מְתִיב רַבִּי אַבָּא: ״קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא לִפְלוֹנִית כְּעוּרָה״ וַהֲרֵי הִיא נָאָה: ״שְׁחוֹרָה״ וַהֲרֵי הִיא לְבָנָה: ״קְצָרָה״ וַהֲרֵי הִיא אֲרוּכָּה – מוּתָּר בָּהּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁכְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂת נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂת לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂת אֲרוּכָּה – אֶלָּא שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר נַעֲשָׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר – תָּנָא תּוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר, וְתָנָא נֶדֶר טָעוּת. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר כְּבָר מֵת וּכְבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה, לָמָּה לִי לְמִתְנֵי תְּרֵי זִימְנֵי נֶדֶר טָעוּת? קַשְׁיָא.

מתיב [מקשה] ר' אבא מן המשנה להלן: אמר "קונם שאיני נושא לפלונית שהיא כעורה", והרי היא נאה, או שאמר "קונם שאיני נושא את פלונית לפי שהיא שחורה", והרי היא לבנה, או "קצרה", (נמוכה) והרי היא ארוכה (גבוהה) — מותר בה. לא מפני שכעורה ונעשת נאה, או שחורה ונעשת לבנה, או קצרה ונעשת ארוכה — אלא שהנדר היה טעות מתחילתו. בשלמא [נניח] לרב הונא שאמר נעשה כתולה נדרו בדבר, אם כן תנא [שנה] במשנתנו מקרה של תולה נדרו בדבר, שאף שנדר כראוי אלא היה זה על תנאי שאכן היא כעורה וכדומה, ותנא [ושנה] גם נדר טעות. אלא לדעת ר' יוחנן שאמר שיש להסביר שנדרו בטל משום שאומרים לו שעוד בטרם נדר כבר מת הכלב וכבר עשה האב תשובה, אם כן למה לי למתני תרי זימני [לשנות שתי פעמים] נדר טעות? ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

מתני׳ וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִין לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל ״לֹא תִקֹּם״ וְעַל ״לֹא תִטֹּר״ וְעַל ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ שֶׁהוּא עָנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ. אָמַר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן – לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

ועוד אמר ר' מאיר: פותחין לו לאדם בהתרת הנדר מן הכתוב שבתורה, ואומרין לו: אילו היית יודע שעל ידי הנדר שאתה עושה אתה עובר על "לא תקם" (ויקרא יט, יח), או על "לא תטר" (ויקרא יט, יח), או על "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), או על "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). וכן על "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) שהוא (המודר) עני ואין אתה יכול לפרנסו בגלל הנדר שנדרת. אם אמר הנודר: אילו הייתי יודע שהוא כן, שיש בכך איסורים אלה, לא הייתי נודר — במקרה זה הרי זה מותר.

גמ׳ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר רַב קְטִינָא לְרַבָּנַן: נֵימָא כָּל דְּמִעַנֵּי – לָאו עָלַי נָפֵיל, מַאי דְּמָטֵי לִי לְפַרְנְסוֹ בַּהֲדֵי כּוּלֵּי עָלְמָא – מְפָרְנַסְנָא לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר כָּל הַנּוֹפֵל – אֵינוֹ נוֹפֵל לִידֵי גַּבַּאי תְּחִלָּה.

אמר להו [להם] רב הונא בר רב קטינא לרבנן [לחכמים]: נימא [שיאמר] הנודר לגבי הטענה האחרונה: כל מי דמעני [שנעשה עני] לאו [לא] עלי הוא נפיל [נופל] ולא דווקא אני צריך לדאוג לו. מאי דמטי לי [מה שמוטל עלי] לפרנסו בהדי כולי עלמא מפרנסנא ליה [יחד עם שאר אנשים אפרנס אותו] כשאני נותן מעות לגבאי הצדקה. אמרי ליה [אמרו לו]: אני אומר כל הנופל לעניות ונזקק לעזרה אינו נופל ונזקק לידי גבאי צדקה תחלה, אלא קודם מתרושש מעט, ובאותו זמן אפשר עדיין לתמוך בו בעזרה אישית כדי שלא יגיע לידי עניות גמורה.

מתני׳ פּוֹתְחִין לְאָדָם בִּכְתוּבַּת אִשְׁתּוֹ.

פותחין לאדם בכתובת אשתו, שאם על ידי נדרו (כגון שנדר ממנה הנאה) יצטרך לגרש את אשתו, פותחים לו במה שלא העלה בדעתו כמה יקשה עליו לשלם את כתובתה.

וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה, וְהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִים. וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּיבוֹ לִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא, נָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת, וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת, לֹא דַּיָּהּ שֶׁתִּטּוֹל הִיא מָאתַיִם וַאֲנִי מָאתַיִם? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ אַתָּה מוֹכֵר שַׁעַר רֹאשְׁךָ אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן – לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא.

ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים. ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא בירושה. נטל אחי ארבע מאות מהם, ואני ארבע מאות. לא דיה לאשתי שתטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו ר' עקיבא: אין טענה זו מועילה, אפילו אתה מוכר שער ראשך — אתה נותן לה כתובתה. אמר לו: אילו הייתי יודע שהוא כן, שאני צריך לתת לה את כל רכושי — לא הייתי נודר. והתירה ר' עקיבא להנות מנכסי בעלה.

גמ׳ מִטַּלְטְלֵי מִי מִשְׁתַּעְבְּדִי לִכְתוּבָּה? אָמַר אַבַּיֵי: קַרְקַע שָׁוָה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָר. וְהָקָתָנֵי שַׁעַר רֹאשׁוֹ, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ מִטַּלְטְלֵי הוּא! הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ אַתָּה מוֹכֵר שַׁעַר רֹאשְׁךָ וְאוֹכֵל.

על הביטוי שאמר ר' עקיבא "אתה מוכר שער ראשך" תוהים: מטלטלי מי משתעבדי [מטלטלים האם הם משתעבדים] לפרעון כתובה? אמר אביי: מדובר כאן שירש מאביו קרקע שוה שמונה מאות דינר. ומקשים: והקתני [והרי הוא שונה] "שער ראשו", ושער ראשו מטלטלי [מטלטלים] הוא! ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר]: את הכתובה חייב אתה לתת (מן הקרקע), ואפילו על ידי כך תגיע למצב בו אתה מוכר שער ראשך ואוכל משום שאין לך מקור אחר לפרנסה.

שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: אֵין מְסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב? אֲמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי יִצְחָק:

ושואלים: האם שמעת מינה [שומע אתה מכאן] כי אין מסדרין לבעל חוב, שגובים הכל מן החייב, ואין עושים הסדר עם הנושים שישאירו לו מעט כדי שיוכל להתקיים? ודוחים: אמר רב נחמן בר' יצחק: