מתני׳ דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִּתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ אוֹמֵר לָהּ: כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי – הֲרֵי הֵן מוּפָרִין. וְכֵן הַבַּעַל, עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ: כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנְסִי לִרְשׁוּתִי – הֲרֵי הֵן מוּפָרִין. שֶׁמִּשֶּׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

דרך תלמידי חכמים לדאוג שלא יהיו כל נדרים על האשה הנישאת. וכיצד היו עושים; כשהיה האב תלמיד חכם, עד שלא (בטרם) היתה בתו יוצאה מאצלו בנישואיה אומר לה: כל נדרים שנדרת בתוך ביתי — הרי הן מופרין. וכן הבעל שהוא תלמיד חכם, עד שלא תכנס לרשותו בעודה ארוסה, אומר לה: כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי — הרי הן מופרין. משום שמשתכנס לרשותו — אינו יכול להפר את הנדרים שנדרה קודם לכן.

גמ׳ בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: בַּעַל, מַהוּ שֶׁיָּפֵר בְּלֹא שְׁמִיעָה? ״וְשָׁמַע אִישָׁהּ״ דַּוְקָא הוּא, אוֹ לָאו דַּוְקָא הוּא?

בעי [שאל] רמי בר חמא: בעל, מהו שיפר בלא שמיעה, כלומר, בלא שידע שנדרה אשתו נדר מסויים? וצדדי השאלה: האם מה שנאמר בהפרת הבעל "ושמע אישה" (במדבר ל, ח) דוקא [מדוייק] הוא, שרק כאשר הוא שומע שנדרה יכול להפר, או לאו דוקא [אינו מדוייק] הוא ויכול להפר אף בלא לשמוע, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שלאחר ששומע שנדרה מפר לה?

אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַד שֶׁלֹּא יָצָאת בִּתּוֹ מֵאֶצְלוֹ אוֹמֵר לָהּ: כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, וְהָא לָא שְׁמַע!

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממשנתנו: דרך תלמידי חכמים עד שלא יצאת בתו מאצלו אומר לה: כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין, והא [והרי] לא שמע! מכאן, שאפשר להפר בלא שמיעה.

לְכִי שָׁמַע הוּא דְּמֵיפֵר. אִם כֵּן, כִּי לֹא שְׁמַע לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר? הָא קָמַשְׁמַע לָן: אוֹרְחֵיהּ דְּצוּרְבָא מֵרַבָּנַן לַהֲדוּרֵי.

את הראיה הזו דוחים: אין הכוונה שנדרים שלא שמע יהיו מופרים עתה, אלא לכי שמע [שכאשר הוא שומע] הוא שמיפר, שאמר מראש שכל נדר שישמע שנדרה — יפר אותו, ואינו מפר אלא לאחר שישמע. ומקשים: אם כן, אם אין כאן הפרה עכשיו, כי [כאשר] לא שמע, למה ליה [לו] למימר [לומר] עכשיו שהנדר מופר? ימתין עד שישמע את נדרה! ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו]: אורחיה דצורבא מרבנן להדורי [דרכו של תלמיד חכם לחזר ולבדוק] ושמא מתוך מה שאמר לה תספר לו שנדרה, ואז יוכל להפר.

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: וְכֵן הַבַּעַל, עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ. הָכָא נַמִי דְּאָמַר לָהּ ״לְכִי שָׁמַעֲנָא״.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בסיפא [סופה של המשנה]: וכן הבעל, עד שלא תכנס לרשותו אומר לה: כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנסי לרשותי הרי הן מופרין. משמע שמפר אף בלא שמיעה! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה דאמר [שאומר] הוא לה: לכי שמענא [כאשר אשמע] שנדרת נדר — הריהו מופר.

תָּא שְׁמַע, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי עַד שֶׁאֲבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵן קַיָּימִין״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״הֲרֵי הֵן מוּפָרִין״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוּפָר. וְהָא לָא שְׁמַע!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממקור אחר, ששנינו: האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי עד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין" — לא אמר בכך כלום, ואין זה קיום. אם אמר לה שכל הנדרים שתידור עד אז הרי הן מופרין, ר' אליעזר אומר: מופר. והא [והרי] לא שמע. אלא מכאן נדייק שכדי להפר אין צורך שישמע!

הָכָא נַמִי דְּאָמַר ״לְכִי שָׁמַעֲנָא״. וְלָמָּה לִי מִן הָשְׁתָּא? לְכִי שָׁמַע לֵיפֵר לָהּ! קָסָבַר: דִּלְמָא מִטְרִידְנָא הַהִיא שָׁעְתָא.

ודוחים: מכאן אין ראיה, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לפרש דאמר [שאומר]: "לכי שמענא" [כאשר אשמע] יהיו מופרים. ושואלים: אם כן למה לי שיפר מן השתא [מעכשיו]? לכי שמע ליפר [כאשר ישמע יפר] לה! ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: דלמא מטרידנא ההיא שעתא [שמא אהיה טרוד באותה שעה] ואשכח להפר. ולכן מפר מראש, ותחול ההפרה כאשר ישמע.

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס ״כָּל נְדָרִים שֶׁנּוֹדֶרֶת אִשְׁתִּי מִכָּאן וְעַד שֶׁאֲבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי – הָפֵר״ וְהֵפֵר לָהּ, יָכוֹל יְהוּ מוּפָרִין – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: האומר לאפוטרופוס (ממונה) שהעמיד בביתו לטפל בצורכי הבית כשהוא נעדר מביתו: כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני — הפר, והפר לה האפוטרופוס, יכול יהו מופרין — תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), שאין יכול להפר אלא בעלה לבדו. אלו דברי ר' יאשיה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: מָצִינוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

אמר לו ר' יונתן: הלא מצינו (מצאנו) בכל התורה כולה כי שלוחו של אדם כמותו, ומדוע לא יפר האפוטרופוס?

וַאֲפִילּוּ רַבִּי יֹאשִׁיָּה לָא קָאָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם דִּגְזֵירַת הַכָּתוּב הוּא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. וְהָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ!

ולענייננו נלמד מכאן: ואפילו ר' יאשיה לא קאמר [אינו אומר] שאין אפוטרופוס מפר אלא משום שגזירת הכתוב הוא שדווקא "אישה יקימנו ואישה יפרנו", אבל מעיקר הדין דכולי עלמא [לדעת הכל] לולי גזירת הכתוב היינו אומרים כי שלוחו של אדם כמותו אף בהפרת נדרים, והיה השליח יכול להפר לה. והא [והרי] לא שמיע ליה [שמע הבעל עצמו] עדיין את הנדרים! ומכאן ראיה שהבעל עצמו יכול להפר אף בלא לשמוע.