וְרָבָא אָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.

ורבא אמר: אם כן אין נדרים נשאלין לחכם, שאם היו פותחים בפתח זה, המתאים לכל הנדרים, יאמר כל אחד שהוא יכול לפתוח פתח לעצמו, ואינו הולך עוד לחכם. ומאחר ואין אדם יכול להתיר לעצמו בפתח כזה — נמצא שאינו מותר על ידי כך.

תְּנַן: וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי, דַּאֲמַר אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין – הָכָא, כֵּיוָן דְּאִיחַצַּף לֵיהּ – הָא אִיחַצַּף לֵיהּ.

ומבררים דעת חכמים, תנן [שנינו במשנתנו] : ומודין חכמים לר' אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחים לו בכבוד אביו ואמו. בשלמא [נניח] לשיטת אביי שאמר: אם כן אין נדרים ניתרין יפה — הכא [כאן], כיון דאיחצף ליה [שהתחצף לו] בכך שנדר איסור מאביו ואמו — הא איחצף ליה [הרי התחצף לו] ואינו חושש לכבודם, לכן גם אין חוששים שרק בגלל כבודם יעמיד פנים כאילו הוא חוזר בו.

אֶלָּא לְרָבָא, דַּאֲמַר אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין? – אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכָל נִדְרֵי לָא סַגְיָא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם – הָכָא נַמִי פּוֹתְחִין.

אלא לרבא, שאמר: אם כן אין נדרים נשאלין לחכם, הכא [כאן] בנדר מאביו ואמו אמאי [מדוע] פותחין? ומשיבים: אמרי [אומרים] : כיון שכל נדרי לא סגיא להון דלאו [הנדרים אין די להם בלא] חכם, שהרי לדעת חכמים אין פותחים בכבוד אביו ואמו בנדרים אחרים, וצריך החכם למצוא פתח אחר להתיר — הכא נמי [כאן גם כן] פותחין בכבוד אביו, ואין חוששים שמא יתיר נדרים לעצמו, שהרי אין זה היתר כללי, אלא היתר השייך לעצם הנדר הזה.

״וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד״ כו׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֲמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים״, וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא, מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בְּנוֹלָד.

שנינו במשנה: ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? אמר רב חסדא: שאמר קרא [הכתוב] שאמר ה' למשה במדין שעתה יכול הוא לחזור למצרים למרות שנדר בשעתו ליתרו שלא ישוב למצרים "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט). והא [והרי] מיתה שנולד הוא, כלומר, מצב חדש שלא היה קודם לכן, ומכאן שפותחין בנולד. ושואלים:

וְרַבָּנַן מַאי טַעֲמַיְיהוּ? קָסָבְרִי: הָנְהוּ מִי מָיְיתֵי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נִצִּים״ וְ״נִצָּבִים״ – אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם! אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.

רבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם, מה ישיבו להוכחה זו]? ומשיבים: קסברי [סבורים הם]: הנהו מי מייתי [אלה, מבקשי נפשו האם מתו]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר בתורה "נצים" (שמות ב, יג) והם האנשים שהלשינו על משה, ו"נצבים" האמור באלה שהתריסו כלפי משה ואהרן (שמות ה, כ), אינן אלא דתן ואבירם. משמע שהיו עדיין חיים ויצאו עם האחרים ממצרים! אלא אמר ריש לקיש: לא מתו ממש, אלא שירדו מנכסיהן ולא התחשבו עוד בדבריהם, ומשום כך יכול היה משה לשוב למצרים ואין זה בגדר "נולד".

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים – חָשׁוּב כַּמֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבָה לִי בָּנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״, וְתַנְיָא: אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין מֵת: עָנִי, וּמְצוֹרָע, וְסוּמָא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי – דִּכְתִיב ״כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים״, מְצוֹרָע – דִּכְתִיב ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״, וְסוּמָא – דִּכְתִיב ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים – דִּכְתִיב ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.

אגב כך מביאים מה שאמר ר' יהושע בן לוי: כל אדם שאין לו בנים, חשוב כמת, וראיה לדבר שנאמר בדברי רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א). ותניא [ושנויה ברייתא]: ארבעה חשובין (נחשבים) כמת: עני, ומצורע, וסומא (עיוור), ומי שאין לו בנים. עני — דכתיב [שנאמר]: "כי מתו כל האנשים" ולא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם, ונחשבים כמתים. מצורע — דכתיב [שנאמר] בדברי אהרן למשה לגבי מרים שנצטרעה: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב). וסומא — דכתיב [שנאמר]: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו). ומי שאין לו בנים — דכתיב [שנאמר]: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי".