בִּ״מְנוּדֶּה אֲנִי לְךָ״, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לִישָּׁנָא דְּנִידּוּיָא הוּא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לִישָּׁנָא דִּמְשַׁמַתְּנָא הוּא.

בלשון "מנודה אני לך", שר' עקיבא סבר: לישנא דנידויא [לשון של נידוי] הוא וכוונתו שנודר הנאה ממנו והריהו כמנודה לו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לישנא דמשמתנא [לשון של חרם] הוא, שיש בה משמעות של התרחקות, אבל לא נדר ממש.

וּפְלִיגָא דְּרַב חִסְדָּא; דְּהַהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר ״מְשַׁמַתְּנָא בְּנִכְסֵיהּ דִּבְרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא״ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: לֵית דְּחָשׁ לָהּ לְהָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. קָסָבַר: בִּ״מְשַׁמַתְּנָא״ פְּלִיגִי.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דעת רב חסדא. כפי שמסופר, דההוא גברא [שאדם אחד] שאמר "משמתנא בנכסיה דבריה [משומת אני בנכסים של בנו] של רב ירמיה בר אבא" אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול האם אמירה זו יש בה לאסור, או לא. אמר ליה [לו]: לית דחש לה להא [אין מי שחושש לשיטתו זו] של ר' עקיבא למעשה. ומכאן משמע כי קסבר [סבור הוא]: שאף בלשון "משמתנא" פליגי [חלוקים הם]. שמדבריו נראה שאין מחלוקת התנאים בדיוקי הלשון, אלא בשאלה כללית יותר — אם לשון נידוי או חרם מתפרשת גם לענין נדר.

אָמַר רַבִּי אִילָּא אָמַר רַב: נִדָּהוּ בְּפָנָיו – אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִדָּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – מַתִּירִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

אמר ר' אילא אמר רב: נדהו את חבירו בפניו — אין מתירין לו את הנידוי אלא בפניו של המנודה. נדהו שלא בפניו — מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

אָמַר רַב חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵירוֹ – צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וְאִם לֹא נִידָּהוּ – הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִידּוּי. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה.

אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם (שם ה') לבטלה מפי חבירו — צריך לנדותו על כך, ואם לא נידהו — הוא עצמו (השומע) יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם לבטלה מצויה, שם עניות מצויה.

וַעֲנִיּוּת כְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים״, וְתַנְיָא: כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם – אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.

ועניות דבר קשה הוא מאוד, שהיא נחשבת כמיתה, שנאמר למשה בהיותו במדין: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט), וחכמים קיבלו שאנשים אלה היו דתן ואבירם, שעדיין חיו באותו זמן, אלא שירדו מנכסיהם ונחשבים הם בשל כך כמתים. ותניא [ושנויה ברייתא]: כל מקום שנאמר בו ש"נתנו חכמים עיניהם" באדם מסויים, היתה התוצאה מכך או מיתה או עוני, ומכאן משמע גם כן שמיתה ועוני שווים זה לזה.

אֲמַר רַבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, שְׁמָעָהּ לְהַךְ אִיתְּתָא דַּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה, שַׁמְתָּהּ וּשְׁרָא לָהּ לְאַלְתַּר בְּאַפָּהּ. שְׁמַע מִינָּהּ תְּלָת; שְׁמַע מִינָּהּ: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵירוֹ – צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: נִידָּהוּ בְּפָנָיו – אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, וּשְׁמַע מִינָּהּ: אֵין בֵּין נִידּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם.

אמר ר' אבא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה [שמע אשה אחת שהוציאה] הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה [נידה אותה והתיר לה את הנידוי מיד בפניה]. ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן שלשה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: נידהו בפניו — אין מתירין לו אלא בפניו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: שאין בין נידוי להפרה ולא כלום. שאין צורך שיחול הנידוי זמן מה, אלא אפשר להפר מיד את הנידוי.

אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ וּמֵיפֵר לְעַצְמוֹ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו (את עצמו) אם סבור שעשה דבר שלא כראוי, ומעניש עצמו בכך, וכן מיפר לעצמו את הנידוי. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, מדוע לא יוכל להפר לעצמו כשם שהוא יכול להפר לאחרים? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כדרך הפתגם המקובל "אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורין", וכיון שהוא מנודה אינו יכול להתיר לעצמו את הנידוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן יכול לעשות זאת.

הֵיכִי דָמֵי – כִּי הָא דְּמָר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי מִחַיַּיב בַּר בֵּי רַב שַׁמְתָּא – מְשַׁמֵּית נַפְשֵׁיהּ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר מְשַׁמֵּת בַּר בֵּי רַב. וְכִי עָיֵיל לְבֵיתֵיהּ – שָׁרֵי לְנַפְשֵׁיהּ, וַהֲדַר שָׁרֵי לֵיהּ.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] מקרה כזה שאדם מנדה את עצמו — כי הא [כמו מקרה זה] שמר זוטרא חסידא [החסיד] כי מחייב בר בי רב שמתא [כאשר היה מתחייב בן בית הרב, תלמיד הישיבה, נידוי] משמית נפשיה ברישא [היה מנדה את עצמו בתחילה] והדר משמת בר בי רב [ואחר כך היה מנדה את בן בית הרב, התלמיד]. וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה [וכאשר היה בא לביתו לאחר הדין היה מתיר לעצמו את הנידוי ואחר כך היה מתיר לו לתלמיד].

וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב:

ואמר רב גידל אמר רב: