מַקִּישׁ קוֹדְמֵי הֲוָיָה שְׁנִיָּה לְקוֹדְמֵי הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה; מַה קּוֹדְמֵי הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה – אָב מֵיפֵר לְחוּדֵיהּ, אַף קוֹדְמֵי הֲוָיָה שְׁנִיָּה – אָב מֵיפֵר לְחוּדֵיהּ.

מקיש [משווה] הכתוב נדרים קודמי הויה שניה, שנדרה בהיותה קודם אירוסין ("הויה") שניים — לאחר שכבר נתארסה פעם, לנדרים קודמי הויה ראשונה קודם שנתארסה כלל; מה קודמי הויה ראשונה מובן שאב מיפר לחודיה [לבדו], אף קודמי הויה שניה, אחרי שכבר נתארסה ונתגרשה או מת הארוס — אב מיפר לחודיה [לבדו].

אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּנְדָרִים שֶׁלֹּא נִרְאוּ לָאָרוּס, אֲבָל בִּנְדָרִים שֶׁנִּרְאוּ לָאָרוּס – לָא מָצֵי מֵיפֵר אָב!

ושואלים: אימא הני מילי [אמור שדברים אלה] שהאב מפר לבד, אמורים בנדרים שלא נראו לארוס, שהארוס לא שמע עליהם כלל, ולא היו ברשותו לקיים או להפר. אבל בנדרים שנראו לארוס — לא מצי מיפר [יכול להפר] האב לבדו!

אִי בִּנְדָרִים שֶׁלֹּא נִרְאוּ לָאָרוּס – מִ״בִּנְעֻרֶיָה בֵּית אָבִיהָ״ נָפְקָא.

ומשיבים: אי [אם] להשמיענו בנדרים שלא נראו לארוס — זה אינו צריך ללימוד מיוחד, משום שדין זה מ"בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז) נפקא [יוצא, נלמד], לומר, שכל עוד היא בבית אביה רשאי אביה להפר את נדריה.

״בַּזֶּה יָפֶה כֹּחַ הָאָב מִכֹּחַ הַבַּעַל״ כו׳. הֵיכִי דָמֵי?

שנינו במשנה שבזה יפה כח האב מכח הבעל, שכאשר מת הארוס נתרוקנה רשותו לאב והוא מפר לבדו, מה שאין כן במת האב שלא נתרוקנה רשותו לארוס. ומאידך גיסא, יפה כוח הבעל מכוח האב, לפי שהאב אינו מפר את נדרי בתו הבוגרת ואילו הבעל מפר את נדרי אשתו אף כשהיא בוגרת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] שהבעל מפר כשהיא בוגרת?

אִילֵימָא שֶׁקִּידְּשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה וּבָגְרָה, מִכְּדִי מִיתָה מוֹצִיאָה וּבַגְרוּת מוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב, מַה מִיתָה – לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבַּעַל, אַף בַּגְרוּת – לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבַּעַל!

אילימא [אם תאמר] שקידשה כשהיא נערה, ונדרה, ובגרה. מכדי [הואיל] ומיתה (מיתת האב) מוציאה את הנערה מרשותו, וגם בגרות מוציאה מרשות אב יהא דינם שווה לענין נדרים: מה על ידי מיתה של האב לא נתרוקנה רשות לבעל, שאם מת האב ולא הספיק להפר אין הארוס לבדו רשאי להפר, אף כשהיא מגיעה לבגרות — לא נתרוקנה רשות האב שהיתה לו בזמן הנערות לבעל!

אֶלָּא שֶׁקִּידְּשָׁהּ כְּשֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת – הָא תָּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: הַבּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ?

אלא תאמר שקידשה כשהיא בוגרת, ונדרה — הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו זאת פעם אחת]: הבוגרת ששהתה, שחלפו עליה, שנים עשר חדש הניתנים לה לאחר אירוסיה כדי להכין את צורכי הנישואין, ומאז חייב הארוס במזונותיה, אף שלא כנסה עדיין בנישואין, שיש מי שאומר שהארוס לבדו יכול אז להפר לה. ולשם מה נשנית המשנה פעמיים?

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ הַבּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – בְּבוֹגֶרֶת לָמָּה לִי שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ? בּוֹגֶרֶת בִּשְׁלֹשִׁים יוֹם סַגִּי לָהּ! תָּנֵי בּוֹגֶרֶת וְשֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ותחילה מעירים כי הא גופא קשיא [זו, המשנה עצמה קשה]: אמרת [אומר אתה] דין זה בענין הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש, ואולם בבוגרת למה לי שנים עשר חדש של המתנה ושהייה עד לנישואין? הרי שנינו כי בוגרת בשלשים יום סגי [די] לה, שמן הסתם כבר מתוקנים לה כל צורכי הנישואין, וזמן נישואיה (אם לא הוסכם אחרת) הוא בתוך שלושים יום! ומתקנים: תני [שנה]: או בוגרת ששהתה שלושים יום, או נערה ששהתה שנים עשר חדש.

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא דַּוְקָא, וּבוֹגֶרֶת קָתָנֵי הָתָם – מִשּׁוּם דְּבָעֵי אִיפְלוּגֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן.

מכל מקום קשיא [קשה], שאם מדובר במשנתנו במקרה זה, נמצא ששנה פעמיים דין בוגרת! ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: הכא [כאן במשנתנו] דוקא, כאן הוא עיקר דין זה, ובוגרת קתני התם [שנה שם] רק משום דבעי איפלוגי [שרצה להביא את מחלוקת] ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] בפרטי דין זה.

אִיבָּעֵית אֵימָא: בּוֹגֶרֶת דַּוְקָא, וְאַיְּידֵי דִּנְסִיב רֵישָׁא ״בַּזֶּה״ – נְסֵיב סֵיפָא נַמִי ״בַּזֶּה״.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: בוגרת ששנה במשנה שם הוא דוקא, ושם הוא עיקר ההלכה. ומה שנשנה דין זה גם במשנתנו, יש להסביר: איידי דנסיב רישא [אגב שהביא בראש המשנה] את הלשון "בזה" ("בזה יפה כוח האב") — נסיב סיפא נמי [הביא גם כן בסוף המשנה] את הלשון "בזה" לגבי כוח הבעל, אבל עיקר הלכה זו שייך למשנה האחרת.