תָּנָא: שֵׁן תּוֹתֶבֶת הָיְתָה לָהּ, וְעָשָׂה לָהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֵׁן שֶׁל זָהָב מִשֶּׁלּוֹ. כִּי שָׁכֵיב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא הָכִי: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה, הַמַּלְבִּישְׁכֶן וכו׳.

תנא [שנה החכם] : שן תותבת היתה לה והיתה מכערת אותה ועשה לה ר' ישמעאל שן של זהב משלו, ועל ידי כך נתייפתה. כי שכיב [כשמת] ר' ישמעאל פתח עליה ההוא ספדנא הכי [עליו ספדן אחד בתחילת הספדו כך] : "בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן" וכו'.

הַהוּא דַּאֲמַר לָהּ לִדְבֵיתְהוּ ״קוֹנָם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּטְעִימִי תַּבְשִׁילֵךְ לְרַבִּי יְהוּדָה וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן״. רַבִּי יְהוּדָה טָעֵים, אָמַר: קַל וָחוֹמֶר, וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה – יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם הַמְאָרְרִים בְּסָפֵק, וַאֲנִי – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו] "קונם שאי (שאין) את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון", שיראו כמה גרוע את מבשלת. הלכה והטעימתם מתבשילה. ר' יהודה טעים [טעם] ולא חשש לכבודו, אמר: קל וחומר הוא; ומה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו בזמן שחושד בה הבעל שהיא סוטה אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים רק בספק, ואני על אחת כמה וכמה צריך למחול על כבודי כדי לעשות שלום ביניהם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא טָעֵים, אָמַר: יָמוּתוּ כָּל בְּנֵי אַלְמָנָה, וְאַל יָזוּז שִׁמְעוֹן מִמְּקוֹמוֹ. וְעוֹד: כִּי הֵיכִי דְּלָא לִתְרַגְּלִי לְמִינְדַּר.

ר' שמעון לא טעים [טעם], אמר: ימותו כל בני אלמנה, ואל יזוז שמעון ממקומו. כלומר, יכול הבעל למות ולהשאיר את אשתו אלמנה ובניו יתומים, וגם הם ימותו, ובלבד שלא יזלזלו אנשים בכבוד חכמים. ועוד טעם יש בדבר שלא טעם: כי היכי [כדי] שלא לתרגלי למינדר [יתרגלו אנשים לידור נדרים].

הַהוּא דַּאֲמַר לִדְבֵיתְהוּ ״קוֹנָם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתָּרוֹקִי בּוֹ בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל״. אָתַת וְרָקַק אַלְּבוּשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא הַאי לְזִילּוּתָא קָא מִיכַּוֵּין! אֲמַר לֵיהּ: מֵירָק עַל מָנֵי דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – זִילּוּתָא רַבְּתָא הִיא.

ועוד מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] "קונם שאי (שאין) את נהנית לי עד שתרוקי בו ברבן שמעון בן גמליאל". אתת ורקק אלבושיה [באה וירקה על לבושו]. אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי לזילותא קא מיכוין [והרי זה האיש לבזיון של רבן שמעון בן גמליאל התכוון] ויריקה במלבושים איננה זלזול, ואם כן הריהי עדיין אסורה בהנאתו! אמר ליה [לו] : מירק [לירוק] על מני [בגדי] רבן שמעון בן גמליאל זילותא רבתא היא [ביזיון גדול הוא] ויצאה בכך.

הַהוּא דַּאֲמַר לִדְבֵיתְהוּ ״קוֹנָם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּרְאִי מוּם יָפֶה שֶׁבִּיךְ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי״.

ומסופר עוד: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום (מאום, דבר) יפה שביך (שבך) לר' ישמעאל בר' יוסי".

אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא רֹאשָׁהּ נָאֶה? אָמְרוּ לוֹ: סְגַלְגַּל. שֶׁמָּא שְׂעָרָהּ נָאֶה? דּוֹמֶה לַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן. שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָאוֹת? טְרוּטוֹת הֵן. שֶׁמָּא אָזְנֶיהָ נָאוֹת? כְּפוּלוֹת הֵן. שֶׁמָּא חוֹטְמָהּ נָאֶה? בָּלוּם הוּא. שֶׁמָּא שִׂפְתוֹתֶיהָ נָאוֹת? עָבוֹת הֵן. שֶׁמָּא צַוָּארָהּ נָאֶה? שָׁקוּט הוּא. שֶׁמָּא כְּרֵיסָהּ נָאֶה? צָבֶה הוּא. שֶׁמָּא רַגְלֶיהָ נָאוֹת? רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוְוזָא. שֶׁמָּא שְׁמָהּ נָאֶה? לִכְלוּכִית שְׁמָהּ. אָמַר לָהֶן: יָפֶה קוֹרִין אוֹתָהּ לִכְלוּכִית, שֶׁהִיא מְלוּכְלֶכֶת בְּמוּמִין, וְשָׁרְיָיהּ.

