מתני׳ בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ – יָפֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ.

ארוסה בוגרת ששהתה שנים עשר חדש לאחר שנתארסה ותבעה בעלה להינשא, ואלמנה ששהתה שלשים יום, ר' אליעזר אומר: הואיל ובעלה לאחר זמן זה חייב כבר במזונותיה, שאם לא נקבע מראש מועד קבוע לנישואין צריך לשאתה לאחר זמן זה, ואם לא עשה כן — מתחייב במזונותיה כאילו היתה כבר נשואה לו, משום כך אף יפר את נדריה לבדו, כאילו היתה כבר נשואה לו. וחכמים אומרים: אין הבעל מיפר לבדו עד שתכנס לרשותו.

גמ׳ אָמַר רַבָּה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. דִּתְנַן: נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לְפַרְנֵס עַצְמָהּ, הִגִּיעַ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. אֲבָל הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה.

אמר רבה: ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. דתנן [שכן שנינו במשנה] : נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל להינשא לפרנס עצמה (להכין לעצמה את כל צורכי הנישואין) ולאחר מכן הוא הזמן הראוי לנישואין, וצריך הארוס לשאתה. הגיע שנים עשר חדש, אף על פי שלא נשאה — אוכלת האשה משלו, כלומר, חייב במזונותיה, ואם היתה ארוסת כהן — אוכלת בתרומה ככל אשת כהן. אבל היבם הכהן אינו מאכיל בתרומה את האשה הזקוקה לו לייבום עד שיישאנה ממש.

עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִילּוּ כּוּלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל חָסֵר יוֹם אֶחָד, אוֹ כּוּלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם חָסֵר יוֹם אֶחָד – אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה.

עשתה ששה חדשים של המתנה בפני הבעל ומת הבעל, וששה חדשים המתינה בפני היבם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, או כולן בפני היבם חסר יום אחד — אינה אוכלת בתרומה עד שתמתין שנים עשר חודש אצל הבעל. זו היתה שיטת משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו: מפני חששות שונים אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ומכאן שכשיטת משנה ראשונה סבור ר' אליעזר, שכשהגיע זמן הנישואין הרי זה כאילו היא נשואה ממש.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: דִּלְמָא לָא הִיא; עַד כָּאן לָא קָא אַשְׁמַעִינַן מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה אֶלָּא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן, אֲבָל נְדָרִים דְּאוֹרַיְיתָא – אֵימָא לָא.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] לא היא אותה שיטה; כי עד כאן לא קא אשמעינן [השמיעה לנו] משנה ראשונה אלא שתהא האשה רשאית למיכל [לאכול] משהגיע הזמן בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים]. שהרי מדובר פה בתרומה בזמן הזה, שאין הפירות חייבים בתרומה מן התורה. אבל נדרים שאיסורם הוא מדאורייתא [מן התורה] אימא [אמור] שלא יוכל להפר.

וְעַד כָּאן לָא שָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא גַּבֵּי נְדָרִים, כִּדְרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דַּאֲמַר: כָּל הַנּוֹדֶרֶת – עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת. אֲבָל תְּרוּמָה – אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן נַמִי לָא אָכְלָה.

ולהיפך, עד כאן לא שמעת ליה [אותו] לר' אליעזר אלא גבי נדרים, ואפשר לומר שהוא סבור כשמועתו של רב פנחס משמיה [משמו] של רבא, שאמר שכל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת, שכיון שהוא המפרנס אותה אינה נודרת אלא אם כן יסכים לכך. ואף כאן, כיון שהארוס חייב מעתה בפרנסתה — על דעתו היא נודרת. אבל לענין תרומה אפשר לומר בדעת ר' אליעזר כי אפילו כשהוא מדרבנן [מדברי סופרים] נמי לא אכלה [גם כן אינה אוכלת]. ואם כן אין הוכחה ששיטות אלה מצטרפות יחד.