחול כל עיקר ("על הטהורין מליטמא")!