אמר להם ר' ישמעאל לתלמידים כשרצה לחפש בה דבר יפה: שמא ראשה נאה? אמרו לו: סגלגל (עגול) הוא. הוסיף לשאול: שמא שערה נאה? אמרו לו: דומה השיער לאניצי פשתן. שאל עוד: שמא עיניה נאות? אמרו לו: טרוטות (צרות) הן. שמא אזניה נאות? אמרו לו: כפולות הן וגדולות. שמא חוטמה נאה? אמרו לו: בלום (עבה וקצר) הוא. שמא שפתותיה נאות? אמרו לו: עבות הן. שמא צוארה נאה? אמרו לו: שקוט (נמוך וקצר) הוא. שמא כריסה נאה? אמרו לו: צבה (נפוח) הוא. שמא רגליה נאות? אמרו לו: רחבות כשל אווזא (אווז). שמא שמה נאה? אמרו לו: "לכלוכית" שמה. אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה [והתיר אותה] מפני שאמר שיש בה משהו יפה — ששמה מתאים לה.

הַהוּא בַּר בָּבֶל דִּסְלֵיק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, נְסֵיב אִיתְּתָא. אֲמַר לָהּ: בְּשִׁילִי לִי תְּרֵי טַלְפֵי. בְּשֵׁילָה לֵיהּ תְּרֵי טַלְפֵי. רְתַח עֲלָהּ. לְמָחָר אֲמַר לָהּ: בְּשִׁילִי לִי גְּרִיוָא. בְּשֵׁילָה לֵיהּ גְּרִיוָא. אֲמַר לָהּ: זִילִי אַיְיתִי לִי תְּרֵי בּוּצִינֵי. אָזְלַתְּ וְאַיְיתֵי לֵיהּ תְּרֵי שְׁרַגֵּי.

ועוד מסופר: ההוא בר [אדם אחד בן] בבל דסליק לארעא דישראל [שעלה לארץ ישראל] נסיב איתתא [נשא שם אשה]. אמר לה: בשילי [בשלי] לי תרי טלפי [שתי עדשים], כלומר, מעט עדשים. בשילה ליה תרי טלפי [בישלה לו בדיוק שתי עדשים]. רתח עלה [כעס עליה]. למחר כדי לתקן את הדבר אמר לה: בשילי [בשלי] לי גריוא [סאה], כלומר, הרבה עדשים. בשילה ליה גריוא [בישלה לו סאה] שיש בה הרבה מעבר לסעודתו של אדם. אמר לה: זילי אייתי [לכי הביאי] לי תרי בוציני [שתי דלעות קטנות], שבבבל קוראים לדלעת "בוצינא". אזלת ואייתי ליה תרי שרגי [הלכה והביאה לו שני נרות], כי בארץ ישראל קראו לנר "בוצינא".

אֲמַר לָהּ: זִילִי תַּבְרִי יַתְהוֹן עַל רֵישָׁא דְּבָבָא. הֲוָה יָתֵיב בָּבָא בֶּן בּוּטָא אַבָּבָא, וְקָא דָּאֵין דִּינָא. אָזְלַתְּ וְתַבְרַתְ יַתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. אֲמַר לָהּ: מָה הָדֵין דְּעָבְדַתְּ?! אֲמָרָהּ לֵיהּ: כָּךְ צִיוָּנִי בַּעְלִי. אָמַר: אַתְּ עָשִׂיתָ רְצוֹן בַּעְלֵיךְ – הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָּנִים כְּבָבָא בֶּן בּוּטָא. הדרן עלך רבי אליעזר

כעס ואמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא [לכי, ושברי אותן על ראש השער]. והיא לא הבינה לשון זו. באותה שעה הוה יתיב [היה יושב] החכם בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא [בשער, והיה דן דין] אזלת ותברת יתהון על רישיה [הלכה ושברה אותן על ראשו] שהיה שמו בבא. אמר לה: מה הדין דעבדת [מה זה שעשית]? אמרה ליה [לו] : כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך — אם כך המקום (הקדוש ברוך הוא) יוציא ממך שני בנים (כנגד שני הנרות) כבבא בן בוטא.

מתני׳ נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ.